• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

מאת ריק ריירדן

הביקורת של BookLover

תמונה של BookLover
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

מאת ריק ריירדן

הביקורת של BookLover

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של BookLover
הוצאה לאור:זמורה ביתן
שנת הוצאה:2015
סדרה:מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד #1
קטגוריה:מדע בדיוני ופנטזיה
הקודמת
האופה בתלתלים
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 8 שנים

“"לדעתי ריק איבד שליטה מזמן. זה לא מונע ממני לקרוא את כל הספרים שלו, כמובן." - אני, לפני שנה ו-11”

5/19
ביקורות על מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ
הבאה
זה שאין לנקוב בשמו
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•2 דקות קריאה

עוד ספר של ריק ריירדן. עוד ספר שבמרכזו ילד שמגלה שהוא קשור למיתולוגיה מסוימת, וביחד עם בחורה חכמה וחזקה וטיפוסים נוספים הוא עובר הרפתקאות הזויות כדי למנוע מהעולם להיחרב בשבוע הבא.

נו, מה חדש.

לכן באופן טבעי, ברגע ששמעתי ש"מגנס צ'ייס" תורגם מיד רצתי לספרייה בשביל לקרוא אותו.

למה?, אתם שואלים.

האמת שאין לי תשובה ברורה לזה. ריק ריירדן מוציא ספרים כל שבועיים בערך, ואי אפשר לומר שהם מקוריים. הלך לפי המתכון של "פרסי ג'קסון", אבל במקום חמאה שם מרגרינה.

אז למה רצתי לקרוא את "מגנס צ'ייס"? איך זה כל כך מצליח לו?
קודם כל, הכתיבה שלו מעולה. היא זורמת, ואחרי שעקפתי מחסום קריאה שהתמשך עד עמוד 150 בערך, סיימתי את הספר בימים ספורים.
שנית, הוא מצחיק. אי אפשר לעבור עשרה עמודים לפני שפוגשים בעוד בדיחה סרקסטית שמעלה גיחוך.
והכי חשוב- הוא יודע לספר סיפור. הוא יודע לא למתוח קטעים כמו מסטיק ולהשאיר את הקוראים במתח.

"מגנס צ'ייס" הוא אחד הטובים שלו.
הוא מצחיק, ומכיל דמויות מגוונות יותר מבשאר ספריו של ריירדן: (מכאן יהיו ספוילרים)
שמאלי שמתקשה להחליט איפה למקם את הנדן (מעלה הזדהות אצל חלק מהקוראים), ערבייה, חירש ו-טוב, נו, גמד.
בנוסף, נחשו מי בת דודה של מגנס- אנבת'. אה-הא. ואפילו פוגשים אותה כמה פעמים בספר (וחבל שלא יותר). זה כל כך משפר את הספר, ואפילו יש איזכור קטן לג'ייסון גרייס (למרות שהוא ממש לא קשור...).

למה ארבעה כוכבים?
כי יש לו גם מגרעות. חטפתי הרעלה קשה של ריק ריירדן (מונח שהמצאתי שמתייחס להצפה בבדיחות, כתיבה לא רצינית וסיפורים הזויים) שהייתה קצת קשה לי כאן, סיפור די מועתק ומחסום הקריאה שהזכרתי קודם, שנבע מ.. אני לא בטוחה ממה.


ולסיכום: ספר נחמד מאוד, חובה למעריצי ריק ריירדן ואפשרות נחמדה לקריאה לשאר העולם.

נקנח בכמה ציטוטים (לא מצחיקים, אלא יפים ומעוררי מחשבה בעיניי):

"'העניין לגבי הגורל הוא כזה, מגנס: גם אם איננו יכולים לשנות את התמונה הגדולה, הבחירות שלנו עשויות לשנות את הפרטים. כך אנחנו מורדים בגורל, מותירים חותם'".
-----------
"המגבלות יחידות של הקסם הן הכוח שלך והדמיון שלך".
-----------
"קשיים הם כלי נפלא בטיפוח הכוח".
-----------

מי אהב את הביקורת

אהבת?
א
אמריקה סינגר
תמונה של שוקולית
שוקולית
תמונה של ריצ' רצ'
ריצ' רצ'
תמונה של Rose Bane
Rose Bane
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של TechnoBookish
TechnoBookish
תמונה של •«:א2!דה~2אה2ה:»•
•«:א2!דה~2אה2ה:»•
תמונה של michalro
michalro
12קוראים|גיל ממוצע38|83%נשים

על המבקרת

תמונה של BookLover

BookLover

חברה מזה 11 שנים
31 ביקורות•230 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
תרגום (נוער)•מדע בדיוני ופנטזיה•ספרות מתורגמת
תמונה של BookLover
BookLover
חברה באתר מזה 11 שנים
ביקורות31
לייקים שקיבלה230
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
תרגום (נוער)10מדע בדיוני ופנטזיה10ספרות מתורגמת6

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של BookLover

מלכה אדומה

מלכה אדומה

ויקטוריה איוויארד

הספר הזה סובל מאנמיה של מקוריות. נדמה כי כל ז'אנר ספרי הנוער חרוש כשדה בתחילת העונה, ובכל זאת אני נופלת במלכודת כל פעם מחדש. מלכודת הביקורות הטובות.
מה לא שמעתי על מלכה אדומה? (ולא דווקא מ"סימניה")-
#הספר המדהים ביותר שיש
#מקורי ומרתק
#מושלם
#מושלם
#מושלם!
אני לא פראיירית שלא קוראת ספרים "מושלמים". אני פראיירית שמאמינה למבקרי ספרים שלא מודים שהמסטיק שהם לועסים כבר לא מזכיר שום דבר שדומה לתות, וצבעו הוורוד הבוהק הפך לגוש אפור ומוזר.
אז כן. מצאתי את עצמי עם מלכה אדומה בידיים.
אז מה יש לנו כאן בעצם?
#ממלכה ששקועה במלחמה.
#נערה בת 17, תוססת ומרדנית, עם אחות קטנה שהיא אוהבת הכי הכי בעולם, שמתמודדת עם בחירות לא פשוטות בעודה מנסה לעזור למשפחתה הענייה לעמוד על הרגליים. נכון שיכולתם לקרוא את הפסקה האחרונה ולא לדעת אם מדובר ב"משחקי הרעב" או ב"המועמדת"? נכוןנכוןנכון??
#משולש אהבה עם בחור שבטוח לה להיות איתו, מבין אותה, מקבל אותה ושאומרים שהיא מושלמת בשבילו. ומישהו שמאורס למישהי אחרת, מסתורי ומדהים. שםקכןךיקלזדצבגסדל\ףחצלהמךזדצשצף דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי דייייייייייייייייייייייייייייי עם זההההההההההההההההההההה אוףאוףאוף.

סוד גדול להסתיר (מפוצלים). אנשים עם כוחות מיוחדים (בני לוריאן). גינוני מלכות (המועמדת).
ומה נשאר? משחקי הרעב :) שזה בעצם כל שאר הספר.
אז כן. שום דבר כאן לא מפתיע. לא הטוויסטים בעלילה, לא העלילה, אפילו לא המצב המשפחתי של הדמות הראשית.


אבל בעודי אדם סלחן, אפשר להגיד שהספר היה זורם, מעלה גיחוכים, אפילו אפשרי לשקוע בו. זהו. הוצאתי את כל אנרגיית-המחמאות שלי. עכשיו אני אצטרך להסתובב שבוע זעופה וקודרת מרוב הנחמדות שנשפכה לי כאן. תודה רבה, ויקטוריה איויארד.

לסיכום- משל קצר:
היה היתה עלמה צעירה בשם ויקטוריה איויארד שהלכה ברחוב. קרה המקרה ונתקלה במסטיק שדבק ברצפה. את המסטיק הזה לעסה ראשונה סוזן קולינס לפני זמן רב, והיא נהנתה מרוב המיץ והטעם של ההתחלה. כשסיימה וזרקה אותו, מצאה אותו ורוניקה רות, והתחילה גם היא ללעוס אותו. המסטיק כבר איבד את רוב טעמו, אך היה עדיין נסבל. אך מה קרה אז? אז מצאו אותו אלי קונדי, קיארה קאס, סי ג'יי דוהרטי ועוד רבות וטובות. כל אחת לעסה את המסטיק במרץ, עד שנשאר רק גוש אפור ומגעיל. ומה נשאר לויקטוריה המסכנה? נכון. שום דבר. שום תירוץ ללעוס את המסטיק הזה. אבל היא לעסה אותו, והיא לא תוציא אותו מהפה עד שיראו אור עוד לפחות שני ספרי המשך.

אז אני כועסת שבזמן הזה יכולתי לקרוא משהו טוב יותר. האם הבנתי במה טעיתי? בהחלט. האם אלמד מהטעויות? כנראה שלא. לא יעבור זמן מה ויצוץ ספר חדש עם ביקורות מעולות. ומה אם הספר הזה יהיה באמת טוב?

וככה, ידידי, התחילו בעיות האמון שלי.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•BookLover
מלכות יופי

מלכות יופי

ליבה בריי

הפעם הראשונה שהתביישתי בגוף שלי הייתה בכיתה ו', כנראה. האביב הגיע ואיתו גל חום, ואני הגעתי לבית הספר במכנסיים קצרים. כשנכנסתי לכיתה ראיתי את שאר הבנות יושבות ביחד ומדברות על תהליך הסרת השיער הכואב שנאלצו לעבור, תוך ליטוף רגליהן החלקות. אני והרגליים השעירות שלי הרגשנו לא שייכות, והייתי המוזרה והשונה-אפילו יותר מתמיד (להעדיף להישאר בכיתה בהפסקות ולקרוא לא עוזר לילדים לחבב אותך).
זה לא נגמר שם. אחר כך הגיעה מריטת הגבות והשפם ואופנות שונות ומשונות כמו צמידים זוהרים, שרשראות שפם ומגפיים אוסטרליים (אני גאה לומר שלא נסחפתי לאף אחת מהאופנות האלה, אבל זה רק גרם לי להרגיש יותר מוזרה ו"לא בסדר"). תמיד ליוותה אותי ההרגשה שאני צריכה להתחקות אחר השיגעונות שהעולם ממציא, להתאים את עצמי לחברה. ואם לא? אז אוי ואבוי. להיות שונה? זה לא יפה, זה לא נאה וככה לא עושים בכלל.
גידלתי לעצמי עמוד שדרה לעניינים האלה רק לפני שבועות אחדים. ההבנה על מה שהדברים האלה עושים, על מחיקת האינדבדואליזם ו"פס הייצור" הגיעה מזמן, אך רק לפני זמן קצר היה לי האומץ לעמוד נגד זה. נגד הזרם.
אז כן. עכשיו כבר לא אכפת לי ללכת לבית הספר עם סנדלי שורש (לא ממש אופנתיים אבל נוחים להדהים), ללכת לבריכה עם בגד ים שלם (ביקיני זו המצאה מזעזעת) או להסתובב בלי איפור. אבל ההרגשה הזאת שאני לא בסדר, השפיטה התמידית מהסביבה תמיד נמצאת שם- בצורה מודעת ובצורה בלתי מודעת.
לפעמים אני רוצה לקום ולומר לכל השופטים "מה בכלל אכפת לכם? לחברה אין מקום לומר לי מה לעשות. זוהי הבחירה שלי, ולכם אין זכות להגיד לי מה להחליט"- לשים מראה מול הפרצוף שלהם, כדי שיבינו שיש להם דברים יותר טובים לעשות מאשר לדחוף את אפם הגדול שלא כדרך הטבע לעניינים של אחרים.

הספר הזה הוא מראה. מראה הומוריסטית, פארודית ומדויקת של החברה שבה אנחנו חיים. בעולם של הספר קיים תאגיד האחראי על הכל- מתוכניות הטלוויזיה לפרסומות למוצרי הטיפוח ולבגדים. התאגיד מממן תחרות יופי "נערות החלום-עשרה" שמתחרותיה הן נערות צעירות וברוכות בכישרונות ובתחביבים- החל מהכנת תבשילים הודיים מסורתיים עד לידע נרחב בבוטניקה, אופרה ודיקלום שמות של מדינות, וכל זאת תוך צעידה על מסלול הדוגמנות. אותן נערות מוכשרות הן גם חסרות מזל- הרי שטיסתן מתרסקת על אי בודד ורק מעטות שורדות (וללא פצירה לציפורניים- דמיינו את האימה).

הספר לא רק הומוריסטי וקליל, הוא נוגע מההתחלה שלו לנושאים רגישים כמו טרנסג'נדרים, פמיניזם, החפצה ומיניות. הכתיבה שטחית וחסרת עומק ותיאורים (האם שוב כדי לסמל את השטחיות שבתחרויות היופי?) והקריאה מהירה מאוד, ולמרות העובי של הספר אפשר לסיים אותו בימים ספורים. הפסקת פרסומות כל כמה פרקים, שידורים חיים ודפים שהמתחרות מילאו בפרטים אישיים מוסיפים רקע לעלילה ועוזרים לגרום לה להיראות אמינה יותר.

-ספוילרים לסוף הספר-
הסוף כאילו לקוח מתוך סרט ריגול/פעולה לבני הנעורים, סוף מגוחך ומופרך לחלוטין מפני שהכל מסתדר איכשהו על הצד הטוב ביותר. אני מאמינה שזה ככה בשביל להגביר את ההחצנה, ואולי בשביל לצחוק על כך שיש באמת סרטים כאלה..
-סוף ספוילרים-

מומלץ למי שעבר את גיל 16 (הסימון על הכריכה מוצדק). אולי יש אנשים שאחרי שיקראו את הספר יחשבו פתאום שזה לא כל כך חשוב מיהו שחקן השנה, שעור פנים חלק לא באמת ישפיע להם כל כך הרבה על החיים ושבכך שהם מתעסקים רק בחיצוניות ומאמינים למה שמנסים למכור להם- הם עושים מעצמם בדיחה אחת גדולה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•BookLover
תרופת המוות

תרופת המוות

ג'יימס דשנר

ציפיתי לנפילה הגדולה. עצוב שהייתי צריכה להכין את עצמי לאכזבה, ולרצות לקרוא את הספר הזה רק כדי להשלים עוד סדרה.
כמעט תמיד הספר האחרון בסדרה הוא החלש ביותר- נאמנים (סדרת מפוצלים), עורבני חקיין (סדרת משחקי הרעב) ועוד..
הספר האחרון הוא לא בהכרח הגרוע ביותר- אך ברוב הפעמים הוא לא מצליח לשמר את ההצלחה של קודמיו.
במיוחד בגלל ש"מבחני הכוויה" היה בעיניי ספר של שניים-שלושה כוכבים, לא ציפיתי שדשנר ימצא את מה שאיבד בסוף "הרץ במבוך"- את ההומור, השנינות והקצב המהיר.

לאחר ההקדמה הזאת אגיד ש"תרופת המוות" הוא הספר הטוב ביותר בכל הסדרה.

דשנר התאפס על עצמו ובגדול ופיצה על הספר הקודם בסדרה.
חוץ ממחסום קריאה שתקף אותי בסביבות עמוד 150, הקריאה שלי הייתה רציפה והייתי מרותקת לספר, והתוצאה היא שסיימתי אותו בתוך שלושה ימים.

אין כאן שום עמוד מרוח. שום פרטים לא חשובים או קטעים משמימים.

שורת סיכום- סוף חזק ומעולה לטרילוגיה נחמדה מאוד בסך הכל.


ותזכרו- נתעב זה טוב!

לפני 10 שנים•
★★★★★
•BookLover
לפני שאמות

לפני שאמות

ג'ני דאונהם

הספר הזה הוא אמיתי מאוד, עם סיפור שקשה להאמין שיכול לקרות. הוא מספר על נערה שלא חולמת ללמוד בקולג' או להתחתן או ללדת ילדים- אלא להיות בחיים עד יום הולדתה. נערה שמבינה שהדבר היחיד שנותר לה לעשות- עכשיו כששלחו אותה הביתה למות- הוא לחיות.

עכשיו- מהאנשים שקוראים את הביקורת הזאת, כמה מכם עושים באמת את מה שהם רוצים? אולי יש לאחת מכם חלום ללמוד ציור. או למישהו אחר מכם לקפוץ בנג'י. אבל הרוב לא יעשו את זה. למה? כי זה ילדותי. כי זה יקר. כי מה אחרים יחשבו על זה. כי אין זמן לזה. תירוצים, תירוצים, תירוצים.

לטסה סקוט אין תירוצים. כמו שהיא יודעת, אי אפשר להעניש מישהי גוססת. ואין לה זמן לחשוב מה אחרים חושבים עליה או איך זה ישפיע על העתיד- כי העתיד כבר ידוע לה. ולכן היא מכינה רשימה- כותבת אותה על הקירות, מספרת עליה לחברתה ולהוריה וברדיו ולכל מי רק מוכן לשמוע- רשימה שבה עשרת הדברים שהיא חייבת- אבל חייבת! לעשות לפני שהיא מתה. סקס. סמים. לעבור על החוק. להגיד "כן" לכל דבר למשך יום אחד.

אבל ככל שהיא מספיקה לעשות יותר ויותר דברים, כך מתחוור לה כמה עוד דברים יש לעשות, אפילו הפשוטים ביותר. לשתות תה. להביט בציפורים. לשמוע מוזיקה.

טסה סקוט vs הזמן.

הספר הזה גורם לי לרצות לחיות. להביט בשמיים ולחייך וליהנות מהדברים הכי פשוטים בחיים. הוא גרם לי לשים לב לכל היופי שיש בעולם הזה, ולרצות עוד ועוד ממנו.

אממה. הספר הזה לא מושלם. קודם כל, הוא כתוב בשפה נמוכה ובפונט של ספרי ילדים, לא נוער.
דבר שני, הספר הזה גס מדי לטעמי בשביל ספר נוער. למרות שיודעים למה נכנסים (בכל זאת כתוב שהיא תעשה סקס על הכריכה האחורית), הייתי מאושרת יותר אם הסופרת הייתה חוסכת מאיתנו כמה קטעים.

מלבד זאת, זהו ספר טוב. לא ספר מופת, אך בהחלט מעורר מחשבה עם עלילה טובה וכתיבה זורמת.

אז מה לקחתי מהספר הזה?
לחיות, בלי קשר למתי אמות.
להתפעל מהחיים ומהדברים הקטנים.
לאהוב בלי גבול.
ולא לדפוק חשבון לאף אחד.

לפני 10 שנים•BookLover
לפני שאפול

לפני שאפול

לורן אוליבר

זה לא דבר רגיל, להרוג את הדמות הראשית בפרק הראשון. אך זהו נושא הספר- המילה הקצרה להחריד והעמוקה לאין שיעור הזאת- מוות.

מוות הוא סוף. אם תרצו בכך ואם לא, החיים שלכם- ולא משנה איך הם עברו עד עתה- יסתיימו לבלי שוב.

מחשבה מדכאת, הלוא כן?
כמובן, יש אנשים שקשה להם לקבל את העובדה שזה נגמר. הם מאמינים שיגיעו שוב לחיים בצורה אחרת, או שיישארו כאן בצורת רוח רפאים או שיעלו השמיימה ורק ישחקו גולף וישתזפו ויאכלו גלידת שוקולד ששורפת קלוריות כאילו אין מחר במשך כל החיי- טוב, במשך כל מה שזה לא יהיה. לאנשים קשה להבין שזהו זה, אין יותר ספרים ועבודה ואוכל ותשלום מיסים וארנונה והתבטלות וכתיבת ביקורות וריצה ואוויר. זהו זה.
לפריק קונטרולס כמוני קשה במיוחד לקבל את זה. אנחנו רוצים להאמין שרגע המוות לא יגיע אלינו לעולם וגם אם כן- מתי ואיך נלך יהיה בידיים שלנו.
אבל זה לא נכון. אנחנו לא יכולים למנוע את התאונה או המחלה או מה שזה לא יהיה שיסיים את הכל, לא משנה כמה נאמין בכך.

אבל מה שהשארנו מאחורינו? זה לגמרי בידיים שלנו.

אנחנו יכולים לבחור אם להחמיא ולחבק ולאהוב את הסובבים שלנו ובכך לחזק אותם, או לרכל עליהם או להציק או פשוט להיות גסי רוח, ולהרוס אותם.

וזה עד כדי כך פשוט.


סמנתה קינגסטון היא ביץ' אמיתית. היא מבלה את חייה בהתאכזרות לאחרים והתמזמזות ושיכרון ובילויים עם החברות שלה והתמסטלות ובלהגיד לעצמה שהיא ממש לא אשמה. היא לא אשמה שהילדה ההיא יושבת בשירותים ובוכה ובכך שהילד ההוא לא הגיע היום לבית הספר. זה הם שהביאו את זה לעצמם.
כמו המשפט החביב עליה: "בית הספר אמור להכין אותנו לחיים, לא? יש כאלה שיש להם ויש כאלה שאין להם. ואין מה לעשות."
כנראה שגם המוות שלה הוא מעט באשמתה. איש לא אמר לה להיכנס למכונית בלילה גשום עם חברות שיכורות שמועדות לתאונות. איש לא אמר לה לשבת במושב שליד הנהג, ולהעלים עין כשחברותיה מתווכחות ורק לפטפט על הפעם ההיא כשהן עשו מלאכי שלג בקיץ.

סמנתה לא הבינה בחייה שיש לה כל כך הרבה השפעה על אחרים. אך היא הבינה זאת לאחר מותה.


~~~~~~


אהבתי את הספר הזה מכמה סיבות. הכתיבה קולחת וזורמת והרעיון נהדר.

עכשיו, הדמות הראשית היא ביצ'ית מאנייקית שלא מודעת לעצמה. וככה גם שלושת החברות שלה.
אבל מה? אי אפשר שלא לאהוב אותן.

הספר הזה הוא כל כך אמיתי, והדמויות בו כל כך אמיתיות.
הן לא רק טובות או רק רעות, הן לא פועלות מתוך גבורה או אהבה או משהו שמעורר הערצה.
הן נערות נורמליות לחלוטין. לכל אחת הטראומות שלה, הצדדים הרעים והטובים שלה והדברים שעושים אותה מיוחדת.
לינדזי, מנהיגת החבורה, יכולה לדבר בגסויות ולדרוך על אנשים ולשנוא אותם בלי סיבה, אבל היא יכולה להגיד שהיא אוהבת מישהו או מישהי ובאמת להתכוון לזה, ולפחד ולהיות זקוקה לתמיכה. היא אדם נורמלי.


הספר מתויג כ"ספר מהעולם האמיתי" ולמרות הצד הסוריאליסטי המובהק שלו- הוא לא יכל לענות על ההגדרה הזאת טוב יותר.
הסופרת אומרת שהיא כתבה בכנות מוחלטת ובנאמנות למה שקרה בתיכון שלה, כך שבספר נוגעים בנושאים כמו מין, אלכוהול וסמים. הספר לא מתיימר להציג את הנוער במיטבו או את הרוע בהתגלמותו- הוא מציג בית ספר אמריקאי רגיל.
הנה המקובלים, שם. והנה נבחרת הפוטבול, ונבחרת המתמטיקה והגותים והשתקנים והמסוממים.

הספר לא מושלם. ברגעים מסוימים הוא כל כך צפוי שזה מצחיק, וקטעים מסוימים מיותרים.

אבל הסוף מרתק. והיו שם כמה ציטוטים שראויים להעתקה.

בשורה התחתונה- ספר טוב ומומלץ.

נ.ב. תחיו את החיים עד כמה שאפשר,
בגלל שלאולי לחלק מכם יש את מחר,
אבל לחלק מאיתנו יש רק את היום,
והאמת היא
שאף פעם אי אפשר לדעת.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•BookLover
המועמדת

המועמדת

קיארה קאס

~מכיל ספוילרים~
יומני היקר,
היום חשבתי וחשבתי והגעתי להחלטה! אני אכתוב ספר נוער. לא רק ספר, אלא סדרת נוער!
אבל ישנה בעיה אחת- אין לי מושג על מה לכתוב. ישבתי מול דף ריק במשך שעות, אבל שום רעיון מקורי לא עלה במוחי.
אז חשבתי על פתרון, שאם יורשה לי להגיד- הוא פשוט גאוני! אני אעתיק מספרי נוער אחרים.
אני לא אעתיק מילה במילה, אבל קצת מפה, קצת משם.
אז בואו נראה. ספר נוער.
עולם פוסט אפוקליפסי כמובן. עם מדינה חדשה שקמה מהאפר. בתוספת מורדים, כמובן (אהמ משחקי הרעב). מחוזות? כבר יש. בתים? כבר יש. פלגים? כבר יש.
אה! אני יודעת. מעמדות. כן, מעמדות. ככל שמספר המעמד גבוה יותר, ככה אתה יותר עשיר. בדיוק כמו משחקי הרעב. ולכל מעמד עיסוקים משלו, בדיוק כמו משחקי הרעב! ואם אתה נולד למעמד שעוסק בדבר מסוים, כמו אומנויות (אומנויות? זה הכי מקורי שיש לי? טוב, מילא) ורוצה נגיד להיות, אנלאידעת, שחקן כדורגל נגיד, אי אפשר. אהא! בדיוק כמו מפוצלים. ערמומי מצידי. ליצור חיקוי של חיקוי של משחקי הרעב.
יופי, אז יש לנו עולם. מה עוד צריך.. גיבורה! שתהיה שוברת מוסכמות בבקשה. עם אקסטרה פלפל.
אבל מה יהיה השם שלה? אנחנו לא רוצים שם רגיל, אלא שם מטורף כזה, מיוחד ומעניין כמו הגיבורה.. אני יודעת, אמריקה! כן, אמריקה. פטריוטי מצדי. חוץ מזה, איזה גרין אחד פרסם ספר ששמה של הגיבורה הראשית הוא אלסקה, והוא התעשר כמו אנלאידעת מה, אז כנראה שחזק אצל בני הנוער הקטע הזה של שמות של מדינות בתור שמות פרטיים. יאללה, נזרום.
אז אמריקה יש לנו.. בואו נדחוף גם אחות קטנה שהיא אוהבת הכי בעולם, והיא ופרים- לא, פרים כבר יש. והיא ומאי החברות הכי טובות בעולם כולו!
עכשיו צריך קצת רומנטיקה ומין. זה לא ספר נוער אם אין בו קצת רומנטיקה ורמיזות מיניות, נכון?! יפה. אז נוסיף רומן סודי עם נער מבוגר. ושברון לב.
עכשיו, בואו נעתיק קצת מיומני הנסיכה.. שיעורי נסיכות? יש. חיה בארמון? יש.
אבל אני מקורית, לא ככה? אז בואו נערב, בפעם הראשונה- גם סדרת טלוויזיה! ואיזו סדרה מתאימה יותר מהסדרה הדביקה, המשעממת, והמצליחה באופן מפתיע- הרווק! 35 מתמודדות מתחרות על ליבו של הנסיך, חוץ מגיבורתנו כמובן, שהגיעה לשם לגמרי במקרה. יהיה טקס בחירה (אהמ משחקי הרעב) והן יתחרו עד שתישאר מועמדת אחת אחרונה, המנצחת (אהמ משחקי הרעב!)
ובואו נשאיר סוף פתוח כדי שכל הנערות הנואשות שהתמכרו לספר כמו לסמים ירוצו ויקנו את ספרי ההמשך!
Bring on the money!
~~~~~~~

אז זאת הייתה התחושה הכללית שלי מהספר. למי שקרא את הביקורת שלי על "הגיבור האבוד" יודע שאין לי שום אינדיקציה לדירוג חוץ ממידת ההנאה שלי מהספר, אבל כאן זה כבר היה בוטה מדי. כנראה שהייתי מעניקה לספר ארבעה או אפילו חמישה כוכבים אם הוא לא היה כל כך מועתק! זה הפריע לי לאורך כל הספר.
מלבד זאת, זה ספר כייפי. אני ממש לא טיפוס של ספרים רומנטיים אבל בכל זאת הצלחתי ליהנות מהספר.
אם זה שמעתיקים כל דבר מכל מקום לא פוגם בהנאה שלכם מספר, זהו הספר בשבילכם.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•BookLover
הגיבור האבוד

הגיבור האבוד

ריק ריירדן

לכל אחד יש את הguilty pleasure שלו. יש כאלו שאחרי יום עבודה ארוך יתחרדנו מול הטלוויזיה עם קערת גלידה, יש כאלו שיקראו את מדורי הרכילות במגזינים.
אני קוראת ספרי נוער.
כן, אותם ספרי נוער המאוסים, המגעילים, הטחונים, המשעממים ומה לא.
אותם ספרי נוער שרק בני נוער אוהבים, שהמבוגרים מסתכלים עליהם ביהירות מלמעלה ואומרים "איזה זבל בני הנוער של היום קוראים.."
"אבל לפחות הם קוראים!"
"לפחות זה.."

אבל אני בת נוער.
אני צעירה ותמימה מכדי להבחין בין ספר טוב באמת לבין פחות, אין לי שום אינדיקציה לדירוג חוץ ממידת ההנאה שלי מהספר.
נהניתי מאוד? חמישה כוכבים.
אפשר לוותר? שניים.
חתיכת זבל (ויש הרבה כאלה, אל תדאגו)? כוכב אחד קטן ואומלל.

אני קוראת ספרי נוער.
אני קוראת ספרי נוער מעולים, כמו הארי פוטר (מלך מלכי המלכים הבלתי מעורער, ואם אתם חולקים עליי אני אהפוך אתכם לסקרוטים פוצי תחת), משחקי הרעב, פלא..
אני קוראת ספרי נוער שהם גם חיקויים, כמו מפוצלים.
ואז יש את דמדומים. סליחה לכל אוהבי הסאגה, אבל אני לא יכולתי לעמוד ביותר מהספר הראשון. אפילו לי יש גבול. כוכב אחד קטן ואומלל.

פרסי ג'קסון מתברג אצלי ב"מעולים". בלי להתאמץ, ריק ריירדן יוצר ספרי הרפתקאות נהדרים.
גם סדרת ההמשך, "גיבורי האולימפוס", התחילה בצורה מעולה.
זה נכון. לא תמצאו כאן תיאורים מורחבים, או דיאלוגים חכמים במיוחד, או המון מקוריות.
אבל בשבילי, ריק ריירדן הצליח. בסולם של אפס עד ג'יי קיי רולינג, הוא מצליח לגרד לה את הקרסוליים. זוהי לא משימה קלה, רבותיי.

בשביל קריאה קלילה, גיבורי האולימפוס (ופרסי ג'קסון קודמו) למרות כובד משקלם, מצליחים להיות קלילים ולספק את הסחורה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•BookLover
הנסיך הקטן (2002)

הנסיך הקטן (2002)

אנטואן דה סנט-אכזיפרי (אכזופרי)

https://www.youtube.com/watch?v=zKxr-A1T_yY

אם תביטו לשמיים, תראו המון כוכבים.
בתוך אותם שמיים, נחה לה כוכבית 612, שעד לא מזמן חי בה הנסיך הקטן.
כוכביתו של הנסיך קטנה כל כך, שאפשר להקיפה בכמה צעדים.
הכוכבית ומה שעליה הם כל עולמו של הנסיך.
החל מבעיית הגינון החמורה שלו- עצי הבאובב החצופים שמעזים לנסות להשתלט על כוכביתו,
עד שושנתו היקרה, המפונקת, השושנה שהשאיר מאחוריו.
כוכביתו של הנסיך נוחה לו מאוד- כל יום עליו לסרוק אותה ולסלק באובבים בלתי רצויים ולטפח את השושנה המפונקת, אך בתמורה לכך הוא יכול לצפות לא רק בשקיעה אחת ביום, אלא בעשרות- כל שעליו לעשות הוא ללכת מספר צעדים והנה, הוא בצדה השני של הכוכבית, בדיוק בזמן לשקיעה נוספת. יפה שקיעת שמש ללב עצוב.
כשהוא פגש אותי, הוא כמעט השתגע מדאגה לשושנה שלו. כל כך קטן היה הנסיך, כל כך תמים.
מטרה אחת ויחידה לו, לחזור אל שושנתו האהובה.
הנסיך הקטן מפלוגה ב'
לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח
וכל שושניו הן קוצים כעת
וליבו הקטן קפא כקרח..

האם הוא זכה
לחזור לאותה שושנה?
האם אכלה אותה כבשה?
העם עצי הבאובב השתלטו על הכוכבית וחנקו את השושנה?
שושנה קטנה. שושנה מסכנה.
היכן הנסיך שלה? לאן הוא הלך?
איך הוא העז לעזוב אותה?

הספר ישבור אתכם. הוא יאחה את השברים, רק כדי לרסק אתכם בשנית.
הוא שמח ועצוב,
הוא מלא חרטה וכעס
ורוגע ואהבה
הוא מלא בנסיך קטן
נסיך אחד, שכל ממלכתו היא כוכבית קטנה
ושושנה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•BookLover
מורדים

מורדים

ורוניקה רוֹת

מתכון לספר נוער רב מכר:
1.מצא קערה גדולה שמיועדת לכ200 עד 400 עמודים. קערות בגדלים בלתי שגרתיים (100-200, 400-500 ומעל 500 עמודים) אפשר למצוא בחנויות בישול מיוחדות.
2.קטוף גיבורה בשלה למחצה מהשיח הקרוב. אל תטרח לחפש שיח איכותי, אם השיח יפה זה יספיק לבינתיים.
3.מצא גיבור מהמם, רצוי רומנטיקן, מושלם ומסתורי, והכנס לבלילה.
4.שפוך פנימה עוד דמויות רקע לא חשובות.
5.תוך כדי בחישה, הוסף חלומות, תקוות, אהבות וקלישאות.
6.זה הזמן להכניס מערבל ולערבב הכל למיץ גדול, מבולגן ומלוכלך.
7.פזר דרמות קטנות לפי הטעם.
8.העבר לתבנית חזקה שתוכל לעמוד בלחץ החיים של הדמות הראשית.
9.הכנס לתנור ותן לעניינים להתבשל.
10.קצת לפני שהקוראים מתייאשים, הוצא את התבנית מהתנור. זהירות, היא חמה מרוב הורמונים משתוללים של הגיבורים.
11.תן ליצירה שלך להתקרר ולהתייצב.
כעת, עומדות בפנייך שתי אפשרויות:
1. אם ברצונך לחתום את הספר ללא המשך, פזר סירופ מתוק או חמוץ לבחירתך. השלמת את עבודתך. ברכותיי.
2. אם ברצונך להמשיך את הספר לספר שני, לשלישי או לעשרים, להמשיך לעשוק את הקוראים ולהיות עשיר נורא- חזור לשלב 6, בלגן את היצירה והוצא אותה לאור. אל תדאג, עוד תטפל בבלגן הנורא שעשית בפעם אחרת.

כמעט כל ספרי הנוער שקראתי עשויים לפי הנוסחה הזאת*. אבל כמו שהשכנה ממול מכינה בראוניז יותר טעימים משלכם, ואתם נשבעים שאתם עושים בדיוק אותו דבר כמוה, יש סופרים שמכינים ספרי נוסחה בצורה חיננית יותר מאחרים.
סאגת מפוצלים עשויה בצורה טובה. היא מעניינת, קצת טחונה, קצת מועתקת, אבל קשה למצוא ספר שהוא לא כזה. אז נוותר על העניין הזה. ורוניקה רות היא השכנה שהבראוניז שלה יוצאים תמיד טעימים יותר. למרות שאני קראתי את הספרים שלה תוך מחשבה מציקה שהם דומים באופן מעורר חשד לספרים אחרים, זה לא הפריע לי כל כך. וזה אומר המון.
קראתי שוב את הביקורת שלי לספר הראשון בסדרה, ואני כבר לא מסכימה איתה כל כך. אז כתבתי אותה שוב. עכשיו יש בי נחת. (הביקורת שכתבתי עכשיו מיועדת לכל הסדרה, לאו דווקא לספר השני).
ורוניקה רות, כמו כולנו, מכינה בראוניז, אבל למרות שהתבנית שלהם יפה והם נימוחים וטעימים וממכרים, הם עשויים מאותם החומרים.
יאללה ביי, הלכתי לחפש עוגות.

*כמעט כל ספרי הנוער חוץ מהארי פוטר, משחקי הרעב ופרסי ג'קסון. רק רציתי להבהיר את הנקודה הזאת.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•BookLover

ביקורות נוספות על "מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ"

מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

ריק ריירדן

"לדעתי ריק איבד שליטה מזמן.
זה לא מונע ממני לקרוא את כל הספרים שלו, כמובן."
- אני, לפני שנה ו-11 חודשים.

שיניתי את דעתי.
אה, שיניתי? לא ולא. לא ממש היתה פה פעולה אקטיבית. דמיינו תסריט כזה: ריק ריירדן מגיע אלי הביתה, פותח דלת ונכנס לראש שלי, ושם הוא קופץ במגפיים מחודדות על קצות העצבים שלי וצווח "תפסיקי לקרוא את כל החרטא הזה! הכל ממוחזר, זה מזעזע!"
אז הפסקתי. בעמוד 154 או משהו.
גאד, זה לא שווה את זה.

וכמה זה מעציב אותי.
כי אוף, אני חושבת שריק עשה משהו גדול אחד בחיים, ומגיע לו קרדיט על זה: כתב את חמשת הספרים של סדרת פרסי ג'קסון.
הם לא מושלמים, יש בהם טונה בעיות, אבל בסך הכל? כמכלול? הם יוצרים סדרה נהדרת שכיף כיף לקרוא ולחזור אליה ולאהוב אותה.
כן, גם לי יש חולצת מחנה החצויים וכרית מחנה החצויים וצמיד מחנה החצויים. גם אני אחזור ואקרא את הספרים. גם אני אשמח לעשות קוספליי או משהו. לא מתביישת בזה.

אבל אני מעוצבנת כל כך על ההמשך.
ריק, מודעות עצמית. אם כתבת דברים פגומים, אתה לא אמור לקחת את כל הפגמים ועליהם לבנות עוד סדרה. ועוד אחת. ועוד... אחת? ועוד חמישים.

אני יודעת, התבגרתי. אם הייתי בכיתה ג' אני רוצה להאמין שהייתי ביקורתית אותו דבר, אבל תכל'ס בטח הייתי אוהבת את כולם ללא הבדל תאריך וסדר קדימויות.
אבל אי אפשר להתעלם מזה: גדלתי. ואני חכמה יותר וטיפשה יותר, ולמדתי כמה דברים על סיפור סיפורים בינתיים.
ועוד משהו עליי: אני מאמינה שסיפור טוב הוא סיפור טוב. ולכן אני לא אזלזל בריק ואגיד "הכל זבל שמוכרים לילדים שקוראים את זה" אלא אגיד "פרסי ג'קסון היא באמת סדרה טובה, ולכן עצוב לי שהשאר לא".

הנקודות הטובות בפרסי ג'קסון הן הנ"ל: הסביבה - מחנה החצויים. הדמויות - שמצליחות לא להיות קרטונים כי הן מעט, וממוקדות. והצמצום. סוד הצמצום. בחייאת.
הנקודות הלא טובות:
1. ריק לא משהו בלהסביר מה הוא עושה. בפרסי ג'קסון זה עובד איכשהו כי א. הוא עוסק במיתולוגיה היווניית, שהיא יותר מוכרת מהשאר. ב. הוא לא מתפזר, אז אנחנו שורדים את הפערים. ג. עוד יש לנו סבלנות. אנחנו עדיין מוכנים להקשיב ולקרוא בין השורות את מה שהוא לא אמר.
2. ריק לא משהו בבניית דמויות. בפרסי ג'קסון זה עבד כי היו מעט. וכי הוא עוד איכשהו התאמץ לתת להן מניעים הגיוניים ורקע ומשהו.
3. ריק לא משהו בעלילה. בפרסי ג'קסון הוא עוד הקפיד על התחלה וסוף, על גורם ותוצאה, ולכן תבנית ה"הולכים הולכים, אוי לא, פגישה עם יצור, הורגים אותו, הולכים הולכים" לא בלטה מדי. המפגשים השתלבו בסיפור הכללי.

ואז האידיוט החליט (כי אין לו מודעות עצמית בשמץ, וכנראה בא לו למנף את ההצלחה, וכנראה הוא פשוט נהנה מהעניין. אז למה, למה לייסר אותי בדרך?) לכתוב עוד חמישים מיליון סדרות, והרי לכם -
איך הוא דופק את כל שאר הספרים שלו בדיוק בנקודות האלו:
1. לא, מה שעבד בפרסי ג'קסון לא יעבוד גם פה. להשליך גיבור לתוך עולם ולבנות עלינו שנבין מה קורה זו לא "עמימות ספרותית", זה חוסר אחריות שפוגם בסיפור וגורם (לי) לנטוש אותו.
2. מגנס הוא לגמרי פרסי, וזה לא טוב. בנאדם, אני יודעת שאתה חושב שכל הדמויות בעולם בעלות אותה צורת מחשבה ואותו חוש הומור, אבל אל תצפה ממני לקנות את זה. וככל שתוסיף דמויות אני רק אתייאש מזה יותר.
3. התבנית הזו לא עובדת יותר. היא מגוחכת. היא משעממת. אני לא רוצה עוד דמות שהיא בת של X ועושה Y! לא חסרים לי עוד דברים לזכור כאן! אל תוסיף 53 - וול, מאוחר מדי.

וככל שהוא ממשיך ומעתיק את אותו הדבר (ומתוך תמימות! זה מה שהורג אותי יותר מכל, שאי אפשר לכעוס על חוסר מודעות) שוב ושוב, זה הופך להעתק חיוור יותר ויותר. ומחרפן אותי.

בחיי. הוא צריך, במקסימום, לקחת את המסגרת של מחנה החצויים ולפרסם דברים שקורים שם לפרסי. במקסימום. לא להתפזר. אופס.

ראו ביקורת זו כמחוות אהבה לפרסי ג'קסון, ומחוות סיום שלי עם המשכי ריירדן. זו לא אני, זה לגמרי אתה.

(נופי, אני מצטערת. גו יו. עדיף בהחלט להחזיק בדעה עליזה על ריק, זה מאריך את החיים)

לפני 8 שנים•
★★★★★
•האופה בתלתלים
מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

ריק ריירדן

אני לא מאמינה ששוב נפלתי למלכודת של דוד ריק.
ברצינות, אנשים. הבנאדם כותב ספר, התחלה של סדרה, ולפי ההיכרות שלי איתו זו גם תהיה סדרה של חמישה ספרים מינימום, ואני פשוט הולכת וקוראת את זה. מיד. כשזה. יוצא.
ועכשיו, מה? עכשיו נשארתי תקועה כאן, לא בדיוק במתח מטורף אבל בהחלט בתיאבון בריא לעוד, ונידונתי לחכות שנה שלמה עד שהספר הבא יצא. אם אני אקרא באנגלית כלומר, אחרת זה עוד חודש-חודשיים ><
לא ציפיתי עד כמה חלקים מסוימים ירגשו אותי, לא ציפיתי עד כמה הספר יצחיק אותי, וגם זו הייתה טעות מצידי, כי התנהגתי עם הספר הזה כמו טירונית גמורה. מה איתי? אני הרי מכירה את הטרול הזקן. הייתי צריכה לצפות את זה.
הייתי צריכה לצפות את זה.

אח, איזה טרול רשע!
אי אפשר להגיד שהספר נגמר במתח עצום, אבל הוא בהחלט נגמר בצורה שגרמה לי לרצות להתגלגל על הצד, לשלוף מהשולחן את הספר הבא בסדרה שלקחתי מבעוד מועד מהספרייה, ולהתחיל לקרוא.
חבל שהוא יוצא רק עוד שנה. אעא.

בכל מקרה, הנקודה שלי היא שמי שחשב שריק ריידן איבד את זה, יכול לחשוב שוב. וזה מעולה, כי יש לו עוד כמה ספרים להוציא, וזה מעולה, כי הוא אחד הסופרים האהובים עליי.
חשוב לי לציין שוב רק עד כמה הספר הזה מצחיק. אני לא רוצה לעשות לכם אובר-הייפ חלילה, אבל תסמכו עליי שהוא באמת מצחיק עד כדי כך. רבים וטובים הם הספרים שגורמים לי לגחך או לחייך, והם באמת מצחיקים, אבל הספר הזה גרם לי להתגלגל מצחוק בקול, צחוק שמרעיד את קירות הבית. וזה לא ביטוי. אני רצינית לגמרי. כל פעם שקרה משהו מצחיק בספר (וזה קרה בערך אחת לעמוד) הייתי צוחקת בקול. ואת הצחוק הכי טהור שלי, לא הצחוק שיוצא לי כשאני עצבנית, שנשמע כמו הצחוק של אחותי, או צחוק מרושע לאיד. צחוק מתגלגל שגרם לאמא שלי להביט בי מזווית העין במבט שיש לאימהות כשהילדים שלהם נהנים.
מהשמות המושלמים של הפרקים, עד למשפטי המחץ הקטנים שמגנוס מפזר (כן, בראש שלי הוא מגנוס, אפילו שבעברית תרגמו למגנס. אני קוראת את זה בראש שלי כמו ו' נעלמת.) הכל קורע.

אין לי הרבה מה להגיד, לא בלי שאעשה ספוילרים.
זה ספר קלאסי של ריק. הוא מצחיק, הוא מותח, יש בו הרבה קרבות והרבה כמעט-מוות והרבה מפלצות שמעורבות בתקריות הכמעט-מוות, יש שם אפילו כמה חברים ישנים שקופצים לביקור ומתנהגים בדיוק כמו עצמם, יש בו אפילו רגעים שיגרמו לכם להגיד "אוו" מתוק כזה ולהרגיש את הלב שלכם נמס.

ספר מעולה. אהבתי. אני אלך עכשיו. פיס, איימ אאוט. ביי.



(קרדיט לצבע טרי # הביקורת הסודית)

לפני 10 שנים•
★★★★★
•no fear
מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

ריק ריירדן

אני חלוקה בדעתי לגבי הספרים של ריירדן; מצד אחד, אני מאוהבת בכתיבה שלו, צוחקת בקול מכל הבדיחות, רוצה שהוא ימשיך לכתוב לנצח ולעולם לא יעצור. ו... מהצד השני, בחייאת ראבק, ריק, אולי הגיע הזמן שתעצור? אני חושבת שהוצאת לאור כבר מספיק ספרים.

הרבה פעמים שמעתי תלונות על שהספרים של ריק חוזרים על עצמם, שוב ושוב אותו רעיון חרוש, ולמען האמת, לא באמת שמתי לב לזה עד מגנוס צ'ייס.
ולמרות זאת, הספר היה מלא בדמויות חדשות וססגוניות - כמו הארת'סטון, אלף קוסם, שבמקרה גם חירש-אילם שמדבר רק בשפת הסימנים, סאמירה אל-עבאס, נערה מוסלמית בעלת חיים כפולים, סורט, יועץ האופנה של השטן, ת'ומאס ג'פרסון ג'וניור (אתם יכולים לקרוא לו טי ג'יי), חייל מת ממלחמת האזרחים האמריקאית, ועוד.

הספר היה גם עמוס במושגים מהנים ובלתי אפשריים להגייה! אוגדרסיל, איינהריאר, אייקת'ורניר, גלייפניר, ויינונגגפ נמצאים די גבוה ברשימה, למרות שאי אפשר לשכוח את ירמונגנד, לידסשלב, סומרברנדר וסוורטאלף. (הייתי צריכה להסתכל על מילון המונחים בסוף הספר כדי בכלל להצליח לאיית את זה)

והיו כל כך הרבה קטעים שגרמו לי לצחוק בקול, הנה טעימה (לא) קטנה-
---
יום אחד אני רוצה ללמוד על הוויקינגים, גברים שלובשים חזיות מתכת הם ממש מגניבים!
---
"מה המצב?"
"אממ, מת, מתברר," אמרתי.
הוא צחק. "כן. אתה תתרגל."
---
"טוב, קודם כל, מי קורא בשם לארוחת הערב שלו? אני לא רוצה לדעת איך קוראים לארוחת הערב שלי. תפוח האדמה הזה - לתפוח האדמה הזה קוראים סטיב?"
---
חששתי שהאסלה תהיה איזו מכונת מוות ויקינגית עם גרזנים ורובי קשת מופעלים בהדחת המים, אבל היא פעלה כמו כל אסלה רגילה. היא בהחלט לא הייתה מפחידה יותר מהשירותים הציבוריים בפארק.
---
"אל תייחס למלורי. היא מותק, ברגע שמתגברים על הידיעה שהיא בן אדם נוראי."
---
"למה, לדעתך, קוראים לבוסטון 'מרכז היקום'?"
"שיגעון גדלות?"
---
"בואו נכבוש את הגבעה הזאת!" הוא הצביע על רכס סמוך בקצה חורשת העצים.
"למה? צעקתי.
"כי זאת גבעה!"
"הוא אוהב לכבוש גבעות," רטנה מלורי. "זה קטע כזה של מלחמת האזרחים."
---
תמיד ראיתי בעצמי אתאיסט.
אז העונש שלי היה, כמובן, לגלות שאני בן של אל נורדי, שאני מגיע לחיים-שאחרי-המוות ויקיגיים, ושנערך לי טקס אשכבה נוצרי עם ארון פתוח בקאפלה קיטשית. אם היה אל עלין כלשהו, הבוס הגדול של כל היקום, הוא התגלגל מצחוק עכשיו.
---
"אתה עלול לזרז את הגעת יום הדין."
"לזרז... בכמה בדיוק?"
"איך נשמע לך השבוע הבא?"
"אה."
---
"אבל באמת נהניתי מהסיבוב הקצר שלנו בעיר. היה נחמד לדבר איתך בפרטיות."
"אני מסמיק," רטנתי. "רגע, לא. זה הדם שמכסה את הפנים שלי."
---
"מגנוס, אני שמחה שעדיין לא נהרגת. אני רוצה להיות שם כשזה יקרה."
---
הייתי גאה בארבעתנו, שהגבנו כצוות מגובש. כאיש אחד, כמו מכונת לחימה משומנת היטב, הסתובבנו וברחנו על נפשנו.
---
הסתכלתי על הגמדים במבט יהיר, כאילו אומר, כן, נכון מאוד. יש לי להב דיסקו מדבר ולכם אין.
---
"אני לפחות אדאג שתזכה למשפט צדק לפני שהברונים ישליכו את נשמתך אל ינונגגפ!"
סאמירה ואני החלפנו מבטים. לא היה לנו זמן להילכד ולהישלח לאסגרד. ובהחלט לא היה לי זמן שישליכו את הנשמה שלי למקום שאפילו לא הייתי מסוגל לבטא את השם שלו.
---
"הם שודדים ורוצחים אנשים כבר יותר מאלף שנים! הם ינסו להרוג בהזדמנות הראשונה."
"אז בגדול," סיכמתי, "הם בערך כמו כל טיפוס אחר שפגשנו עד עכשיו."
---
הצלחתי לחמוק ממנו בתמרון מתוחכם של נפילה על הישבן.
---
"אני מקווה שייתנו לנו לאכול לפני שיהרוג אותנו שוב. אני גווע ברעב."
---

הצטרפו למגנוס צ'ייס (העתק בן 16 של קורט קוביין) וחבריו - ולקיריה, גמד, אלף, ולהב מדבר בשם ג'ק (שרוצח ענקים דרך הנחיריים) - במסע החיפושים שלהם למניעת יום הדין, ההנאה מובטחת.

נ.ב. - זה מגנוס לא 'מגנס'. התרגום די עיצבן אותי רוב הספר :/

לפני 10 שנים•
★★★★★
•Nameless
מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

ריק ריירדן

ספר מצחיק ממש ההמשך של: פרסי ג'קסון, גיבורי האולימפוס , גורלו של אפולו ומשפחת קיין

לפני 4 שנים•לונה ז'נג מסלית'רין בת ניקס
מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

ריק ריירדן

אז, שוב מיתולוגיה.
שוב בן של אל.
שוב גיבור.
שוב אופי דומה של הגיבור.
שוב מישהי מהצד של "הטובים" שמוצגת כלא בסדר מתגלה ככן בסדר בסוף. (קלאריס , יש לך מתחרה וקוראים לה גונילה)
שוב נבואה.
שוב מסע חיפושים.
שוב חייבים להציל את העולם מוואטאבר במספר מוקצב של ימים.
שוב מצטרפים אל הגיבור חברים חדשים והכל תלוי בכמה בני נוער.
אפילו, שוב זאבים.

אז למה? למה אהבתי את הספר הזה, שאני חושבת שהזכיר מדי את פרסי ג'קסון וסדרת ההמשך שלו?

כי בנוסף לכל זה, שוב אותה כתיבה מגניבה.
ושוב קטעים הורגים מצחוק.
ושוב אחלה דמויות.
ושוב אנבת'.
ושוב, שוב מצאתי את עצמי קוראת ברצף המון דפים (מה שלא קרה לי הרבה זמן).

ותכלס, מה שחשוב זאת ההנאה. ונהניתי. היו אמנם עוזרים קצת יותר הסברים על המיתולוגיה הנורדית שאני די בטוחה שלא שמעתי עליה לפני כן. ואני חושבת שאני אהיה מאושרת אם ריק ריירדן יחליט שזהו, הגיבורים שלו סיימו להציל את העולם ועכשיו הם עושים דברים אחרים. אבל נהניתי, וזאת עובדה.

אז הגעתי למסקנה שבספרים של ריירדן, העלילות הן לא העיקר. לדעתי, צורת הכתיבה שלו והדמויות משמעותיות הרבה יותר.
לכן, ריק ריירדן, בבקשה, אני מתחננת- תכתוב לפחות ספר אחד לא על מיתולוגיה ולא פנטזיה:(

לפני 10 שנים•
★★★★★
•ריצ' רצ'
מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

ריק ריירדן

הנה לכם תרגיל:

כנסו לביקורת הסיפרותית שלי על הספר: "מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד".
לפני שתקראו אותה, תזמינו אליכם הביתה קרובי משפחה רועשים שכל רגע נתון ימשכו לכם את היד (כל אחד בצד השני) וימשכו את תשומת לבכם בשבילם, בזמן שאתם יושבים מול המחשב ומנסים לקרוא את הביקורת שלי.
לאחר מכן, אם צלחתם את השלב הזה של קריאת הביקורת ובנוסף לכך גם לקלוט ולהבין מה קראתם, כנסו וכתבו תגובה בטוקבקים שמתחת. אבל תוך כדי שאתם כותבים תגובה, שימו יד אחת על הראש ותטפחו עליו מעלה-מטה מעלה-מטה, ושימו יד שנייה על הבטן וסובבו אותה בתנועה סיבובית (רק אל תשכחו שאתם צריכים גם תוך כדי לכתוב תגובה לביקורת, וגם אל תשכחו שיש סביבכם קרובי משפחה רועשים שלא נותנים לכם לחשוב על תגובה עיניינית לביקורת.

קשה, נכון?
סביר להניח שתתייאשו ותרימו ידיים.
אבל גם אם תריו ידיים, זה לא יעזור לכם לבצע את התרגיל, כי אם תרימו את הידיים לא תוכלו לכתוב תגובה.

אבל ריק ריירדן כנראה היה עובר את התרגיל בהצלחה. הוא לא היה מרים ידיים.
ואיך אני יודע את זה? פשוט. מספיק רק לקרוא את הספר הנ"ל.



האם יצא לכם פעם שקראתם ספר שהצליח גם להצחיק אתכם, גם לגרום לכם להיות מרותקים ומלאים במתח מפיתולי העלילה, וגם תוך כדי לקבל מידע מעניין וחדש שלא ידעתם? והכל, בו זמנית?

טכנית, אפשר להגיד את זה על כמעט כל ספר של ריק ריירדן. אבל כאן, זה מתבטא בצורה הכי חזקה: הבדיחות כאן מרובות יותר וגם מצחיקות יותר בזכות ההומור הציני של מגנס, הדמויות מרגישות קרובות ואמיתיות יותר ולכן גם אהובות יותר ומרגישים שהוא השקיע בהם הרבה יותר, העלילה שהיא סוג של מסע שלפעמים מסתבך וסיבוך גורר סיבוך שיוצר קומדיה שלמה של טעויות, הופכת למעניינת וססגונית יותר מכל העלילות שריירדן אי פעם כתב.

ממש מצאתי את עצמי צוחק כמעט בכל עמוד, אבל זה אף פעם לא הוציא אותי מריכוז בעלילה המותחת, והכל השתלב בכזו הרמוניה מדהימה.
למדתי כל כך הרבה מושגים מהמיתולוגיה הנורדית שלא הייתי מודע אליהם עד עכשיו, כמו עץ העולם, ריינרק, וולהלה, הזאב פנריר, הוולקיריות ועוד. גם מושגים מוכרים כמו גמדים או ענקים מקבלים משמעות ותפקיד שונים במיתולוגיה המופלאה הזו. וכל זאת - עם הרבה הומור, ראש פרוע של אחד שיודע להצחיק, שגורם לאלים וליצורים המרכיבים את המיתולגיה, להיות אנושיים יותר ולכן גם מצחיקים יותר. כמובן שלשם כך לפעמים ריק ריירדן נאלץ גם להמציא דברים או לשנות אותם מעט, אבל בגדול רוב המידע בספר הוא נכון (רשמתי כל מני מושגים מהספר ושמות של דמויות, וזה נתן לי כל הפעמים מידע מאוד דומה למה שקראתי בסםר. הייתה גם איזו דמות שחשבתי שהשם שלה מוצא אבל מסתבר שככה באמת קוראים לה במיתולוגיה)

קשה לתקצר על עלילת הספר מבלי לחשוף ספוילרים חשובים, ולדעתי מי שכתב את התקציר כמו שהוא כתוב (בצורה מעורפלת וכללית כזו) עשה בשכל, גם אם התקציר נראה כמו סתם עוד תקציר של הרבה ספרים אחרים בז'אנר (כנסו לתקצירי ותראו בעצמכם)

לסיכום, ממליץ לכולם. לילדים, לנוער, למבוגרים ולמי שנמצא בין לבין. עוד משהו שריירדן מוכשר בו, זה לכתוב ספר שיכול להתאים לכולם בו זמנית.
מומלץ בחום
מומלץ בקור
מומלץ בפושר
מומלץ בכל המצבים שבעולם, בו זמנית

מומלץ מומלץ מומלץ

לפני 8 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

ריק ריירדן

אז אחרי שאנחנו מכירים את המתולוגיה היוונית, וכן הרומית מסדרותיו הקודמות של ריק רירדן, הגיע תור המתולוגיה הנורדית, על תשעת העולמות, אודין תור, פריי, לוקי ועוד, נחש העולם, עץ היקום ועוד. כדרכו הוא יודע לרתק את הקורא ולהרביץ בו קצת מיתולוגיה בלי שתרגישו בהרצאה משעממת.
מגנד צ'ייס, הומלס מבריחה מגיע לוולהלה, ויוצא למסע להצלת 9 העולמות.
בספר הזה הרגשתי שרירדן מנסה יותר לשעשע ולהצחיק את הקוראים מאשר בסדרות האחרות שלו, אבל שטף העלילה והמתח מחפרים על חוש ההומור היבשושי משהו.
הילד שלי והילד שבי נהנו.
ממולץ לאוהבי הז'אנר

לפני 9 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

ריק ריירדן

לקח לי זמן להודות בזה, ליתר דיוק יותר מדי זמן להודות בזה שאני פשוט לא אוהב את הסדרת ספרים הזאת. והיקום רמז לי על זה עוד הרבה קודם. זה התחיל עם זה שזכיתי בספר הזה בהגרלה ( והוא אפילו נשלח אלי פעמיים!) אבל מעולם לא הגיע אלי.
בסופו של דבר, אחרי הרבה חודשים של תקווה לשווא, קניתי את הספר והתחלתי לקרוא. מצפה להכנס לעולם התמיד מבריק ומדהים שריק ריירדן יוצר ( בעיקר בגלל הכרותי עם הסדרה של פרסי ג'קסון , גיבורי אולימפוס , האלי המצרים [קרטר משהו ואחותו] ועוד כמה... ).
אבל משהו שם לא עבד, לא התלהבתי מהעלילה והיא לא זרמה לי. גם לא בקריאה שניה או שלישית , של הכחשה וניסיון נואש למצוא את האהבה שלי לשאר הספרים של ריק בספר הזה.
לצערי, אוכזבתי.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•ליאו ואדלס
מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד - להב הקיץ

ריק ריירדן

אני אוהבת פנטזיה, וגם מיתולוגיה.
אבל לקרוא ככה מיתולוגיה משעממת. ריק ריירדן הוא אלוף בלספר סיפור המבוסס על המיתולוגיה ה.....
גם בסידרה הזו הוא מכניס את המיתולוגיה הנורדית (שחוץ מתור לא הכרתי), בצורה של חצויים.

כיף היה לי לקרוא את הרפתקאותיו של מגנס, ואיתו חלמתי על המלחמות והיחסים בין האלים.

מחכה לספר הבא של מה יקרה.... למרות שאני יודעת שבגלל שזה ספר נוער הוא לא ימות.
הספר מתחיל בטוויסט, ממש בהתחלה מגנס מת כשנלחם באל אש, כמה שעות לפני שמגלה שהוא בן של אל.
הוא מועבר למלון/עולם של לוחמים אמיצים שנלחמים ביניהם לאימונים עד שיגיע יום הדין.....

בספר הוא מגלה מי הם ידידיו האמיתיים, ואיך יציאה מהקופסא יכולה לפתור בעיות.

ממליצה על הספר לכל אוהבי הפנטזיה ועוד.

לפני 9 שנים•Mira
דירוג
5.0
לפני 8 שנים

“הנה לכם תרגיל: כנסו לביקורת הסיפרותית שלי על הספר: "מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד". לפני שתקראו”