הרבה זמן לא היה ספר שכה סחף אותי, והרבה זמן לא היה ספר שכה עורר בי רגשות - גם אם רגשות רוגז.
כל הספר כתוב בסגנון תנ"כי - החל מהניקוד החסר, דרך בניית המשפטים, וכלה באוצר המלים - המכיל גם מילים מודרניות, אך דרך שזירתם במשפטים השונים בספר מאוד מאוד תואמת את רוח הכתיבה, ואף מעוררת חיוך.
הספר הוא למעשה תיאור שממש ריגש וסחף אותי - לא "קורות חיים" אישיים, אלא מעין "דברי ימים" היסטורי לאומי, מראשית שנות התשעים ועד ימינו (לפחות, עד פרוץ האינתיפאדה השניה, איפה שאני נמצא עכשיו). התבגרותה של המספרת הוא מעין "ליווי" משני, בעיניי, של העלילה הגדולה יותר, של המדינה כולה.
ועם כל הדברים הטובים, אני חייב להגיד שהספר הזה הציק לי כמעט לכל אורכו. כליל זיסאפל ידועה בתור פעילת שמאל, והתוכן הפוסט-ציוני הוא-הוא מהות הספר, בעיניי.
זה מתחיל מתיאור "שטיפת המוח" שעובר הילד בבית-הספר, כולל התייחסות אל השואה ויום השואה כעוד דרך של הציונות לשטוף את מוחם של העוללים המסכנים של המסגרת הציונית.
זיסאפל מבלבלת לחלוטין את תהליך השלום, למשל. להצגתה, רוב העם לא רצה בשלום, ורבין ופרס היו מיעוט שבמיעוט - דבר שלא נכון בעליל.
זה מאוד מצער, שהיא מציגה את העבר בעיניים של היום, בצורה מאוד לא נאמנה.
גם אני נוטה לחשוב שהיום העם יותר סקפטי לגבי השלום - אבל זה בדיוק העניין ! בתקופת שלטונו של רבין היתה כאן אופוריה רבתי, ואנשים ממש האמינו בשלום. אני אישית נוטה לראות את ה"התנערות" של ישראל (רוב-רובו של העם, לפחות) מן השלום בפרוץ האינתיפאדה השניה - זהו השלב שבו מרבית האנשים פשוט הפסיקו להאמין ולבטוח בפלסטינאים. ומה שכליל עושה היא לקחת את הלך הרוח הזה (שהוא, כפי שאמרתי, הלך הרוח הנוכחי) ולהשליך אותו על זמן אחר, בצורה מאוד לא הוגנת כלפי העבר, כלפי עם ישראל וכלפי הרצון הכן והאמיתי שהיה לו לשלום.
אני מניח שהסיבה שהעיוותים והחד-צדדיות האלה מציקים לי נעוצה דווקא בלשון ובסגנונו של הספר - כמעין נדבך חדש ל"דברי הימים", אני נוטה לתהות כיצד יחוש מי שיקרא בספר הזה בעוד מאה שנה, או יותר. לשונו כה יפה, והוא בהחלט ראוי להתפס כיצירת מופת קאנונית עברית חדשה, אבל כה מצער שדווקא יצירה כה מופלאה שכזו, שצריכה להשמר ולהקרא במשך שנים רבות - מכילה "כתב אישום" חריף אך מוטה, ולמרבה הצער - גם מטעה ברושם הכללי שהוא יוצר.
ככל שמתקדמים עם הספר, רואים כמה האישום הזה הוא חד-צדדי. גם כשאהוד ברק חזר מקמפ דיוויד ומטאבה ההצגה היא רק על ההתנגדות של הצד הימני (אגב הצגת ההתנגדות הזו כבאה מכל שכבות העם, כקונצנזוס מוחלט), תוך התעלמות מהתמיכה מן השמאל לה כן זכה (ובשלבים המוקדמים של האינתיפאדה היתה תמיכה דיי רחבה).
בספר היא מספרת על תהליך הגילוי שעברה כשנחשפה אל הנכבה ואל טבח דיר יאסין. אמנם ביני לבין המספרת מפריד רק עשור, אבל אני יכול להגיד שאני כבר גדלתי לדור שמכיר את המושגים האלה, של נכבה, ושל טבח דיר יאסין. ולדעתי יש בזה גם משהו טוב - עבור מי שמגלה עובדות מרעישות, ואכן מטרידות, בגיל עשרים ו..., ושמשתכנע כי גדל תחת שטיפת מוח כל חייו, אכן הדרך להקצנה ולחד-צדדיות מן הצד "ההפוך" היא מהירה. דווקא כאשר ילדים גדלים להכיר גם את העוולות שעשינו, את עובדת היותנו לא משלמים ונוטלים חלק באשמה (חלק, אך לא את כולה), אולי ההלם, הזעזוע והסלידה שיגיעו לא יקחו את הנפש לקיצוניות הזו.
נכון, אפשר גם להגיד שכליל זיסאפל מספרת רק את קורות עמה, ומה לה ול"אשמת" הצד השני - אבל שוב, תוך כדי קריאת הספר מגלים רק כמה זיסאפל מאבדת לאיטה כל זיקה אל האתוס עליו התחנכה, ואין בעיניה כל נחמד וכל טוב בצד הישראלי - הכל רע רע רע.
ואני רוצה להגיד כי אכן, זו זכותה של זיסאפל לכתוב כראות-עיניה... אבל זו גם זכותי לחוש אי-הסכמה, אולי מעט סלידה, ממה שאני קורא.
אגב כך, זיסאפל מספרת לנו בחלק האחרון גם אודות החומרניות שבקרב אנשי הארץ, השחיתות, האלימות, ואף על מקרה מפורש של תקיפה מינית שעברה. שוב, הכל חלק מחוויותיה שלה, אבל מספר קצת על המצב בארץ.
בסופו של דבר, זיסאפל בוחרת לחיות פה, כי זוהי גם ארצה שלה. גם כשהיתה יכולה להגר עם אהובה הנוכרי לארץ זרה, היא בחרה לוותר על האהבה ולהשאר פה. וזאת הדרך שבה אני אוהב לסיים גם ביקורת שלילית - בחיוביות.
עם כל השלילה, ועם כל ה"איבה" שחשתי בין השורות, זיסאפל כן באה ממקום של זיקה - לשפה, לתרבות, וגם לארץ הזו - אותה ארץ שגזלנו, ש"נולדה בחטא". אני כן נוטה להאמין שזיסאפל אוהבת את המקום הזה.
ואולי זוהי קצת נאיביות, אבל כולי תקווה שבעוד עשרים שנה, למשל, נחיה פה בשלום אמיתי, והספר הזה, והתוכן שלו, יראה מוזר ומשונה.
הקומדיה האלוהית נחלקה לשלושה חלקים, וה"תופת" היה החלק הראשון. מי יודע, אולי בעוד כמה שנים, אם וכאשר יכתב "טור הטוהר" (החלק השני), נגלה טון שונה בדבריה של זיסאפל. אולי בתהליך הזה שנקרא "החיים" גם היא תעבור עוד תהפוכות (כפי שעברה בספר), ובכלל, כמוה אולי גם המחנה היותר מוקצן בקרב השמאל, ושוב הדברים יחזרו לפרופורציות.
אני מאמין בשלום, אני גם האחרון שיגיד שצריך להשתיק מעשי זוועה ועוול - אבל בהחלט לא רואה את ה"אשמה" של עם ישראל כחד-צדדית. עם כל מעשי-העוולה שנחשפים (ומעצם חשיפתם אומרים משהו על אופיה של המדינה שנותנת במה לחשיפות מסוג זה), אני עדיין חושב שהצבא שלנו הרבה יותר מוסרי מהרבה צבאות בעולם הנמצאים בסיטואציה דומה. תודה לאלים, אנחנו לא חיים לא בסוריה, ולא במצרים, ותאמינו או לא - אפילו לא באמריקה.
זיסאפל מתייחסת אל "פולחן הדם" הצבאי, אבל שוכחת (ומשכיחה) את העבר העקוב מדם שעבר עם ישראל לפני קום המדינה (מעצם היחס המפקפק משהו בהנצחת השואה, ובכלל, התקומה). ולמרות כל הדם הזה, יש בארץ הזו דברים נפלאים, וכמו שאמרתי - אולי בחלק הבא (אם יהיה "חלק הבא") נגלה גם את הדברים האלה. התופת הוא מקום קשה (והאמת שגם טור הטוהר הוא לא בדיוק דיסקו), אבל אי-שם אמור להגיע גם "גן העדן".
ואם-כבר, שתי הערות טכניות:
1. אני חושב שהאנלוגיה ל"קומדיה האלוהית" לא ממש קיימת. יש כאן טקסט בסגנון תנ"כי, אבל הקשר לקומדיה האלוהית אין ממש - אין תיאורים של התופת כמעגלי-חטא (או משהו אפילו שאפשר להקביל), אין מלווה (בדומה לוירגיליוס ביצירתו של דנטה). יש פשוט שם "קליט" (ולכאורה גם תיאור על הקבלה כזו בכריכה האחורית).
זה לא אומר שהיצירה פחות טובה, אבל... זה אולי קצת גורם לאנשים לצפות למשהו שונה מן היצירה.
2. בתוכן-העניינים יש שמות לפרקים, ולדעתי דווקא הם מוסיפים המון. למרבה הצער, בטקסט עצמו שמות הפרקים לא מופיעים (אלא פשוט מספור על-פי הא"ב). חבל.
ולמרות הכל - עם כל ה"פספוס" והתחושות הקשות שהספר הזה עורר בי (ומי יודע, אולי דווקא "בגללן") - ספר מעולה, ממליץ בחום לכל אוהבי השפה העברית על רבדיה השונים.
