על “הצרה עם עזים וכבשים” המצוין, ועל עד כמה לא פשוט להבחין ביניהם
שני ספרים טובים קראתי לאחרונה ומצאתי ביניהם הרבה קווי דמיון. הראשון הוא “הצרה עם עזים וכבשים” של ג’ואנה קאנון ספר הביכורים שלה, שיצא לאור בעברית, בבכורה עולמית, בתרגום המשובח של שי סנדיק והראשון בהוצאת תמיר סנדיק המחודשת. השני נקרא “תגידו לזאבים שחזרתי הביתה” ועליו בפוסט הבא.
בשניהם הגיבורות הן ילדות, ומתבגרות והם עוסקים בהתבגרות, בהתמודדות עם אבדן ובעיקר בצורה מקורית בנושא השחוק מעט אך המטופל בהם בדרך מרתקת היחס אל השונה, האחר ובביטוי השחוק שמקבל פה משמעות מצמררת מעט “האחר הוא אני”.
ב”הצרה עם עזים וכבשים” שבו יעסוק הפוסט הזה, האחר הוא השכן המוזר והלא חברותי שמעז להמשיך להתגורר בשכונה הומוגנית של בני המעמד הבינוני באנגליה של שנות השבעים, זוהי סמטא שלא אוהבים שם אחרים. כל כך לא אוהבים שהספר מסתיר בתוכו סוד נורא ההולך ומתגלה במהלכו.
מחברת הספר גו’אנה קאנון היא לא במפתיע פסיכיאטרית, שיודעת לתאר ולכתוב דמויות מורכבות ומצבים חברתיים מעניינים. בראיון איתה הופתעתי לשמוע שבעת שעבדה כפסיכיאטרית אחת הדרכים שלה להתמודד עם מה שחוותה היה לכתוב על כך בבלוג שלה ממנו צמח הספר.
ראיון עם הסופרת
הדמות המשמעותית בספר היא מה שנקרא בתסריטאות “הדמות השותקת”, ובספר זה היעלמותה מהווה את נקודת המפנה להתפתחות העלילה. הספר נפתח במשפט, “גברת קריזי נעלמה ביום שני”, מיהי גברת קריזי ולמה בדיוק היא נעלמה בכך בעצם עוסק הספר.
השנה היא 1976 וגל חום בלתי נסבל עובר על אנגליה, גרייסי וטילי שתי ילדות בנות עשר מהשכונה מבינות שמי שיעזור להן למצוא את גברת קריזי הוא לא פחות ולא יותר מאשר אלוהים, וכיוון שהכומר אומר להם שהוא נמצא בכל מקום הן מחליטות לחפש אחריו בבתי השכונה. את אלוהים הם לא ימצאו אבל הם יגלו סודות ושקרים, אמתות לא נעימות גם על מערכת היחסים ביניהן ומשפחתם הקרובה ואפילו כמעט את ישו.
יש בכתיבה של קאנון הומור אנגלי דק כמו בהבחנה של גרייס בת העשר העומדת על סיפו של גיל ההתבגרות, “אימא אמרה שאני בגיל מביך, (ההדגשה במקור). אני לא הרגשתי נבוכה במיוחד, כך הנחתי שהוא מביך דווקא אותם”.
גרייס מעמידה פנים של בוגרת בעיקר בקשר שלה עם חברתה היחידה טילי, שגם היא מעט חריגה בשכונה כי יש לה רק אימא, גם לטילי יש מבט ילדי ומפוכח בעת ובעונה אחת על העולם, והיא אומרת לגרייס הטוענת שאמא שלה דואגת לה יותר מדי (היא מלבישה אותה בסוודר בשיא החום), “היא מגדלת אותי לבד, היא צריכה לדאוג בשביל שניים, כדי לעמוד בקצב של כולם.”
עוד דוגמה משעשעת לגישה של גרייס לחיים היא ביחסה לאמה, שמבקשת ממנה להישאר עם גברת מורטון השכנה המבוגרת כי היא הולכת לנוח קצת, “אימא שלי נחה קצת לאורך רוב שנת 1974, כך שיצא לי לשבת לא מעט עם גברת מורטון”. היופי שבכתיבה של קאנון הוא במתח הזה בין מה שהיא אומרת למה שאנחנו הקוראים מבינים. בסאבטקסט. ואהבתי גם שלא ברור לנו לגמרי אם גרייס אומרת זאת בציניות או כעובדה, זה בדיוק הפער שבין ילדה קטנה למתבגרת צינית.
במקרה של אבא שלה הציניות מעט ברורה יותר, כשטילי שאין לה אבא באה לבקר גרייס מבחינה שאבא שלה “הופך לאבא מסרט מצויר, לאבא מחליף”, וטורח למלא את החלל ש”מעולם לא חשה בקיומו עד שהדגיש אותו במיומנות רבה כל כך.” אולי מבט מפוכח מדי לילדה בת עשר.
גם בשיחה עם הכומר בה הוא אומר לה שאלוהים שוכן בקהילה היא חושבת “חשבתי על השכונה שלנו. על הילדים המלוכלכים… ועל הויכוחים השיכורים…לא נראה לי הגיוני שאלוהים נמצא שם לעתים קרובות.”, זו שוב תפישת עולם מציאותית מדי. בהמשך השיחה מסביר לה הכומר שאלוהים הוא הרועה ואנו הכבשים, דימוי נפוץ לאלוהים, ואם אנחנו לא הולכים בתלם הוא מוצא אותנו ומחזיר אותנו הביתה. גם זה דימוי מורכב מצד אחד “שה האלוהים” התמים, ומצד שני כבשים הם גם דימוי נפוץ להולכים בתלם, שלא נדבר על “ההולכים כצאן לטבח”. וזה מחזיר את גרייס לראייה הילדית והיא מחליטה שאם אלוהים נמצא בשכונה היא וטילי ילכו למצוא אותו כדי שיחזיר את גברת קריזי הביתה.
עזים לעומתם הן משהו אחר לגמרי וכשגברת רופר אומרת לגרייס “שיש בעולם כל מיני סוגים של אנשים… אנשים הגונים ואנשים מוזרים”, טילי מעירה ,”עזים וכבשים” וגברת רופר מוסיפה, “את תלמדי לעבור לצד השני של הרחוב כשאת רואה אותם”. וטילי אומרת: “אולי זאת הסיבה שהם לא מתחברים… כי כל השאר נמצאים בצד השני של הרחוב?” וגם בזה עוסק הספר בניסיון המורכב להבין מי הם באמת האנשים ההגונים ומי לא?
כולם מאשימים את החום בכל מה שקורה, כולל סימני הדמנציה של אחת השכנות גברת פורבס, ושוב מפתיעה גרייס בבגרות ובפיכחון שבה כשהיא עונה לטילי השואלת, למה כולם מאשימים את החום בהכול, ”כי זה יותר קל מאשר לספר לכולם את האמת”. וזה עוד נושא בו עוסק הספר בשקרים בסודות ובחיפוש אחר האמת. וגם מה אנחנו עושים לאחר שאנו מגלים אותה. תקראו את הספר היפה הזה ותגלו.
ועוד מילה הספר מהדהד את “אליזבט איננה” הנפלא שעסק גם הוא במעין פרשת מתח ובאבדן, ועוסק בצורה מקורית בנושאי אמונה ואבדן כמו ב”שיר לאיזי ברדלי”, אין ספק שאני מחכה לספרים נוספים וטובים מהוצאת, “תמיר סנדיק”.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
