משבת בסגר לשבת בסגר אני מנסה לקרוא את "ארץ אבות" של רוברט האריס. העלילה מתרחשת בגרמניה הנאצית של שנות השישים, כעשרים שנים לאחר הניצחון במלחמה.
ההיסטוריה האלטרנטיבית הזאת היא מצע לרומן מתח סביב חקירת רצח פיראטית . גיבור הרומן, בלש משטרה מהדרג הנמוך, מעביר את חומרי החקירה הרשמיים לדרג הגבוה אך ממשיך לשאול, על דעת עצמו, מה הוביל לרצח אחד ממושלי הגנרלגוברמן (שטחי פולין שסופחו לגרמניה במהלך המלחמה).
אני חושב שהוא כתוב היטב בסטנדרטים של רומן בלשי,באופן שלא גרם לי להשליך אותו מכל המדרגות אחרי שמרחתי עליו אלכו-ג'ל,למרות שבאופן כללי אני סולד מהיסטוריה אלטרנטיבית.

מדי פעם אנחנו שואלים את עצמנו האם יצירה היא מונומנט שאמור לייצג את המציאות ולחשוף אותה כפי שהיא לאנשים ש'בחוץ'.קהילות מסוגרות או "מוחלשות", כאלו שהסיפור שלהן היה מושמט עד לאחרונה מהקאנון התרבותי, היו כבולות בדילמה: האם ליצור ייצוג אומנותי במחיר הוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה או שמא להסתגר בתוך העולם התרבותי הצר שבפנים? האם רושם רע הוא מחיר סביר?
הסיפור של אדי בלגל הוא דוגמא מנחמת עבור מי שרוצה לספר סיפורים על אף המחיר שהם גובים. אדי הוא נציגם של האנשים שנדמה כי נולדו במקום ובזמן הלא נכונים. הוא גדל בעיירת ספר בפריפריה הצרפתית להורים מן מעמד הפועלים. הסטריאוטיפ נוכח בחייו; הוריו גסים, בורים ומתייחסים לכל תחכום בחשדנות. הם מתעבים את העולם הגלובלי שמחוץ לעיירה, אותו עולם שמנסה לשכנע אותם שבנם ההומו הוא נורמלי. למרבה ההפתעה, הסטריאוטיפ משכנע ולא מתפרש כמניפולציה סיפורית קלושה מהסוג שרואים בספרי ילדים או ברומני עקרות בית. הסיפור של אדי לכאורה מוכר לכולנו אם מנכים ממנו את הנטיה ההומוסקסאולית, את אופי המאבק שלו נגד משפחתו ה"עמכאית" או את כמיהתו לצאת מהעיירה. כל כך מוכר שאנחנו יכולים לחשוב על אלפי דוגמאות אחרות שנכנסות תחת אותה הגדרה- ולמרות זאת, אדי מצליח לגעת בי דווקא בגלל היכולת שלי להזדהות עימו, פרט אחרי פרט.

אינני זוכר מאין רכשתי את הספר, אלא רק שהוא נרכש בקניה אחת ביחד עם עוד ספרי עיון ימניים. לא שאפשר להאשים אותי- הרנסנס הליברלי-שמרני היה בעיצומו ואנשים קראו את המצע של פייגלין.
דבר נוסף שאינני זוכר בבירור הוא מה היה כתוב בספר ומהן טענותיהם הספציפיות של ראנד ושוליותיה.אני בעיקר זוכר שחשתי לאורך הקריאה את הסלידה התמידית שלי מסגנון הכתיבה הבטוח-בעצמו של ראנד, באותו אופן שנהגה לכתוב בו בספרי הפרוזה המשמימים שלה. מבחינה סגנונית, לקפיטליזם ראוי כתב הגנה יותר מסביר פנים. את הטיפול המתודולוגי והאקדמי של טענותיה הדסקריפטיביות אני משאיר לכלכלנים מוכשרים יותר

חנה גונן הירושלמית נוטה ליפול במדרגות האוניברסיטה העברית לזרועותיו של מיכאל, גבר מבריק אך רכרוכי שיהיה לבעלה זמן לא רב לאחר מכן.ההתוודעות ההדדית לאורך הספר מגלה ניגוד אישיותי מובהק: חנה המהורהרת לומדת ספרות עברית שלא מן המניין לעומת מיכאל שמטפח קריירה אקדמית בגיאולוגיה;ילדותם המצולקת באובדנו של אחד מההורים (היא חסרה את אביה, הוא את אימו) מביאה את חנה להיאחז בחזיונות קבועים של מסעות רחוקים או מפגשים תמימים ובד בבד כמוסי סוד עם חבריה התאומים הערבים, נסיון נואש להתרחק מהיציבות שמיכאל סיגל לעצמו בלימודיו ובחריצותו;חנה בבריאותה חוזרת בזכרונה למחלותיה לעומת מיכאל הבריא כשור. חנה כירושלים מורכבת ואיננה שלמה, מיכאל החולוני שטחי כפני השטח עליהם גדל.חנה, בהריונה ובאימהותה, מקיימת דיאלוג, כפוי במידת מה, עם חמיה ואחיותיו בנוגע לחייה האישיים, בעוד מיכאל לא נתון לשבט הביקורת מצד משפחיתה של חנה.
יומן מעין זה בו חנה מגוללת את זכרונותיה מרגעי המפגש הראשון עם מיכאל ואילך מציב בפני הקורא את מהות היצירה: חייה הידועים מראש של חנה לצד בעלה האדיש המדכא אותה במקצת.אולם יש בזה מן אשמתי אבל סיפורה של חנה איננו ידוע מראש לקורא בזמן האמת, אלא מתברר ככזה רק בדיעבד. חנה איננה טיפוס יציב וחולמניותה בעוכריה ובכל זאת היא איננה מדליקה לאף אחד מהדמויות סביבה נורות אזהרה קטנות בקשר למידת איתנותה הנפשית- ייתכן מפני שאין בזה צורך.עוצמת סיפורה של חנה נתונה לשגרתיותיהן של מחשבותיה ההרסניות, מחשבות שטמונות בכל אחד מאיתנו.
ספרו של עוז המדויק והמהוקצע מיטיב להנגיש את הסיפור ואת תובנותיו הכמוסות, אך העלילה עצמה מכאיבה בחלק מהזמן לקורא.חנה טראגית מבלי לעולל כלל מעשים טראגיים או קיצוניים, מלווה בעיני הקורא הבולשות לאורך הספירלה השוקעת של נפשה וחייה. דווקא היעדר התוכן בדמות גילויו הצנוע ממילים של התחוללות השלב הבא ביחסיהם של חנה ומיכאל נוכח בחלל הסיפור בטלטול זעיר ומחושב, כמו טלטול ידו של חירש-עיוור בנסיון להסביר לו דבר מה על העולם שבחוץ

למרות שאני משתדל להגיע לקראת ספר נקי מדעות מוקדמות, בספר הספציפי הזה אין חפות מנגיעות פוליטיות שמתקשרות למדינה המטורפת הזאת. 1984 הפך למושג שגור בכל פה כסמל לשיא הטוטליטריות בחברה האנושית, בה אינטרס פוליטי ציני של אדם אחד מחלחל בדרכים אפלות בחברה ומשתלט עליה עד לביטול מחשבות מנוגדות. העלילה עצמה, מאורעותיו של וילסון, אינה מה שגורמת לספר להיות מוזכר שוב ושוב, כי אם נקודת הפתיחה הדיסטופית המתוארת באקספוזיציה.המחשבה על עולם בו כולם כלי-שרת ולא אינדיבידואלים בשום צורה מזעזעת, ולכן אני מודה שקשה להתנתק מזה במהלך הקריאה ולזרום עם הסיפור עצמו.
אני לא חושב שאנחנו הולכים לכיוון של משטר טוטילטרי, וממש לא לקראת מחוזות פאשיסטים מובהקים. אבל הספר הצית בי את האבסורד שבכפיית מחשבותיך שלך על אדם אחר, שהרי זה ביטולו ונסיון להשתלט עליו, לא פחות. זהו קו הגבול של שיטת הדמוקרטיה; שערך השיוויון מבטל את זכות החירות. דווקא עכשיו, צריך להתאמץ יותר בהכלה של דעת אחר.

התאהבתי עוד בעמוד הראשון. הקטסטרופה הזו על האנושות כל כך נוגעת בנפש האדם, במיוחד נוכח הפיוטיות שבבחירת איבוד חוש הראייה כגורם המזיק ולא ברעידת האדמה או מלחמת עולם שלישית. העומק בין כל מילה ומילה מעמיד פה ניסוי בקרה שמבטל את קליטת המידע הישיר שבין בני האדם, ובאופן אירוני חושפת ראייה פנימה, אל האדם שבוחר ברע, לעומת זה שמשתדל בטוב. רוצה לקרוא שוב

חביב. לא יותר מזה

אליס מונרו מצחיקה מיסודה. זה מתבטא בין היתר בכך שאפילו שספר שלה שלא מוגדר כאסופת סיפורים קצרים אלא כרומן הוא עדיין קבוצת סיפורים קצרים. למרות הכתיבה המהודקת והפשוטה, שבוודאי מהווה יתרון לסופרת על פני סופרים אחרים, מצאתי אותה בסופו של דבר כתיאור לחוויות יומיומיות של נשים מתבגרות ובוגרות. הספר מסתכם ברכילות שכונתית ובגילוי לבטי הדת של הגיבורה, לאור עולם הפולחן הפורה יחסית למדינת "פתח-תקווה" כמו קנדה.אמנם זה מהלך קסם על חסידי הפשטות והאותנטיות, אך כגבר הבנתי לקראת סוף הספר שזה לא מעניין אותי (במחילה, לא ממיזוגניה בכלל) ושהספר מתאים לנשים שאוהבות את החיים בצורה מאוד ורודה ו"יאיר-לפידית". לא הצלחתי למצוא תהליך ברור שעובר על הדמות, והיא איננה משתנה בספר. אותה נערה מתבגרת שאירועים מאוד לא יומיומים שהם בסופו של דבר כן יומיומים מתנגשים בה והיא לא עושה מהם דבר. השיא הינו, איך לא, סקס. די שמאלץ

קראתי את ה"בכור לבית אב"י" לפני הרבה שנים, ולא הצלחתי לגמור אותו. כנער צעיר, ההיחשפות לרעות החולות שהכו במשפחת בן-יהודה פעם אחר פעם, תוך קושי יומיומי להיות שונה מבחירה שאינה שלך כדובר עברית, נפגשה בסתירה גמורה עם חיי, שהקשיים הללו אינם נוכחים בה כלל,וגם אם כן, הם אולי אגביים ואלמנטריים.
השפה העברית היא אחת ממרכיבי האתניות הישראלית, ומשום כך לא ששו לגעת בה בתחילת דרכה של הציונות. החלוצים ששמרו בלילות וייבשו ביצות נאבקו בתנאי הטבע, באויב הערבי ובשאר גורמים חיצוניים. לעומת זאת, איתמר בן יהודה נולד לתוך מאבק מבית, שיהודי היישוב הישן ממרים את חייו. קצת עגום להשוות את הדקדוק בעברית מתוך אידיאולוגיה של אליעזר לעומת הזלזול העכשווי, כי הרי זה לא משנה אם זה שלוש או שלושה, לא?