30.3.2016, 9:30 בבוקר, בסיס חיל האוויר מצפה רמון.
באולם הקולנוע יושבים כל חיילי טייסת התחזוקה של הבסיס.
טכנאי דרג א', טכנאי מסוקים, טכנאי מטוסים, חווטים, חשמלאים, אלקטרונאים, הנדסאים, בנאים, חיילי חובה, נגדים וקצינים.
כנס בטיחות קיץ.
לבמה מוזמן בחור צעיר על כיסא גלגלים שבא לספר את סיפורו...
על החברים מהשכונה, על הילדות והמשפחה, על האהבה לכדורגל, על החברה הראשונה.
על הקריירה והחלומות לשחק בצ'לסי...
על הרגע שיום לפני הטיסה במסיבת הפרידה של החברים, על השמחה והצחוקים, הברכות והאיחולים, על כך שלא שתה.. על רמזור שהראה אור ירוק ועל כך שהגיע לפתע מכונית שעברה באור אדום..
על ההתעוררות הראשונה בבית החולים, על האובדן של החבר הכי טוב שנהרג, על ההבנה שהרגליים שלך משותקות, שאין יותר כדורגל, שאין יותר ללכת על הרגליים.
על ההבנה שאתה נכה, שונה, מוזר.
שיש כיסא, שיש כאבים, שיש אחות שצריכה לרחוץ אותך, שיש שיקום והחלמה ארוכה.
שהחברים נעלמים, שהחולמות מתנפצים, שהחברה עוזבת, כשהאבא נוטש, שהעולם שבחוץ לא תומך ומקבל, שאתה שונה.
על נפלאות בתי המשפט בישראל שמשחררים אדם מכול אשמה לחזור לנהוג חזרה בכבישים, אף על פי שמתוך בקבוק וודקה שהייה במכונית רק חצי נמצא.
על הקשיים, והכעס, הבכי, העצב, החוסר אונים, האי שייכות, העצבים, החוסר צדק, המשברים, החוסר עצמאות, תלות, הבדידות, הכאבים, הניכור, הזרות, הדיכאון, התשישות, הרוע, החמלה, הרחמים, היוקר, ההבנה, הקבלה, החוסר חשק לחיות, הבושה, העייפות, המלחמות, הזיכרונות, והבחירות שעושים.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
אף אחד מאיתנו לא ציפה לזה שהוא לפתע קם על רגליו...
לא מדובר היה כמובן לא על ניסים ולא על נפלאות ולא על מעשי כשפים.
מדובר הייתה על הצגה והבחור היה שחקן.
אבל הסיפור, הסיפור בהחלט אמיתי...
לצערנו הרוב יותר מידי נכון, נפוץ ואפשרי.
מעטים הספרים שיכולים לספר סיפור כזה נפיץ וחזק בצורה כל כך טובה, נכונה, כל כך יפה, מקסימה, מעניינת, ובעיקר מדויקת.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על הספר כמה ימים לאחר שסיימתי לקרוא אותו, והאגרוף שהצגה הזו הכניסה בבטן של כל אחד מאיתנו הזכיר לי את זה.
..
את רישיון הנהיגה שלי לא עשיתי בגיל 16 כמו רוב בני גילי, רק בתקופה שלפני הגיוס עזרתי אומץ והלכתי ללמוד.
הכסף והזמן אומנם היה חלק מהשיקולים, גם לעצלנות היה חלק נכבד בעניין.
אבל גם פחדתי, פחדתי לעלות לכבישים ולנהוג, לקחת את האחראיות הזו, ולדעת שכל פעם שאני עולה על הכביש יש גם סיכון.
...
בקורס שלי המפקד ענף שלנו בכל תדריך יציאה היה שם דגש על בטיחות ועל נהיגה ועל תאונות דרכים.
תמיד ידענו שתדריך שלו ייקח 20 דקות לפחות.
אומנם יש לי הרבה מאוד ביקורת כלפיו על ההתנהלות שלו ועניינים אחרים.
אבל יש לשבח אותו ללא ספק על הרצינות הדאגה והעניין האמיתי שהביע בנושא.
...
יש כאלה שנפצעים במלחמות ובקרבות, יש כאלה שלא עלינו בטיולים ברחבי העולם.
ונעשים נכים ומשתוקים.
ויש כאלה בתאונות קשות, בכבישים ראשיים, עם רכבים אחרים או הולכי רגל. ולפעמים נפגעים דווקא בכביש מאחורי הבית. זה שהלכם בו שנים..
אולי זה יהיה בגלל עייפות, הזנחה של תשתיות, עבירת תנועה וכמובן לא לשכוח את האלכוהול..
וזה יקרה אני מבטיחה לכם, אם לא לכם את לחברים שלכם, או לאנשים שאתם מכירים.
כי אם במדינתנו הקטנה שעברה 7 מלחמות, 2 אינתיפדות, גלי טרור ומבצעים בלי סוף יש יותר הרוגים בכבישים מאשר חיילים כנראה שיש לנו בעיה.
בעיה עולמית קשה וחריפה.
אותו מפקד ענף מאמין שהפתרון הוא לעלות את גיל שבו ניתן להוציא רישיון נהיגה.[יחד עם האלכוהול כמובן]
אז יכול להיות שבגיל 24 רק "נפתח השכל", אבל במדינה שבה בגיל 18 מצפים ממך להילחם לשמור על הגבולות וגם להרוג אם צריך זה לא ראלי וגם לא נכון.
בעיניי לפחות.
כי לאסור זו הדרך הקלה לחנך ולשנות תרבות נהיגה מצריכה זמן, כסף ומשאבים.
כדי שסיפורים כאלה, לא יכאיבו לנו כל כך עמוק בבטן.
כדי שהספר הזה יהיה רק סיפור מרתק ומעניין. ולא מראה כואבת למציאות של רבים מאיתנו.
ספר ששואל ודן על הבחירות שלנו לחיות את החיים שלנו לפי בחירתנו, ולסיים אותם במידה ונחליט על כך.
האם יש משהו ששווה לחיות למענו?
האם אהבה מנצחת הכל?
מי יכול להחליט על כך?
אם לא הייתי מסיימת לקרוא אותו באחת השבתות בבסיס כנראה שהייתי בוכה בסיום הספר, למרות שאני מודה ברחה לי דמעה בסיום.
כי זה אחד הספרים המעטים שמצליחים בצורה כל כך טובה לדייק ולתאר את המציאות בצורה חדה ואמיתית עד כאב.
ועל זה אני מורידה בפני ג'וג'ו מייס את הכובע.
אנא ממכם בבקשה צעירים ומבוגרים כאחד לכו תקראו את הספר.
רגע אחרי שתקראו את הדף האחרון, תסגרו את הספר, תקומו מהמיטה ותעמדו שנייה אחת ארוכה על שתי רגליכם.
אתם תעריכו את השנייה הזו...
והאמינו לי זה שווה הכל...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
