אז קודם כל, אם אתם לא אוהבים ספרים לא - סטנדרטיים, אל תתקרבו אליו.
זה מה שוודאי לחלוטין לגבי הספר הזה, ובהתחשב בכך שכל כולו ערבוב בין דמיון למציאות, קצת וודאיות לא מזיקה.
אז ככה זה היה. תראו, אני פתחתי לי לתומי את הספר, הסתכלתי בדף הזה שבהתחלה איפה שכתוב בין השאר את שם הספר במקור (הרגל מגונה שפיתחתי לעצמי לאחרונה, מסקנה : מתרגמים הם מעצבנים) והעיניים שלי קלטו שכתוב שם "JUST IN CASE". מצמצתי באי אמון, הפכתי את הספר. "...דייוויד קייס...". הפכתי אותו שוב. "ג'סטין קייס". בשלב הזה הייתי מבולבלת לגמרי, והחלטתי להתחיל לקרוא ולראות מה יקרה. בעמוד 14 נפתרה התעלומה. תנו לי לפרט:
יש ילד בן 15 וקוראים לו דייוויד קייס. הוא החליט שהגורל רודף אותו והוא אפילו צודק, אפשר לומר. עכשיו, הילד הזה מחליט גם לשנות את השם והלבוש כי בוודאי שככה יהיה לגורל נורא קשה לאתר אותו ולפגוע בו, אתם מבינים. הוא משנה את השם לג'סטין וזה משחק מילים מגניב ממש שהוא השתמש בו לבטא את החרדה שלו, השם החדש הוא 'לכל צרה שלא תהיה' (אני סולחת למתרגמת על השם של הספר כי לא היו לה יותר מדיי אופציות) ואם בעולם הזה קיים איפשהו ג'סטין קייס אמיתי, תדע שיש לך שם אדיר.
לעניינינו, הספר. זה הספר השני של מג רוסוף שקראתי. הראשון, "תארו לעצמכם שאינני", מוזר גם הוא, אבל מוזר בדרך שונה. מה שמשותף לשניהם הוא שהם מורכבים מהרבה הירהורים, כמו שכבר הזכרתי בביקורת שלי על "תארו". אבל יודעים מה, לפחות ב"תארו" יש התחלה, אמצע וסוף. עלילה קלאסית. ב"ג'סטין קייס" כלום לא ברור לגמרי, ואני ממליצה עליו לאנשים שזה לא יפריע להם.
ותשמעו, הוא גם מפחיד. כלומר, לא יודעת אם מפחיד היא בדיוק המילה, אבל בואו נאמר שהוא הגביר את קצב פעימות הלב שלי ועורר בי לחץ מסוים לפעמים?
הוא אמנם לא על מפלצות מזוויעות שתוקפות בסמטה חשוכה או משהו, אבל הוא על פחד טהור. פחד טהור מהגורל, מלחיות, מהרגע הבא. ג'סטין מדמיין את ההתרחשויות הכי גרועות שיכולות לקרות לו בכל רגע נתון ומתעסק בלפחד מהן. זה מפחיד לקרוא על פחד, עד כמה שזה אירוני. וג'סטין מת מפחד רוב הספר, אז, כן. בנוסף לפחד שלו, ג'סטין גם נואש לגמריי, הוא מסוג הילדים שיעברו לידכם ברחוב ויתחשק לכם לחבק אותם, להגיד להם לא לפחד ושהכל יהיה בסדר (רק שזה יהיה שקר אז אל תעשו את זה). וברור שאנשים נואשים כל כך ימצאו להם מישהו להיתלות בו ושיגן עליהם, ככה ג'סטין מוצא את אגנס. למען האמת, היא זאת שמוצאת אותו. היא זאת שפונה אליו לראשונה באיזו חנות בגדים ומאמצת אותו כפרוייקט הצלת העולם הפרטי שלה. אפשר לומר שגם היא נואשת בדרכה, נואשת להציל את ג'סטין.
הבעיה היא רק שהיא לא באמת מסוגלת לעשות את זה, אבל תקראו כבר ותראו.
חוץ מג'סטין ואגנס יש גם את הגורל, יש לו עמודים שמסופרים מנקודת מבטו ויש לו גם שם. תכירו, כיסמת. זה די מעצבן אותי שהדביקו פה לגורל שם למען האמת, אבל לא משנה. הגורל פשוט נהנה מלהסתכל על ג'סטין ועל הנסיונות הפתטיים שלו לברוח מפניו וזה בדיוק מה שהייתי מצפה מגורל, אז אחלה.
בקשר לדמיון והמציאות המעורבבים שהזכרתי מקודם - קורים בספר כל מיני דברים שלא ברור אם הם קרו בראש של ג'סטין או במציאות. יש לג'סטין כלב דמיוני, למשל. עד פה הכל מעולה, רק שחלק מהאנשים האחרים כן רואים אותו, מה שגורם לקורא להטיל ספק באמיתיות של האנשים האחרים וזה די עושה כאב ראש לנסות להבין את הפואנטה לפעמים. חוץ מזה; בין הדברים שבמסגרת ספק דמיון ספק מציאות, הוא שומע את הגורל מדבר אליו, יש לו חבר שאף פעם לא מתעייף מריצה ואחיו הקטן, צ'רלי, שהוא בן שנה בערך מאיית לו משפט מקוביות משחק.
וואי רגע, בואו נדבר על צ'רלי.
הסופרת כתבה את הדמות של צ'רלי ככה שהוא חושב כמו אדם בוגר לחלוטין וחכם ורק לא יכול לבטא את מחשבותיו העמוקות אל העולם. זה משעשע למען האמת. אני לא חושבת שהיא התכוונה שזה ישעשע אבל זה בכל זאת שיעשע אותי. אתם מכירים את הרגע הזה שאתם עם תינוק לבד ואז הוא מסתכל עליכם והמבט שלו מטריד את נשמתכם? כי קורה לי הרבה. בייביסיטרים, יאיי. יכול להיות שזה סתם בגלל שלתינוקות יש עיניים גדולות יחסית אז נעיצת המבט שלהם אפקטיבית, או בגלל שאני לא אוהבת שנועצים בי מבטים, אבל לדעתי זה בעיקר בגלל שאין לי דרך לדעת מה הם חושבים, אז ברור שאני מניחה את הגרוע מכל. ואם עשיתי קודם לכן משהו שאני מתחרטת עליו ואז התינוק ינעץ בי מבטים, אני ארגיש אשמה. בכל מקרה, אם מג רוסוף צודקת בתיאוריה שלה אז יש לי סיבה להיות מוטרדת XD
אבל תחשבו על זה, באמת נראה לכם הגיוני יותר שכל מה שעובר לתינוקות בראש זה 'אוכל' 'עייף' 'שינה' וכאלה?
...אני מניחה שכן. אבל זה לא משנה. האפשרות שבספר מגניבה יותר וזהו.
וצ'רלי אגב הוא לא היחיד שלא ממש מתנהג בהתאם לגילו. יש גם את דורותיאה, שהיא האחות הקטנה של פיטר (החבר שאף פעם לא מתעייף מריצה), היא בסך הכל בת 11 ומתנהגת כמו בת 30. זה ממש צרם לי. אני לא חושבת שבגיל 11 ידעתי מה זה מלנכוליה, לצורך העניין, או שנהגתי לדבר בחומרה אל ילד שנמצא בתרדמת בבית חולים ולהפציר בו למות כבר.
בגדול, מה שאני חושבת שקרה בספר הזה, זו הקצנה מכוונת של כל מה שנער מתבגר עשוי להרגיש. הסופרת לקחה פה תשוקה, בלבול, אהבה, פחד וכל מיני כאלה ודחפה אותן עד אחרי הקצה. כשהיא סיימה, היא לקחה את הסביבה של הנער המתבגר, והקצינה גם אותה כדי לגרום לנער לאבד את השפיות סופית. הורים אדישים לחלוטין (רוב הספר), חברים שספק אמיתיים, הרבה אנשים מנוכרים כלפיו (בבית הספר) וגורל אכזרי. לכן, האם אני חושבת שזה "ספר התבגרות מדויק ואמיתי עד כאב" כמו שכתוב מאחורה? לא ממש, אבל אם תקלפו כמה שכבות אתם עשויים למצוא קצת דיוק ואמיתיות. טוב, האמת שבעיקר כאב.
*
"הוא התבוסס כולו בתוך ה"מה היה קורה אם". משקלו של הדבר הזה נכרך סביב קרסוליו ומשך אותו מטה."
פאן, כפי שאתם רואים.
