הספר השני נפתח היכן שהסתיים הראשון: היציאה מהחתונה של לִילה לירח דבש. כבר אז נשתלים זרעי התרחקות של לילה מהמספרת, אלנה. אלנה ממשיכה בלימודיה ולִילה היא עתה אשה נשואה. זה לא צריך להפריע, הרי מדובר בנערות בנות שש-עשרה, אבל בנפולי חתונה מוקדמת היא חתונה בעתה.
לילה, למרות מעמדה החדש ואולי בגללו, חשה כמו לביאה בסוגרה. התנהגותה כשל לביאה, אבל לביאה הנמצאת בשבי מעיק וחסר תקווה. הציפיה ממנה שתלך ותוליד שרשרת ילדים לא מתממשת, האריה המלווה אותה אינו האריה אתו חשבה להעביר חייה בסרנגטי. אלנה, לעומתה, ממשיכה בלימודיה הקלאסיים, שפות, מתמטיקה וכימיה, אבל לא אלה הדברים המפרידים. קווי האופי הנוקשים של אלנה, המרבה לחשוב יותר מדי, לסבך עניינים פשוטים, לא זורמת עם מכריה, לעומת לילה, ההולכת בגדולות, אומרת אשר על לבה ורואה לנגד עיניה גדילה וצמיחה, מעמיקים את הבור הנפער. מצד אחד גברת ק. ומצד שני התלמידה א'.
ואולי זה לא מפליא שביציאה מגיל ההתבגרות לבגרות דברים כאלה קורים. כל אחת בוחרת את מסלולה בחיים. לילה בחרה בחירה שאינה רק אישית והצילה גם את משפחתה בעוד אלנה ממשיכה בלימודים ובעוני. לשתיהן לא קל, הן נפגשות ומתרחקות ועל הקשיים של לילה לומדת אלנה ממחברות שקיבלה מלילה. במחברות שפע מחשבות, ציורים והגיגים. ברקע נפולי העניה, אבל גם ההתפתחות של הדמויות, התפתחות כלכלית לעומת התפתחות אינטלקטואלית. לילה מאמינה באלנה, ההפך אינו זהה בהכרח.
והופ, שוב חופשה.
שוב אותו האי איסקיה, אבל לא באותו בית. כבר באותה חופשה נובטים לאחר שנשתלו זרעי הפרידות, האהבות החדשות, הבעיות.
הרופא של לִילה שולח אותה בפקודה לאגור שמש. הוא סבור שזה טוב לנשים חיוורות וזה ימנע מילדים מליפול... וכך, גברת אחת, כמעט מטרוניתה, יוצאת לחופשה עם גיסתה ועם מלווה אחת שתשמור עליה, חברתה אלנה. גם האם יוצאת. מישהי צריכה לבשל ולשמור מפני בעיות. הבעל יגיע רק לסופי שבוע. ומי נתקל בהם למטה ולא לבדו? מי שאלנה לא מסוגלת לשכוח, אבל הוא יעדיף את לילה ויגרום למשבר רק כדי להופיע בסוף לבצע תיקון.
החופשה נגמרת, ילד יהיה ולא ברור של מי, אבל כל אלה ישקעו אט אט לעבר האפור משום שאלנה תלך אל הזוהר האקדמי, תצפין לפיזה. אלנה שוקעת בלימודיה, מזהירה בהישגיה ושומעת מדי פעם עדכונים על המשברים גבהי הגלים בנפולי הרחוקה, המיוזעת והגונחת. גם מגדל פיזה יגנח, יקמט מצחו ויטה על צדו מצער.
הספר הזה ארוך ומורכב מהראשון. גיל ההתבגרות אינו פשוט בשום מקום. אלנה יודעת לספר על עצמה בגוף ראשון ולומדת על קורות לילה ממחברותיה, כאמור. מגיל 16 עד גיל 23 אנו מתלווים וכואבים כאבים של אהבה, של חוסר התאמה, של עוני, של חתונות בגיל צעיר וילדים ועולם כמנהגו נוהג בנפולי, שכאילו אינה יכולה ואולי לא רוצה להתקדם. רק התרחקות ומעבר שפה מדיאלקט לאיטלקית צחה וסביבה אינטלקטואלית, מאפשרים להרים את הראש.
אלנה מצליחה לפרסם את ספרה הראשון, הלא הוא סיפורה שלה ושל לילה וכל חבריהם, חברים שאינם קוראים ספרים.
ומה המחיר שמשלמים? נדמה שרבים שילמו מחיר כבד על בחירותיהם, לאלנה שילמו שתספר על כך. מין צדק פואטי.

"העושר כבר לא נראה לה פרס או שחרור, וכבר אינו אומר לה דבר". "הקשר בין כסף לבין בעלות על דברים אכזב אותה".

שתי בנות משחקות בבובות וגדלות אחת לצד השנייה, אחת נישאת לאיש עשיר וחיה בכלוב מזהב והשנייה תלמידה שכל שנה מחדש מנסה להבין איך היא משלמת עבור ספרי לימוד. היא מצליחה להצטיין לבסוף למרות אפס הסיכויים שנתנו לה. מי נותן לבנות כאלה דמויות חיקוי, מה הן ייקחו אתן הלאה לחיים מהרחוב הנפוליטני האכזר ששם כח הזרוע והעילגות הם סימני ההיכר שלה. לאן יישאו האנשים פניהם כדי לעוף עם החלומות. העלילה מראה שקשה מאוד לצאת מהרחוב שאתה שייך אליו וכמעט כולם מחפשים איך לברוח. החזקים שולטים וכפי שאנחנו כבר יודעים כיום ממבט פנורמי משכיל. רק השכלה וחינוך יביאו בשורה של עתיד צומח גם לרחובות השרויים באלימות ועוני רב.

ככל שאני חושבת על הסדרה שזהו הספר השני שלה מתוך ארבעה אני מבינה שזהו בעיקר ספר של נשים ולמען נשים. כל השאר רק היבטים נלווים של אותו דבר. דברתי עם חבר שהוא גרופי של הסדרה וטענתי שזו אופרת סבון. העלילה אכן קולחת וזורמת אבל שאף אחד לא יטעה זה לא ספר מופת! הוא אמר תמשיכי, יש בפתח הרבה הפתעות. לי זה בפירוש מזכיר את הסרטים בסגנון "קצין וג'נטלמן", "אישה יפה" או סאגות רומנטיות שבמוקד שלהן ילד עני ילד עשיר והמחשבה שאם יש כסף יש אושר. ואז מחלחלת ההבנה שכסף לא מביא אושר ומחפשים מה כן. והעלילה כאן מסתחררת עם חלומות של בנות העשרה על אביר על סוס לבן שיבוא ויקנה להם שמלות ויהלומים. ושחלומות אפשר בהחלט להגשים אבל וולגריות והתנהגות של רחוב, או שפה ענייה ודלה בגלל חוסר אמצעים ללמוד. את זה קשה להסיר כי זה נדבק בנשמה, לא כמו בגדים מהודרים שאפשר להסיר בקלות מהגוף.

העלילה ממשיכה להתפתל ולהסתעף וככל שמתקדמים בעלילה מבינים כמה הנשים צריכות היו לתמרן את הגברים כדי להמשיך לחיות ולנשום. בספר נכמר הלב איך גברים היו מפוצצים לנשותיהם את הגוף והפרצוף ממכות, ממש פראי אדם לא מתורבתים. שום עושר לא מוחה את הכאב וההשפלה של נשים אילו. עובדה זו של גברים מתעללים הייתה מאוד קשה לי לעיכול. הבגידה הייתה כפולה ומכמירת לב משום שבנות קטנות שהפכו לבנות גדולות חלמו על הרגע הזה בשמלה לבנה עוזבות את העוני הדל אצל ההורים ופורשות כנף. אלא שהכנפיים ממש לא עפו. כי הגברים התעללו בהן פיזית ומילולית ובגדו בהם על כל שעל.

לא החלטתי לגבי הספר או הסדרה למרות שהיא קולחת. ולמרות שאנשים שאני ממש מעריכה דעתם המליצו לי החלטתי לנסות ולהמשיך הלאה.

להלן שיחה שהתנהלה בביקורי האחרון בספריה:

קוראת גבוהת מצח 1: האם תורגם כבר הספר הרביעי בסדרת 'החברה הגאונה'?

ספרנית גבוהת מצח: טרם תורגם, ותהיי בטוחה שאני הראשונה שאקרא את הספר מיד עם יציאתו.

קוראת גבוהת מצח 1: אח, איזו סדרה נפלאה, פשוט מושלמת. איזו כתיבה מזהירה, אילו תאורים מרשימים, איזה יצירת מופת ספרותית.

קוראת גבוהת מצח 2: פנינה ספרותית, החל מתיאור מארג היחסים בין שתי החברות וכלה בתיאור האותנטי של נאפולי וכל ההווי של העיר והתקופה.

קורא חדש, שהמצח שלו מגיע עד הצוואר: הדבר שהרשים אותי יותר מכל הוא התיאור האמין, הפסיכואנליטי והפילוסופי של מערכת היחסים הטעונה, האמביוולנטית והסימביוטית בין לילה לאלנה.

צב: וואלה, שכנעתם אותי. אפשר בבקשה לקבל את החברה הגאונה?

ספרנית (מרימה גבה בהשתאות על עבר המצח הגבוה): אוי, אתה ממש נאיבי. כל העותקים מושאלים ויש רשימת המתנה ארוכה. אבל אם תבקש יפה, אני אתן לך את הספר השני בסדרה, 'הסיפור של שם המשפחה החדש', שהחזירו לי ממש עכשיו.

צב: יש לך את 'חמישים גוונים של אפור'?

קוראת גבוהת מצח 1: תת רמה.

קוראת גבוהת מצח 2: ביזיון.

צב (מתכנס בשיריונו): טוב, בסדר, נכנעתי. אני אקח את מספר 2 בסדרה של 'החברה הגאונה'.

וכך יצא שקראתי (עד עמוד 200 בערך) ספר משעמם, מייגע, מתיש, עמוס בתיאורים ודל מאוד בעלילה. ויגידו גבוהי המצח למיניהם שזה מה שחשוב – התיאורים, וגלריית הדמויות מהשכונה בנפולי, וההווי ומערכות היחסים והסיכואנליטיקה-פילוסופיה-פסיכולוגיה ואפילו יוסיפו ויציינו את הכיתוב המשמים והארוך בגב הספר (מנחם פרי, אלא מה) ויקראו לו ניתוח ספרותי. אני טוען שספר שכולל 496 עמודים ואת העלילה שלו אפשר לתמצת לאיזה עשרה עמודים (שלא לומר עשר שורות), זה ספר שהוא כדור שינה אחד גדול.

עדיף כבר להתעורר לחיים עם הויאגרה הספרותית המהוללת של 'חמישים גוונים'.

הסיפור של שם המשפחה החדש, שמוחק את הישן ומצמצם את הקיום לכדי ציות לבעל והולדת צאצאים. לילה, שוברת המוסכמות, נאבקת בתפקיד שייעד לה הגורל.

הספר מתחיל היכן שהקודם הסתיים, בחתונתה הרת האסון של לילה לסטפנו, ומלווה את לילה, אלנה וקרוביהם בשנות בחרותם.

האופן בו עצם קיומה לילה מערער את ביטחונה של אלנה ואיתו את כל ישותה, לא רק שממשיך בקו האובססיבי של האחרונה כלפי חברתה, אלא גם מפחית מערך דמותה ואמינותה ובכך מהסיפור כולו. מאסתי בחוסר יכולתה לסגל השקפת עולם וסלדתי מהתחליף שמצאה בדמות עמדות מכריה.

קשה לפספס את הדמיון בין הדמויות הצעירות והמבוגרות – השיגעון המשותף ללילה ודודתה מלינה, הבוגדנות שהופכת נחלתו של נינו, ממש כמו אביו. ציפיתי שיימצא עצמו ישן עם הדגים לאור פרשת האהבים שלו, שאלנה מגיבה אליה באיפוק הזוי להפליא. נחרדתי לאור חווית המין הראשונה של שתי החברות (בדגש על אלנה) והתאכזבתי מהיעדר סיבה למתן שמו של רינו הבן.

חמש מאות העמודים חלפו ביעף (בקצת יותר מיממה), הספר קצבי יותר מהקודם והקריאה בו שוטפת. הסופרת מהתלת בקוראים עם תפניות רבות בעלילה. עם זאת, התפניות המוצלחות בעלילה ממוקמות באמצע הספר, וחלקו האחרון משעמם למדי. המלודרמה של דמויות המשנה השטחיות המאיסה את עצמה, וניתן לספור על כף יד אחת את מספר הדמויות בהן ישנן מורכבות אמיתית ועמוקה.

שני כרכים עוד לפני (כאלף עמודים), האם לא עדיף שאמיר אותם בספר עב כרס, ארוך אומנם אך איכותי?
לצערי, לעיתים איני יודע מתי להפסיק.

בתקווה שאיני משחית את זמני,

שלושה וחצי כוכבים.

לו הייתי העורך של הספר הזה, הוא כנראה היה ללא תקציר. זה לא שלא אהבתי את התקציר - הוא מעולה, כתוב פיוטי ויפהפה, והפעם גם, בניגוד לתקציר של הספר הראשון אין בו ממש ספויילרים - אלא שהוא לא ממש מדוייק.
עורך התקציר, בניסיון לעשות כמה שפחות ספויילרים, לקח את הסוף של הספר הראשון, השתמש בו כדי לתאר את הספר השני, הממשיך מאותה נקודה שבה נגמר הראשון, ועמודים ספורים הלאה.

ספר זה ידוע בתהפוכות העלילתיות שבו. הכל משתנה ב-180 מעלות. האמצע הוא כבר לא מה שהיה בהתחלה, והסוף לא מה שהיה באמצע. הדמויות השונות עוברות תהליכים בספר, שהקורא ממש לא מאמין למה שהן הפכו - תהליכים שיוצרים אנשים שונים, עם אופי ועם רצונות ותשוקות שונים מאלה של אותן דמויות בדיוק בספר הראשון. מה שכתוב בתקציר (ספויילר למי שלא קרא את הספר הראשון ורוצה לקרוא: לילה נשואה לסטפנו ומתחרטת על כך בעיקבות הנישואים והדבר מפורר אותה והורס לה את החיים, ואלנה מצליחה בלימודים ובניגוד לחברתה עולה למעלה) משתנה מהר מאוד, שכן במהלך הספר, שתי החברות יודעות עליות ומורדות, ולפעמים גם לילה היא זו שפורחת ואלנה דווקא לא, בחלק מהמיקרים פריחה של חברה אחת באה על חשבון חברה אחרת. כמו כן, קורים עוד התרחשויות בלתי צפויות במהלך הספר, שמתווספות להתרחשות המתוארת בתקציר, עד שאפילו נראה שההתרחשויות שהתווספו דוחקים הצידה את ההתרחשות שבתקציר, עד שזו כבר מתחילה כמעט לאבד את חשיבותה בעיצוב העלילה בספר.

כמו כן, זהו גם סיפור על מאבקים והתנגשויות בין דרכים שונות - בין דרך הלימודים וההשכלה, לבין דרך האהבה, החברות, ההשתוללות וההנאות הפשוטות והקטנות של החיים.
זהו גם סיפור על התנגשות בין הסטטוס קוו לבין הרצון לשנות את הקיים, ועל המרידה בו. אהבות, בגידות, רגשות סוערים, יש כאן בכמויות ולא חסר.

סיפור מלא בהפתעות, אך עם הכתיבה והדמויות המופתיות שליוו אותנו גם בספר הראשון. לדעתי הספר הזה אף עולה מעט אולי על קודמו (לפחות במובן העלילתי), בדיוק מהסיבה הזו שקורים בו המון דברים מפתיעים שלא היה צפוי שהם יקרו.

מחכה בקוצר רוח לקריאת הספר השלישי והספר הרביעי. מקווה (וגם בטוח) שהם לא יפסיקו להפתיע אותי.
ממליץ בחום רב על סידרת הספרים המשובחת הזו.

את הסוף אנחנו כבר יודעים.
הכרך הראשון התחיל מהסוף, ולכן אנחנו יודעים שלילה, חברת הילדות של המספרת - לנה, תיעלם. תימחק את עצמה.

הכרך הזה לוקח אותנו עוד צעד במסע שיוביל את לילה לסוף הקיצוני הזה.
איך אומרים עליה בשכונה? "היא תמיד מגזימה", שזה אומר: פרפקציוניסטית. ויסודית. אבל בשכונה מדברים בשפה פשוטה, בדיאלקט, אז מסתפקים ב"מגזימה".

גלעין הסיפור של השתיים, לנה ולילה הולך ונחשף לפנינו בספר הזה:
סיפורה של לילה שמוחקת את עצמה, מצד אחד, ומצד שני - אנחנו כבר מבינים, שהמעשה שעושה לנה כשהיא מספרת לנו את סיפורה של לילה אינו רק מצבת זכרון אלא חלק מה"דווקאיות" שמאפיינת את מערכת היחסים שלהן. אם לילה רוצה להעלים את עצמה, לנה דווקא תספר לנו עליה, תרקום אותה מחדש ממילים, תנכיח אותה ותנציח אותה.
הדווקאיות הזאת פותחת את הכרך, כשלילה מפקידה בידיה של לנה את יומניה ומשביעה אותה שלא לפתוח אותם. לנה נשבעת, ונחשו מה היא עושה בשניה שהן נפרדות.

הסיפור של שם המשפחה החדש הוא סיפורה של לילה ההולכת ונמחקת.
שם משפחה חדש מוחק את שם המשפחה הישן.
אם לאורך הספר הקודם לילה מצאה דרכים לפרוץ לעצמה דרך, להתגבר על מחסומים שהועמדו בפניה - הרי שבתחילת הספר הזה היא מבינה עד כמה נישואיה, נערה חסרת השכלה ורכוש, בחברה קתולית ופטריארכלית, מהווים מחסום אימתני. חומה של ממש.
את תחושת המחיקה מאפיינת מחיקה פיזית שהיא עורכת בתמונת החתונה שלה, חיתוך והשחרה של חלקים בתמונה הופכים אותה לספק יצירת אמנות ספק פרסומת לחנות נעליים, וגם לסמל לתחושותיה הפנימיות.
בספר הזה אנחנו פוסעים עוד צעד פנימה, אל עומק נפשה המסוכסכת של לילה. אשה-הר-געש. יש לבה רותחת בתוכה, שמחפשת כל הזמן לאן לפרוץ. מסביב, מנסים לחסום אותה בחומות של בטון, אבל הלבה פורצת לה דרך פעם אחר פעם. אלא שעכשיו, אנחנו מגלים שהיכולת הזו אינה אין סופית. נתיבים שנפרצו בעבר יבשים וחרבים: לילה שוב אינה מסוגלת לעצב נעליים, ועל אף שהיא מדברת על חזרה ללימודים - ברור לנו שזו פנטזיה בלבד. עד מתי תצליח לילה לפרוץ לה נתיבים חדשים? ברור שלא לנצח.
ועדיין, לילה היא אשה מלאת תעוזה ויצירתיות, לכן היא תפרוץ, בסופו של דבר, גם את המחסום שנראה בעיניה של לנה כבלתי עביר.
חלק ניכר של הספר מתרחש בחופשת קיץ אליה יוצאות השתיים יחד. לנה משכנעת את לילה לבחור כיעד לחופשה את העיר בה נופש גם נינו, מושא אהבתה, שהיה דמות שולית בספר הקודם. השלושה מבלים יחד זמן ניכר, אבל לנה, אולי בשל היותה צייתנית יותר, מודעת יותר לגבולות, כושלת לזהות את העניין של נינו בלילה דווקא, במקום בה. בעוד שהיא מסרבת אפילו להכריז בקול על אהבתה לנינו, שיש לו חברה, גם סוג של מחסום, ללילה יש הרבה פחות מעצורים.

הספר הזה ממשיך לארוג מול עינינו את חברותן של לילה ולנה, לרשת צפופה-צפופה שמורכבת מאהבה, קנאה, תחרותיות ובגידה.
היחסים המורכבים ביניהן מומחשים היטב בסצנה בה מוזמנת לנה אל ביתה של מורתה, ולילה מבקשת ממנה לקחת אותה איתה.
לילה מצפה לבלוט, להיות מושא התפעלות והערצה, כפי שהיא רגילה, לנה חוששת בו זמנית פן חברתה תאפיל עליה ופן חברתה תביך אותה בשפתה הדלה, בחוסר השכלתה. כשלילה נשארת עומדת בצלה של חברתה, נראה שהצער שלה אינו רק צער על חוסר הצלחתה להשתלב, להתבלט, אלא גם צער על היפוך התפקידים, על כך שהיא זו שעומדת בצלה של לנה במקום להפך, כפי שהיתה רגילה.
השתיים משקפות זו לזו את דמותן, את הדמויות שהיו יכולות להיות, חייהן משיקים ונפרדים, מתערבבים, נמזגים זה בזה. לא לחינם, תיאור הקיץ שהשתיים מבלות יחד נמשך על פני שליש ספר, ותיאור שנותיה של לנה בלימודיה הגבוהים אורך עמודים בודדים בלבד. סיפור חייה של לנה ללא לילה, סיפור של הצלחה וכשרון, הוא סיפור חסר. אפור, למרות הברק של ההצלחה. ההשקה בינה לבין לילה, היא שמעניקה לסיפורה עומק וחיים... וגם צדדים אפלים.
לנה היא החרוצה מבין השתיים, בעלת יכולת ההשקעה וההתמדה, שמאפשרות לה להצליח ולהצטיין בלימודיה.
אבל בכל פעם שהיא תזדקק ליותר מזה, לניצוץ, הברקה מיוחדת, היא תמצא בפיה את מלותיה של לילה. כך יקרה במבחן שלה, בסיום לימודיה, כשהיא תאמר משפטים של לנה שימשכו את תשומת לבה של הבוחנת ויגרמו לה להפנות את לנה ללימודים גבוהים במוסד נחשב בפיזה. כך גם בבחינות הקבלה לאותו מוסד לימודים, כאשר לנה תגלה שרמת המבחנים גבוהה בהרבה ממה שהיתה רגילה לה, ורעיונות ישנים של לילה יצוצו על לשונה ויגרמו לה להתקבל ללימודים. וכך, כמובן, גם ברומן שלה, שלאחר פרסומו היא תבין לפתע, שהגרעין שלו מצוי בין דפי סיפור ילדות ישן של לילה.

באשר לדמותה של לילה, אם בספר הקודם היתה לפנינו דמות מבריקה שנסיבות החיים חסמו אותה מלפרוח ולהתבטא, הרי שבספר הזה נוצר הרושם שהמצב מורכב יותר. האם ללילה היה בכלל סיכוי להיות מאושרת? הדמות שלה מעלה מול עיני רצף של דמויות היסטוריות טרגיות, נשות ואנשי רוח, משוררים, סופרים, אמנים, שאיש לא חסם אותם מלהתבטא, אבל הסערה הפנימית שלהם איכלה אותם, אמללה אותם, כלתה אותם.
ועולה המחשבה, שללילה לא היה אף פעם סיכוי לאושר. לולא היו מוצבים בפניה כל החסמים, בשל היותה אשה, ממעמד נמוך בחברה פאטריארכלית, אולי היתה מצליחה לבטא את עצמה ואת כשרונותיה, אבל הלבה הרותחת שבתוכה היתה מאכלת אותה כך או כך. בשבילה, אולי לא היה הבדל. העולם, הוא זה שהפסיד מהדרכים שנחסמו בפניה. לא היא.

ואם בספר הקודם חשבתי שאולי לילה היא המציאות האלטרנטיבית של לנה - מה היה עלול לקרות לה, למה היתה יכולה להפוך לולא ניתנו לה ההזדמנויות שניתנו לה, הרי שכאן אני שוב רואה בה מציאות אלטרנטיבית ללנה: הצד האפל שבאיש הרוח, משהו שאורב בפנים, משהו שהודחק היטב, אבל היה עלול להיות.

כשהתחלתי לקרוא את הספר, ראיתי את רשימת מפתח השמות והמשפחות בפתיחה, תזכורת לספר הקודם וחשבתי שבטח יקח לי המון זמן להיכנס לעניינים, להיזכר מי הוא מי ומי נגד מי (ויש הרבה מי נגד מי בספר הזה), ובטח אקרא את הספר לאט לאט במנות קטנות, אבל לא כך קרה. הספר שאב אותי לתוכו מהרגע הראשון, בכתיבה היפהפיה של פרנטה, בשכונת העוני המצטיירת מול עינינו,על התככים, האלימות, הכיעור והאהבה, בעלילותיהן של שתי החברות, מההתחלה ועד משפט הסיום, שכמו בספר הקודם, יש בו הפתעה קטנה לכאורה, ובכל זאת הוא מטלטל ומעורר תהיות על ההמשך.
מחכה בקוצר רוח לתרגום של החלק השלישי, ומצטערת כבר מעכשיו על היום שאחרי החלק הרביעי.

הרומאנים הנפוליטניים הם סדרת ספרים בארבעה חלקים, השני שבהם הוא "הסיפור של שם המשפחה החדש".
הסיפור מתרחש באיטליה. מתחילת שנת 1960 ועד סוף 1966.
ומסופר על ידי אֶלֶנה גְרֶקוֹ, בתו של שוער בעירייה, בת-גילה וחברת-הנפש של לִילָה צֶ'רוּלוֹ, בתו של הסנדלר. שתיהן ילידות 1944.
הספר הראשון "החברה הגאונה", מספר את סיפור תקופת הילדות והנערות, מגיל 6 עד למעלה מגיל 16.
ספר זה, השני, מספר את תקופת חייהן של שתי החברות, מגיל 16 עד 23.
ספר זה ממשיך מאותה נקודה בה הסתיים הספר הראשון - חתונתה של לילה.
נישואיה המוקדמים (גיל 16) של לילה התבררו כלא מוצלחים..
אלנה לעומתה ממשיכה בלימודיה חרף כל הקשיים ומסיימת את לימודי התיכון והאוניברסיטה בהצטיינות יתרה.
ההבדל בין שתי החברות, כעת, גדול מתמיד..
נראה שהקנאה של האחת בשנייה ממשיך לדרבן אותן להישגים ולהצלחות.
הספר סוחף ומרתק, לא ניתן להניחו מהיד. אני בדרכי לחלק הבא.
מומלץ בחום.

אני לא אכביר עוד מילים על הספר הזה. הכל כבר נכתב,כל כך הרבה נאמר,מיהי פרנטה,למה פסבדונים,מי,מה,מו...
עזבו אתכם. היא/הוא/למה/... מה זה משנה? התוצאה כל כך טובה,אבל באמת כל כך טובה!
לא חשבתי שעוד יש מה להוסיף.עוד סקירה? רק הסקירה שלי חסרה? אז זהו שלא,אבל מכיוון שהספר הזה(יחד עם קודמו,החברה הגאונה) תפס בקלות ובבטחה את מקומו בראש רשימת הספרים הכי טובים שקראתי בשנת 2016,ותפס את משבצת הספר הכי טוב,בתור אחד שכזה לא יכולתי שלא לכתוב כמה מילים עליו.
אז,
אנחנו ממשיכים ללוות את חברותן של אלנה ולילה,אשר מעמדן בשכונה משתנה,עולה דרגה,וסולל לשתיהן את הדרך מחוץ לגבולות השכונה.
לילה בזכות נישואיה לסטפנו,בן השכונה אשר הצליח בעסקיו,והכסף שראה בעמלו סלל לו ולה את הדרך החוצה,ואלנה בזכות הצלחתה בלימודים,וקבלתה לאוניברסיטה,שזה בפני עצמו דבר גדול בשכונת העוני באותם ימים,אלא שזה לא רק אוניברסיטה,אפילו מעבר לעיר אחרת.

כמו שף מנוסה, היודע שסוד ההצלחה טמון בפשטות,ומוציא תחת ידיו מעדנים עשירים בטעמים,כאלו שנותנים לחומרי הגלם הבסיסיים את מרכז הבמה,מבלי לטשטש את הטעם הטבעי בעודף תבלינים,כך גם פרנטה,עם מילים מדודות ומדויקות מצליחה להגיש לקורא הרעב עוד ועוד מעדנים.היא נותנת לשתי הגיבורות שלה את מרכז הבמה,והן כמו מספרות את הסיפור,ללא התערבות בצורת גודש מילים ותיאורים. וזו בדיוק גדולתה של פרנטה כמו שכתבתי לא פעם.להגיש יצירה כל כך עשירה ומלאה בכתיבה יחסית חסכנית,ולא טרחנית.

כמו בספריה הקודמים,גם פה, מאירה פרנטה את הזוית הנשית,תמיד הדמות המרכזית היא אישה,ופרנטה היא כמו קרן רנטגן הקוראת את נפש הגיבורות שלה.

ועכשיו אני בציפייה דרוכה לקראת צאתו לאור של החלק השלישי.

אז.... אחרי שסיימתי את הספר הראשון של החברה הגאונה, פתחתי בשקיקה את הספר השני בסדרה, אתם זוכרים את אותן שתי החברות אי שם בדרום איטליה בנפולי. שם חם, לח, דביק עצבני ומה לא, ובתוך כל זה גיל 16 הגיע בנים בנות הורמונים מה לא.
האחת ממשיכה ללמוד בשקיקה עושה חיל מכיתה ולכיתה והשניה או או מוחה קודח אבל לא ללימודים , שם הפסיקה, עובדת ממציאה, בוחשת ומחוזרת.
אלנה רצינית לומדת ולילה מתחתנת חיה את חייה במגדל השן של בעלה אבל זה לא מספיק.
בין קנאה לשנאה לאהבה לבגידה לתחרות לחיים ללימודים לעסקים למריבות ליריבות החברות בן לילה לאלנה ממשיכה לפעמים צמודה לפעמים מרחוק.
התחרות בין החברות מגיע למקומות שרק בגידה יכולה להכנס שם אבל חכו חכו יש התפתחויות בעלילה.

אלנה פרנטה יודעת לספר סיפור, הספר הזה טוב יותר מקודמו, יותר עסיסי יותר קולח יותר התפתחויות, הרי בין גיל 16-23 קורים דברים, שנות השישים העליזות. בין כל החבר'ה בשכונה בנפולי.

ויאללה לספר הבא, מה קורה בשנים שאחרי...יש למה לחכות !