יש זלזול מסוים בנוער של ימינו.
"הילדים של ימינו," הפך למשפט ששומעים יותר ויותר.
שמבוגרים חושבים שאנחנו לא מבינים מספיק ושלעומתם הערכים שלנו פחות טובים או שאנחנו חוצפנים יותר או טיפשים יותר או תקועים במסך המרובע עשרים וארבע שעות ביממה.
אני לא יודעת, אבל לי די נמאס.
נמאס שדור אחד מכליל דור אחר שאחריו כפחות טוב ממנו או בעל פחות השכלה ממנו, שהוא פחות טוב וחלש יותר (מבחינת אופי קבוצת הגיל, לא פיזית).
נכון, יש אמת בדברים שאומרים לפעמים. הייתי שמחה להיות בקיבוץ הזה, הקיבוץ של פעם, שבו כולם היו עובדים מהבוקר עד הערב בשדה האפונה ואוכלים ממה שקטפו, שאף אחד לא מכור לחתיכות פח שהם מחזיקים כאילו חייהם תלויים בזה, שהם נהנו מהחיים ומרדו-ממש מרדו. שהם היו פחות חצופים יותר אולי והיה להם יותר כבוד למבוגרים מהם.
בני הנוער של האתר , אל תבינו אותי לא נכון במה שאמרתי. אני עצמי בת נוער ואני מבינה אתכם ואני יודעת שאנחנו לא כמו שמציגים אותנו כמו שאמרתי, אבל עדין, תמיד היה בי החלק הזה שרצה לחזור לעבר, לימים הפשוטים יותר, לנוסטלגיה של שנות ה-60, שהביטלס עוד לא התפרקו וישראל עוד היתה מדינה קטנה והיו תצלומים בשחור-לבן כי לא היה אפשרות לצבע.
אבל כשאני רואה שמביאים מרצה לבית ספר והילדים מרעישים מרעישים כל שניה ושואלים כל דקה "מתי זה נגמר?" אני מרגישה את הפספוס הזה, של החזרה לימים האחרים והטובים. שבאמת כיבדו את אלו שהביאו אליהם והשקיעו בשבילם.
אבל שזה מגיע לרמה שמבוגרים מזלזלים בנו ובכל מה שאנחנו מאמינים, אני כבר יורדת מהפסים.
ברור מאליו אליכם שאני יודעת לקרוא. בבית ספר שלי אין הרבה תלמידים קרואים, כלומר יש-אבל לא הרבה במיוחד. ולבית ספר שלנו יש ספריה- לא קטנה במיוחד ולא גדולה במיוחד, פשוט ספריה עם ספרי נוער ולימודים. בכיתה ח' בשיעורי ספרות, הילדים צריכים לקרוא כמטלה ספר ארוך כלשהו ולכתוב עליו סוג-של יומן קריאה.
ומכיוון שהספרניות רואות אותי ואת חברותיי באות כמעט כל יום לספריה, הן ביקשו שנעזור להן להציע ספרים לילדי כיתה ח' (שמעכשיו אקרא להם בשמם המקובל בבית ספרי- חתניקים).
אני וחברה נוספת שלי, שמה ניצוץ בחושך באתר, הסכמנו ועזרנו לפרוס ספרים על השולחנות, כתבתי כמה ביקורות קצרות לספרים והתנדבנו לצאת משיעור כדי לעזור.
שהגענו לשם הם כבר היו באמצע ורובם כבר בחרו ספרים, וששאלתי את הספרנית מה הם לקחו והיא סיפרה לי שהמורה שלהם, המורה לספרות שהוא גם שלי, לא מסכים להם לקחת הרבה מהספרים שהבאנו להם.
אני וניצוץ היינו קצת מזועזעות, כלומר, למה הוא מגביל אותם בספרים שהם יקראו? למה הם לא יכולים לקרוא איזה ספר שהם רוצים? אבל ניסינו לרסן את עצמנו.
ואז פנינו אל חברינו החתניק, שנקרא לו בשם הקוד "ביסלי". ביסלי אוהב לקרוא ספרים כמעט כמונו, הוא אפילו קרא את ההוביט באנגלית. וששאלנו אותו איך היה להם עד עכשיו הוא סיפר כי ילדה הגיעה עם ערימה של כל ספרי שרלוק והיתה צריכה לבקש ממנו אישור לקרוא אותם. אבל המורה אמר לה לא כי "זה בלשי מידי ולא ספרותי מספיק".
באותו הרגע אני וניצוץ התעצבנו. מה זה "בלשי מידי"? מה רע בבלשות? למה להגביל ילד שרוצה לקרוא ספר מסוים? למה הוא לא יכול לקרוא את מה שהוא רוצה?
ויותר מזה, הוא אסר להם לקרוא חצי מהספרים כי יש להם ערך בויקיפדיה וחשב שיעתיקו. אם הוא חושב שהם יעשו את זה, הוא יכול לפתוח את הויקיפדיה של הספר לצד הסיכום של הילד ולראות אם זה מועתק, כמו שעשו המורות שלי ביסודי.
כי לדעתי, ילדים שלא קראו ספר ארוך מאז כיתה ג' (שגם אז לא היה ארוך במיוחד) ולא רגילים לקריאה צריכים לקרוא את מה שהם רוצים, העיקר שהם יקראו משהו! למה צריך להגביל אותם בספרים שהם קוראים?
נכון, אולי משחקי הרעב זה לא הספר האידיאלי למורי ספרות (אם כי לדעתי הוא טוב מאוד ויש בו מסרים חזקים על החברה) אבל אם ילד רוצה לקרוא משהו בכיף, עדיף שיקרא את זה מאשר שלא יקרא בכלל.
כך ניצוץ ואני יצאנו מהספרייה בכעס על המורה (וגם הספרניות די כעסו עליו). ובגלל שהוא מורה הספרות שלי, חיכיתי לשיעור ספרות כדי לשאול אותו מה זה אומר בלשי מידי מבחינתו ולמה הוא הגביל ילדים בקריאת ספרים. ושהגיע השיעור ושאלתי אותו הוא אמר לי, בפשטות מסויימת, שספרי הנוער של ימינו הם לא ספרות. שהם סיפורים נחמדים אבל הם לא ספרות. והתחלתי לשאול אותו על ספרים מסוימים. וכמו שאתם יכולים אולי להבין, המצב לא השתפר והלכתי למקום שלי כשעיניי נעוצות במורה בכעס, אבל בעיקר עצב. שמישהו משפיל את הספרים שאני אוהבת, ספרים גדולים ומצליחים שהצליחו לעבור את מבחן הזמן כמו שרלוק הולמס, שר הטבעות והארי פוטר "כלא ספרות ראויה" אני מרגישה את הכאב שבלב שלי שכך הוא תופס את זה, את הספרות שלנו, הספרות היקרה שלנו, שלי. ושמישהו אומר שפנטזיה כלשהי היא לא ספרות ראויה, אני בכלל מתעצבנת.
ולא נציין גם שמורה אחרת שבאה עם הכיתה שלה באותה משימה, היא נתנה להם לקרוא כל דבר מספרי הספרייה, רק העיקר שיקראו.
אבל אל תבינו אותי לא נכון, המבוגרים של האתר, אני יודעת שרובכם לא מזלזלים בנו או בספרות שלנו כי אתם מבינים אותנו. אבל שמישהו אומר את זה, אני מרגישה כעס כל כך גדול שקשה לרסן אותו. שמכלילים שוב את בני הנוער כשטחיים שהספרים שלהם הם רק סיפורים נחמדים ותו לא. אומנם באמת יש סיפורים כאלה (ראו את דמדומים) אבל יש כאלה עם מסר עמוק וחודר כמו של מבוגרים (ראו כאוס מהלך ועוד רבים אחרים).
נמאס לי מהכללות, אתם יודעים, באמת שנמאס לי.
אז הספר שעליו אני כותבת "מלכה אדומה" הוא כמו שאתם והמורה שלי לספרות תוכלו לכנות "כספר נוער טיפוסי עם סיפור נחמד".
זה מספר על עתיד שבו יש מעמדות לפי סוג דם. כן...סוג דם.
יש כאלו עם דם כסוף שהם האצילים והעשירים שחיים בנפרד מהעולם ושולטים בכולם ובנוסף לזה יש להם כוחות כמו להפוך את העור לאבן, לשלוט במתכת ויסודות אחרים, טלקנזיס ועוד.
ויש כאלו עם דם אדום שהם כמונו, חסרי כוחות, שנלחמים במלחמה בלתי נגמרת שהכסופים שולחים אותם להילחם בה. האדומים הם כמו עבדים לפעמים של הכסופים, המעמד שלהם ירוד יותר והמצב שלהם פחות טוב.
ובעתיד הזה יש את מייר, נערה חוצפנית להפליא, כייסת מקצועית, שאחרי שהיא מנסה לגנוב מאדם אחד- חייה משתנים והיא נשלחת לארמון שם היא מגלה שלמרות שדמה אדום, יש לה כוחות של כסופה. היא נכנסת לתוך עולם התככים של הארמון כשהיא מנסה להציל את משפחתה וחברה הטוב מהמשטר. ונוסיף לזה גם תנועה שמורדת בשלטון של האנשים עם הדם האדום ושמייר נקרעת בין הארמון לבין תנועת המרד וגם בין שני נסיכים-אחד שהיא מאורסת אליו בכוח (מייבן) ואחד שהיא אוהבת אם כי היא מנסה להכחיש זאת (קאל).
מזכיר לכם משהו, מישהו? משחקי הרעב שמעתי בקהל?
כן, גם אני חשבתי ככה בהתחלה.
התחלה מזכירה את משחקי הרעב, מאוד. ברצינות? זירה? את רצינית ויקטוריה? היתה המחשבה העיקרית שלי בהתחלה.
אבל כשתעברו את העמודים הראשונים תגדלו שהספר הזה ממש לא משחקי הרעב (ואת זה אומרת זו מרבה להשוות ספרים למשחקי הרעב).
כי הספר הזה הוא לא מוגדר-הוא חצי פנטזיה וחצי מדע בידיוני-דיסוטופי כמו במשחקי הרעב.
אבל הוא אחר, הוא שונה.
בכל כך הרבה מובנים שאני לא אצליח לספר, בעיקר כי הם ספוילריים חמורים.
אבל אנסה להשאיר את הספוילריים מחוץ לביקורת, לטובתכם האישית.
כי הספר הזה פשוט עשוי מטוויסטים ותפניות בעלילה. אם לא היה אותם-לא היה ספר. ולשם שינוי, הטווסיטים מפתיעים ומשאירים אותך במבט מבולבל לרגע ואז בפה פעור.
ועוד נקודה לספר, משולש האהבה שבו בעל פואנטה! הוא לא דביק, לא קיטשי מידי והוא טורם לעלילה ולא סתם נדחק אליה! כן שמעתם נכון רבותיי וגבירותיי, משולש אהבה מועיל! לא חשבתי שאומר את זה בחיי אם אודה באמת. ורק אומר- תתמכו בקאל או באף אחד או שליבכם ישבר. אני מעדיפה שתתמכו באף אחד, אבל עדין, קאל עדיף על מייבן (ולא ניכנס לדעתי עליו כי אני כנראה לא אובייקטיבית). וחשוב לומר שהחבר שלה לא במשולש אהבה, הוא סתם חבר טוב. וזה בונוס נוסף, פרט לזה שהדמות הזו מעולה.
והדמות הראשית, מייר, טובה לא פחות. היא צינית, קשוחה, לא צריכה אף אחד, עקשנית אבל בעלת רגישות מסויימת. אני יודעת שקטניס עוברת בראשכם כרגע, אבל אל תתבלבלו, זו לא קטניס. זו מייר והיא אחרת מקטניס בכמה מובנים ואומר גם שהיא התחבבה עלי יותר מקטניס כי גם היתה בה רגישות גדולה יותר שיכולתי להתחבר אליה. והיא עוברת שינויים והתלבטויות, היא לא שטחית.
וגם נאמר שכל הדמויות מעולות ואנושיות מאוד, שהחביבה עלי היא ג'וליאן הזקן והחכם.
העולם שיצרה ויקטוריה מוחשי ומסים ואומנם הוא לא ברור כל כך, אבל בספר ההמשך הכל מתבהר לגמרי.
ויקטוריה בכלל היא אישה מקסימה לדעתי. שמישהי פרסמה ביקורת לספר ביוטיוב היא הגיבה לה. היא עונה למעריצי הספר שלה תמיד ואם תרצו, אתם מוזמנים להסתכל בתודות שלה, שם היא הודתה לסופרים נהדרים כמו טולקין ורולינג ו-ק. סי. לואיס וגם לבמאים נהדרים כמו פיטר ג'קסון (קינג קונג וכל סרט שבוסס על ספר של טולקין) וגורג' לוקאס (מלחמת הכוכבים). היא כתבה שם: "גדלתי בעיירה קטנה, אבל הודות לאנשים האלה, מעולם לא הרגשתי שעולמי קטן כמוה."
והמשפט הזה נגע בי כי גם אני כזו בדיוק וכי התודות שלה, כל שאר התודות, גרמו לי להרגיש חמימות כלפי אותם אנשים למרות שאין לי מושג מי הם בכלל חוץ מאיך שהיא תיארה אותם. בכלל, כל תודות בסוף ספר בשבילי זה חלק מהסיפור.
דבר אחרון יש לי לומר: אם יש לכם כוח, חשפו בגוגל את הספר באנגלית ותסתכלו על הכריכה שלו, על הכתר ההפוך והמדמם על הרקע הלבן והאותיות השחורות, היפות והבוהקות (ואומר שהכריכה גם יפה יותר במציאות).
ואז תחפשו את הספר בעברית או שתסתכלו על התמונה בצד הביקורת, ותנסו להשוות.
חבל שלא לקחו את הכריכה המקורית בעברית, כל כך חבל. כי כך הופכים ספר עם כריכה מדהימה לספר עם כריכה "בסדר" שדוחה את הקוראים. כמו רבים, יש לי פגם עם כריכות ושהיו לי את שני העותקים, באנגלית ובעברית, לא יכולתי שלא לצקצק בלשוני למראה הכריכה הישראלית. אבל יש כריכות גרועות יותר, אתעודד בכך.
הספר הזה הוא לא חמש ולא ארבע, הוא ארבע וחצי. אבל אתן לו את החמש המכובד והנוצץ כי אהבתי אותו כל כך למרות, ואולי בגלל, שהוא לא מושלם.
"בבית הספר,
מלמדים אותנו על העולם שהיה לפנינו.
על המלאכים והאלים שחיים בשמיים.
שולטים באדמה באדיבות ובידיים אוהבות.
יש כאלו שאומרים שאלו רק סיפורים,
אבל אני לא מאמינה לזה.
האלים עדין שולטים בנו.
הם ירדו מהכוכבים.
והם לא אדיבים עוד."
-ציטוט מגב הכריכה האמריקאית.
לא רציתי שהביקורת שלי תהיה ככה, עם האמירה השנויה במחלוקת אולי בפתיחה. היו לי רעיונות אחרים, לדבר על המשפחה-אחד הדברים החזקים בספר, על שחמט או על מעמדות, אבל הנושא הזה נתקע במוחי ולא עזב אותו והייתי צריכה לכתוב אותו איפשהו, איכשהו, אם כי הייתי במחסום כתיבה נורא.
אך אלו החיים, הם לוקחים אותנו למקומות שלא חשבת שתהיה בהם, וכך גם הכתיבה, וכך גם מלכה אדומה.
