• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ספר הגברים

ספר הגברים

מאת ננו שבתאי

הביקורת של שממית

תמונה של שממית
דירוגדירוג
ספר הגברים

ספר הגברים

מאת ננו שבתאי

הביקורת של שממית

דירוגדירוג
תמונה של שממית
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2015
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
צב השעה
דירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•1 דקות קריאה

זה לא ספר, זה מפגש עם חברה קרובה, חכמה ומצחיקה, שמזכירה לי כל מיני סיפורים מהעבר הפרטי של שתינו.
ובנוסף לזיכרונות החמוצים-מתוקים יש איזה מקצב ג'אזי באוויר, יש איזה סחרור של כוס יין, אחת או שתים, והם הופכים את המפגש לכזה כיפי ומרענן שאני לא רוצה שהוא יגמר:)

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רץ
רץ
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של michalro
michalro
תמונה של מיכל
מיכל
4קוראים|גיל ממוצע51|75%נשים

על המבקרת

תמונה של שממית

שממית

חברה מזה 13 שנים
41 ביקורות•315 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של שממית
שממית
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות41
לייקים שקיבלה315
דירוג ממוצע3.5 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת17ספרות מקורית9מתח ריגול והרפתקאות5

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של שממית

עשרה ימים ברה

עשרה ימים ברה

סרחיו ביסיו

הייתי סקרנית מאוד לדעת מה הסופר הטוב הזה הוציא הפעם. מהכריכה האחורית הבנתי שגם הפעם ביסיו לוקח אותנו לחופשה (כמו באחוזה) וגם הפעם החופשה הזאת יותר מטרידה ממהנה. ואכן, אנחנו יוצאים לחופשה! מטרידה! ביסיו החליט להוציא זוג בירח הדבש לחופשה באי רה. בחופשה הזאת, לצד הרחצה בים והטיולים על החוף והארוחות, עולים הרבה ספקות. הספק של קרלוס לגבי אהבתו לאישתו הטריה, הספק לגבי אתר הנופש, מקום נעים וחמים אבל גם מאיים ומסוכן, והספק של הקוראים לגבי "אמיתות" הסיפור. נהניתי מהסיפור. אבל יותר נהניתי מהחשיבה שהוא מכריח אותי לעשות עכשיו. אירינה היא דמות מושלמת, אישה צעירה שבשום מקום לא מתואר איך היא נראית, אבל ברור שהיא יפייפיה. בעלת אופי נעים, חברותית, פתוחה לרעיונות, חרמנית ומתחשבת. היא גם עשירה מאוד, מסתבר. וגם הרפתקנית ונועזת. ובכל זאת קרלוס מבין שהוא לא אוהב אותה. וגם לאחר התגלית המרעישה הזאת, שאנחנו מבינים ממחשבותיו בלבד, הוא לא מסביר לעצמו למה הוא לא אוהב אותה. הטריק הזה, מצד אחד לתאר דמות חיובית מאוד ומצד שני לגלות שבעלה הטרי לא מאוהב בה, למרות שהוא מכיר אותה טוב, גורמת לקוראים לחפש כל הזמן את הקטש בדמות הזאת. זה יפה. לעומת זאת השימוש החוזר במצב ידו של קרלוס, בתחילת הסיפור היא נתקעת במצב נפנוף לשלום, ומאז כל פעם הסופר טורח לציין שקרלוס הושיט יד לצורך זה או אחר, ההתפתחות במצבה של היד היא חלק מיותר וחובבני. עוד טריק יפה הוא השזירה של הסכנה לאורך כל הסיפור. יש שם רצח, אף אחד לא מתייחס אליו ועדיין.. אירינה נופלת מהסלעים ומאבדת את ההכרה, יש חניקה קצרה, יש כמעט מכות, יש את הפרי המדהים שחלק ממנו מרפא וחלק ממית. יש את הקטע שבו יומיים שלמים הזוג ישן בחוץ בגלל שאיבדו את דרכם, הם עברו חוויות משונות ולא ברור אם הן משונות "באמת" או בגלל הפטריה שהם אכלו. ובכל זאת, הדמויות לא נסערות מהמקרים, התגובות מאוד חלשות, תוך כדי אכילה. לסיכום, חופשה אחת שכולה ים וחוף ומקלחות וארוחות וסקס וג'ויינט ופטרית הזיה, מצד אירינה. וכולה ספקות לגבי אהבה וקשר, פחדים וחרדות, עימותים עם גברים ובעיות ביד, מצד קרלוס.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•שממית
מאישה לשועלה

מאישה לשועלה

דיויד גארנט

סיפור חמוד על זוג אנגלי, נשואים טריים ומאוהבים, שעוברים משבר ומנסים להתמודד איתו. עכשיו, יש דיבור על מהותו של המשבר הזה. בסיפור הוא מתואר בפשטות, האישה הופכת בין רגע לשועלה ונשארת שועלה עד סוף חייה, האיש נותר אנושי. הוא ממשיך לאהוב אותה ללא תנאי, שומר עליה, מטפח אותה, מתמודד עם החייתיות ההולכת וגוברת בה ואחרי התחבטויות קשות עם עצמו, מקבל באהבה גם את החייתיות הזאת ואפילו את הגורים שלה, שהם תוצאה של בגידה בו עם שועל פרא. אבל באחרית דבר לספר הזה, מתוארת דעה, שכל הסיפור אלגורי. ההפיכה לשועלה היא בעצם הבגידה של האישה בבעל עם איש אחר. כי בתחילת הסיפור הקוראים מתוודעים לרכילות השכונתית על הזוג הזה, שם אומרים שהאיש השתגע בעקבות הבגידה של אישתו ועזיבתה את הבית. וגם הבחירה בשועלה, מכל החיות.. הרי השועלים הם ערמומיים. ואת הקטעים בהם השועלה מנסה בכל דרך לברוח מביתו, חופרת מחילות תחת החומה, מטפסת על ענפים ואף מעמידה פני מתה כדי שיכנס לבית ואז היא תוכל לברוח ממנו. את אלה אפשר לראות כאלגוריה לאישה שרוצה לצאת לעולם הפתוח ומלא בגברים מעניינים. הוא כל כך מאוהב בה שהוא מוותר אפילו על יחסי מין ומוכן לקבלה כך, כחיה קטנה ופראית. היא לא מסתפקת באהבתו, העולם הפראי קורא לה, הטבע, המחילות, שועלים, כלבי הציד המפחידים.
אני קראתי את הספרון הזה כולו כפשוטו, אהבתי את התיאורים האמינים של רצונותיה והתנהגויותיה של השועלה. קראתי אותו כסיפור אהבה טרגי. אבל חייבת להודות שיש משהו ברעיון האלגורי, אישה בוגדת יכולה להזכיר שועלה חייתית, בעלת עינים עדינות ואוהבות ובלי יכולת לעצור את התשוקה החוצה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•שממית
עד שהירח יתמלא

עד שהירח יתמלא

ערן בדינרי

זה ספר שלקח לי הרבה זמן לקרוא. בהתחלה הסתקרנתי להבין מה הסופר הזה רוצה, בנובלה הראשונה יש הרבה התעסקות בכתיבה ובפרסום יצירה כתובה, בתהליך של יצירה, בתקוות שיש לסופר מהיצירה המסתובבת חופשיה בעולם, בתלות בביקורות על היצירה. זה עניין אותי כי הנושא קרוב אליי. הרגשתי כאילו אני מקשיבה לדעותיו (הרבות) של חבר על העניין. הערכתי את הכותב על כך שהעז ליצור עלילה, דבר שאינו מובן מאליו לכותבים בזרם התודעה. די מהר התרחקתי ממנו, התיאורים של העולם הספרותי היו מיושנים. הדרמה הגדולה מתרחשת כאשר הסופר נפגש פנים אל פנים עם המבקר שקטל את ספרו. כמה שנים מבקרי ספרות אינם רלוונטיים? די הרבה שנים. אז הדרמה כולה בוטלה. במקומה נשארתי עם ההרגשה הרעה של הסופר, על עולם הספרות הנשכני. אני יודעת שעולם הספרות מצליף בסופרים מתחילים, אבל בדרכים אחרות ממה שמתואר בספר, בטח לא מבקר ספרות אפרורי אחד. בנובלות הבאות מתואר קושי לשרוד בעולם כשאתה אמן, והרבה הרבה דעות נחרצות, ופרשנויות וביקורת על תרבות הצריכה למשל, כמה היא מרעילה את האנשים וכולי, וגם על פסיכולוגיה לא רלוונטית ואפילו על פרויד(???) על האינדיווידואל לעומת הקולקטיב, מושגים שגם המילים שלהן כבר לא בשימוש וגם הרעיונות שהם מייצגים התהפכו לגמרי עם ההתפתחות הטכנולוגית. בקיצור, רק הרצאה על טבעונות היתה חסרה שם.. ובכל זאת נהניתי מהכתיבה, היו פסקאות מרהיבות ממש. הכותב השתמש באופן מאוד מיוחד בזמנים, הוא הכניס פעלים בעבר והווה ועתיד בתוך פיסקה אחת באופן מעורר התפעלות. לא יודעת למה שמתי לב דוקא לזה. יש משהו נוגע בספר הזה, הוא כנה לגמרי ומקומי. הרעיונות..לא בשבילי.

לפני 8 שנים•שממית
האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?

האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?

פיליפ ק' דיק

זהו! אחרי צפיה בשני הסרטים וקריאת הספר, עשיתי וי על בלייד ראנר.
כספר, זוהי יצירה שלמה. בתוך עולם בדיוני שבנוי היטב על ידי הסופר, עולם שבו אבק מכסה את כדור הארץ, ותושביו מעודדים על ידי הממשלות, לצאת לגלות במאדים. עולם שבו האורגניזם החי הולך ומתכלה, ורובוטים, דמויי חיה ואדם, נוצרים על ידי תאגידים, על מנת למלא צרכים שונים של בני האדם, כולל שעשועים.זה עולם עם פילוסופית חיים כללית, היא "תורת מרסר", וכלים שמאפשרים בחירת מצבי רוח והתעלות רוחנית. מין עולם שכזה. ובתוכו, יש עלילה. שמונה אנדרואידים מסוג מתוחכם, ברחו ממאדים אל כדור הארץ, ויש להם מטרה - להרוג את ציידי הגולגולות, הם בני האדם שעובדים עבור המשטרה, שתפקידם "להשבית" אנדרואידים מאיימים. ובתוך זה יש את דמותו של צייד הגולגולות, ריק דקארד, אדם נשוי שגר בכדור הארץ ומחזיק בכבשה חשמלית. חלומו הוא לקנות חיה אמיתית.לא ברור לי למה הוא לא חשב להביא תינוק לעולם, כי החיים שם מתוארים בפסימיות, הם הולכים ונעלמים ולכן, מאוד מתייקרים. תינוק אפשר לעשות בחינם, הוא מלא חיים, הוא משעשע והוא ממשיך את שושלת החיים. אבל בספר לא מדברים על תינוקות בכלל. אז האיש הזה מחפש את האנדרואידים שחדרו לכדור הארץ, במטרה להשבית אותם. עבור כל אנדרואיד מושבת הוא מקבל 1000 דולר, זה מאוד מדרבן אותו להרוג כמה שיותר כי הוא חולם לקנות חיה אמיתית, כאמור.
מעבר לעולם הבדיוני ולעלילות המתרחשות בתוך האבק שבו, צייד הגולגולות מאבד קצת את זהותו, הוא לא בטוח מי נגד מי, מה רע באנדרואידים, מי שלח אותו להרוג אותם? מי שלח אותם? תוך כדי הוא קצת מתאהב באחת מהן ואפילו שוכב איתה, למרות שהוא נשוי.
נהניתי מאוד מהקריאה, לאורך הספר כולו יש אווירה מאוד מסוימת, הדמות של איזידור מקסימה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•שממית
השעה לילה

השעה לילה

לודמילה פטרושבסקיה

הנאה צרופה מהאמנות המסוימת מאוד שהיא הספרות. הספר כל כך מופתי שכל ביקורת רק תחטא לו. זהו סיפורה של דמות אחת, אישה לא צעירה, רגשנית יתר וצודקת כל כך. שעוברת מסלול חיים לא פשוט אך מאוד מוכר ונפוץ. יש שם בעיקר, ילדים (כפויי טובה ואכזריים לדעתה, אבל הם גם,"השמשות שלי"), נכדים, אמא וכל מיני גברים פחדנים וקמצנים ובוגדניים, לדעתה. הטיפוס שהיא, כתוב בשיא המצוינות הרוסית, אתם יודעים, עליבות שאין למטה ממנה, אבל תמיד מופיעה שם עוד כוס תה ועוד איזו חתיכת לחם. ותיאורים של בחירות שגויות, רגשות סותרים, התנהגויות מגוחכות והשתפכויות של הנפש. אני נהניתי, וצחקתי.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•שממית
בבקשה תשגיחי על אמא

בבקשה תשגיחי על אמא

קיונג סוק שין

נהניתי מהביקור הקצר בקוריאה. לשם הספר הזה לוקח. הסיפור במשפט - אין כמו אמא, וכדאי לשים לב לזה לפני שהיא מתה. זו לא האבחנה הכי חדשנית בעולם, אבל הסיפור כתוב יפה, כך שהוא מכריח את הקוראת להתייחס בכובד ראש לרעיון הישן הזה. אהבתי לקרוא על העמל הבלתי פוסק של האמא, אהבתי את תיאורי הירקות והכנת האוכל, נהניתי להשוות אימהות כאן לאימהות שם. וכן, הספר הכריח אותי לעשות חשבון נפש קטן. והוא גם גרם לדמעות לרדת בכמות גדולה. זה ספר שנע בין קלישאה פשוטה לאמת שחקוקה על לב.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•שממית
לולי וילוז

לולי וילוז

סילביה טאונסנד וורנר

נהניתי מאוד מהספר. הוא פשוט ואיטי, כנות צרופה וחסרת יומרות. הוא איטי כי מה כבר התרחש מהר בתחילת המאה שעברה? אנשים טיילו לאיטם על שבילי חצץ או על דשא. פעם בשנה הוציאו לאיוורור את כל הפוחלצים, וניקו להם את הפרווה, דברים כאלה... אבל מסתבר שהראש האנושי (לפחות הנשי) עבד כבר אז באותה קדחתנות. הסיפור של לורה נוגע ללב, כי היא דמות שולית ולא חשובה. רוב חייה היא זורמת, היא עוברת מבית לבית, היא עוזרת בגידול האחייניות, היא חלק דהוי מהנוף המשפחתי. בגיל 47, היא מחליטה, או שאולי המציאות סביבה לא משאירה לה אפשרויות אחרות, לעזוב את הקן המשפחתי ולעבור לגור בגרייט מופ (איזה שם מקסים לכפר). שם היא מתייחדת עם הטבע ולאט לאט מנתבת אל הייעוד האמיתי שלה. לצערה, טיטוס, האחיין החמוד הצעיר שלה, מגיע לגור בגרייפ מופ. כולו תמימות ועדנה, אבל הוא מטריף את לורה. הוא מכריח אותה להיות דודה כל הזמן. הוא מתלווה אליה בכוח לטיולים, הוא מבקש שתתפור לו כילה לצלוחית החלב, הוא נחתך ומבקש ממנה להדפיס עבורו, הוא כל הזמן זקוק לה. ההתחמקויות של לורה מהאחיין המפונק, מגלות לנו, הקוראים, את הכמיהה שלה להיות חופשיה. אהבתי מאוד את תיאור הכפר כלא ידידותי, ואת תיאורי הטבע. בסוף יש איזה מניפסט לגבי נשים ותפקידן בחברה. איכשהו פחות התלהבתי מהקטע הזה, למרות שברור לי שהוא הוא נושא הספר כולו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•שממית
הטוחן המיילל

הטוחן המיילל

אַרטוֹ פאסילינה

זה מופת של ספרות. דמות של אדם חרוץ, מוכשר ומצחיק, שלפעמים מגזים קצת. אנשי הכפר מבינים שהוא אדם בסדר גמור, אבל איכשהו הם מגיבים בחומרה למעשיו. הוא מדבר עם הרופא, השיחה זורמת והכל נהדר. הרופא עושה חיקוי של הדב שצד והוטונן צוחק ומתלהב. אבל כשהוטונן מחקה חיה, הוא עושה זאת בכזה כישרון ומכל הלב שהחיקוי קצת חורג מהגבול הרגיל של בני האדם המקובלים בחברה, הרופא חושב שהוטונן צוחק עליו, הוא מגרש את הוטונן מביתו וממליץ לאשפז אותו בבית משוגעים! וככה קורה גם עם המורה והחנווני וכולי כל תקרית כזאת מקרבת את הטוחן לבית המשוגעים. הוטונן הטוחן, מתקדם קדימה עם חייו, הוא משפץ את הטחנה שלו בכישרון רב, הוא פוגש אישה מקסימה שאוהבת אותו, הוא לומד בהתכתבות, הוא מכיר חברים. אבל העולם סביבו לוחץ אותו למטה, קודם תושבי הכפר, אחכ המשטרה, הכפרית, המחוזית, לאט לאט רודפים אותו דרגים יותר ויותר גבוהים, בסוף אפילו הצבא מתערב ובא ללכוד את המסכן הזה. וכל הספר יש לחץ מהדמות למעלה ומהסביבה שלו למטה וישנו מתח, מה יקרה בסוף?

לפני 9 שנים•שממית
1Q84

1Q84

הרוקי מורקמי

חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי לקרוא את הספר הזה. חיכיתי לזמן שבו אוכל להתמסר להרגשה. חיכיתי לזמן שבו תהיה לי סבלנות. חיכיתי שהוא יהיה פנוי בספריה. כשכל אלה קרו, קראתי את הספר. נהניתי מהקריאה, הרגשתי את ההרגשה הייחודית, שהיא תוספת לסיפורים של מורקמי. העלילה פחות הרשימה אותי. אהבתי מאוד את הדמות של אאוממה, איזו דמות! אני מעריצה את מורקמי על היכולת שלו לברוא דמויות כאלה, היא מלאה בתוכן למרות שאין לה משפחה ולא חברים, מאוד קשה לתאר ככה דמות, אין הרבה דיאלוגים שמגלים מיהי, ובכל זאת, הדמות נוצרת. כך גם עם טנגו. לדעתי הסגירה של כל הסיפור, היתה קצת מאולצת. בכל זאת, נהניתי מאוד. דבר שלקחתי איתי מהספר - לאכול סלרי עם מיונז לצד הבירה:)I

לפני 9 שנים•שממית

ביקורות נוספות על "ספר הגברים"

ספר הגברים

ספר הגברים

ננו שבתאי

אל תאמינו לסופרלטיבים שכתובים בגב הספר. ניסיוני הקצר (בהמשך תבינו למה בדיוק קצר...) בחיים לימד אותי שככל שהררי השבחים (מטעם הסופר או יחצנו, כמובן) גדולים יותר, כך הספר גרוע יותר. אז מה נכתב בגב הספר הזה? "פלא ספרותי החומק מכל הגדרה. נפילה חופשית שנופיה מתחלפים בקצב מסחרר, דיוקן עצמי מטלטל בכנותו ופרוזה שהפרוזאיות שלה היא שירה צרופה." המילים היחידות שהייתי לוקח מכאן הם "נפילה חופשית" ו- "חומק מכל הגדרה", כי פרוזה זה לא. אז מה זה כן? פשוט תיאור בוטה של חיי המין של הגיבורה, שהיא, איך לומר בצורה עדינה, לא בדיוק חסודה וענוגה. אז היא שוכבת עם גבר שמן שמגעיל אותה, עם נער שיכור, עם מנחה טלוויזיה, עם הבן של המנחה ועוד כמה עשרות גברים על הדרך, ומתארת הכל בפרוטרוט מגעיל ודוחה.

חוץ מהמין נוכל למצוא כאן גם המון התחכמויות שמנסות ומתאמצות להיות שנונות, אבל ממש לא הולך להן. טעימה קטנה: "שבע שנים של גבר זאת שנה אחת של אישה. זאת אומרת שאם את פוגשת גבר בן 35, אז בעצם הוא רק בן 5". אם כך, אל תאמינו לי, עולל בן 8, שטוען שהספר הזה גרוע להחריד.

את הספר כתבה ננו שבתאי, בתו של המשורר אהרון שבתאי ואחייניתו של הסופר יעקב שבתאי. מעניין עד כמה הייחוס המשפחתי גרם להוצאה להוציא את הספר.

בתחילת הספר הסופרת כותבת "כתבתי ספר שיבטא את המצוקה שלי, מצוקת האישה, מצוקת הרגע ומצוקת השעה". מצוקת השעה? מצוקת צב השעה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•צב השעה
ספר הגברים

ספר הגברים

ננו שבתאי

כשבכורי היה בן חמש החלטתי שהגיע הזמן לעשות לו אח או אחות.
עד אז, לא היה הדבר בראש מעיניי. על אף הקלחת סביבי שחשוב שלא יגדל להיות מפונק או בודד ועד מתי בעצם תחכו? מכולם התעלמתי, גם מהעובדה שחמש שנים תמימות חיינו חופשי ולא נכנסתי להריון.
אז ערב אחד נכנסתי לאינטרנט ובדקתי בפורומים מי הם המומחים בעלי שם, מי יכול לעבר אותי במהירות האור, מי מקצר תהליכים ועובד בשיטת הסרט הנע.
כי ככה אני, לא מבזבזת זמן! וכשאני מחפשת פיתרון, אני תמיד מוצאת.
ואמנם גונבו לאזני שמועות אודות פרופסור אגדי לפריון, אדם ספץ ובעל יכולת,
אלוף בצלות ואלוף שום והכי חזק בתחום.
אממה? מלחששים שיש לו קרניים וזנב, בן של שטן כך אומרים.
ועד היום הצליח להבריח מאות נשים. אך אלה שעמדו בפני עלבונותיו, שהצליחו לעבור קיתונות של רותחין, צעקות כמו: עלית במשקל, את אוכלת כמו פרה? יש סיבה מדוע הסוכר עלה? אותם קרבנות נכנסו להריון, רוצה להיכנס גם את לאחוזון?

מייד ביקשתי מספר טלפון וכתובת כי ידעתי שמצאתי את אשר ביקשתי.
לא צריכה שילטפו לי את היד ויגידו לי שהכל בסדר. אני צריכה לדעת מה לא בסדר ואם אפשר לתקן את מה שצריך.
יום למחרת ישבתי מולו (כי לא היתה רשימת המתנה מרוב אימה ופחד) לבוש חולצת פולו ומכנס אלגנט, שיער קצוץ ועיניים כמו של קצין בוורמאכט תכולות-אפורות, פה קפוץ.
כן? נבח. אני רוצה להיכנס להריון ולא הולך לי, שיקרתי מבלי להניד עפעף.
כמה זמן את מנסה? חמש שנים.
ולמה נזכרת רק עכשיו? כי עכשיו בא לי.
סופסוף הרים את עיניו שנחו על תעלות הירקון שלי. הבעת התיעוב שלו הפכה בהדרגה לסקרנות, זה היה קל משחשבתי.
הוא הוציא טפסים ממגירתו ופקד עלי לעשות שורה ארוכה וכואבת של בדיקות וכשחזרתי עם תוצאות הפך מקצין זוטר ל-האופטשטורמפיהרר וממש כמו יוזף מנגלה, עשה עלי ניסויים בכדורים, שיקויים וזריקות ״גונאל-אף״ מכאיבות.
הוא היה ענייני, קשוח ורציני.
שמרתי בקפדנות על המשקל, אכלתי מה שפקד עלי לאכול.
הייתי כלבתו, שפחתו ותוך שלושה חודשים מתוזמנים נכנסתי להריון.
אחרי שעשיתי את בדיקת המקל והשתן והתברר כי התוצאה חיובית, נסעתי מייד למשרדו ובישרתי לו את הבשורות המשמחות. הייתי מאושרת ונתתי לו חיבוק.
הרגשתי איך גופו החד מתרכך. הוא אפילו חייך ואמר לי מזל טוב.
כשאני מספרת זאת לאנשים, חושבים שזאת אגדה אורבנית.

קל לי. קל לי מאוד עם אנשים ישירים. ללא מסיכות, ללא תיאורים מיותרים.
לכי לפה, תביאי משם. טח-טח-טח
יחסים אינטרסנטיים עם כל הכאב שבדבר.

ננו שבתאי היא כזאת: קולחת, פורצת, מתומצתת.
לא מפחדת מאף אחד ועל פניו נראה שכולם מפחדים ממנה.
״ספר הגברים״ שלה לא פוסח על אף טיפוס, על אף תולע של גבר שעליו רכבה, שכבה, מצצה, סיפקה ובעיקר ניסתה למצוא אהבה ולא הצליחה.
מציאות כואבת של ילדה-אישה שנולדה למשפחה שאינה נורמטיבית במיוחד; אביה המשורר אהרון שבתאי והיא אחייניתו של הסופר יעקב שבתאי (שיצירותיו בגדר מופת!).
גירושין במשפחה, אכזבות וחסרון בדמות אב גרמו לה לחיפוש חום ואהבה לקבלת תשומת לב וקרבה.
היא חושפת בפני הקורא את יחסיה המעוותים עם גברים ועושה זאת ללא כחל ושרק, ללא דמעות או בקשות רחמים.
וזה מרגיש מנוכר ואכזרי, לעיתים גם דוחה ולא מוסרי.
ובכל זאת המשכתי לקרוא ובשקיקה.
כי כך גם אני בנויה; ממטחים, מקילוחים, ממקטעים.

שמה אינה מעיד על עיסתה; היא הכל מלבד ננו.
יש בה נוכחות וחשמל, ניצוצות וזעם, תשוקה ותבונה.
והרי ננו הוא חלקיק קטן, חלקי מיליארד של משהו.
והיא גדולה, גדולה מהחיים.
כשקראתי אותה, היא הזכירה לי קצת את מילנה אגוס ב-כשהכריש ישן.
מדברת כמו ילדה עם נסיון מר של אישה שעברה הרבה בחיים.

ריחמתי עליה, אהבתי אותה, שנאתי אותה וקינאתי לה.
כמו שצריך להיות.
בדיוק במידה הנכונה.
אני נאצית של מילים מדוייקות, חדות כמו סכינים שעדיין מצליחות לגעת אפילו אם הן גורמות לי לדמם.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•shila1973
ספר הגברים

ספר הגברים

ננו שבתאי

ננו שבתאי / ספר הגברים
ראשית יש לומר שזהו ספר אמיץ וכואב. כואב משום שהוא ממחיש בצורה טובה כל כך את "הסדר" שבו נערה נכנסת לתוך העולם המיני "והסדר הנשי" כפי שמותווה בעולמנו על ידי הממסד הפטריארכאלי מימים ימימה (בהקשר הזה אפשר לקרוא למשל את קובץ הסיפורים "כחול" – לא משום שזהו קובץ טוב אלא כביטוי ודוגמא למידה שבה הארוטיקה מעוצבת על ידי תפיסה גברית). באשר לאמיץ – זהו ספר אמיץ משום שבאמצעות הכתיבה הבוטה, החודרת לפרטי פרטים, המחברת מנכסת לעצמה ומנסחת מחדש את האירוטיקה, והמיניות הנשית. הופכת מאובייקט לסובייקט.
הדרך הזו היא דרך ארוכה ומייסרת עבור הגיבורה. וכדי להבין מדוע הדרך הזאת כל כך ארוכה ומדוע זמן רב כל כך לוקח לה להגיע לאיזו חירות ומידה מסוימת של אוטונומיה כמו זו שמוצגת בסופו של הספר צריך להבין עד כמה הגיבורה בסיפור (ואולי נשים רבות) שבויות בלי דעת בתוך המשגות גבריות אודות עצמן, גופן ומיניותן.
בהקשר זה יש לציין שבעולמנו היחסים בין גברים לנשים מעוצבים ככאלה שטעונים בטרמינולוגיה בינארית מנוגדת: תשוקה מול אהבה, ניאוף מול נישואין, אקטיביות מול פאסיביות. הנגדה זו משתמשת במבנה הביולוגי של גברים ונשים כנקודת מוצא המסמלת את ההיררכיה בין גבר לאישה. מכאן ניתן להסיק שגם יחסי גברים ונשים הינם תוצר של אותם דפוסי חשיבה פטריארכאליים, המשמרים פערים ותכונות מבדילות בין גברים לנשים, שמוצגים כ"טבעיים" עד כדי תפיסתם כבלתי נמנעים. וכך המערכת הפטריארכאלית עוסקת בהנחת תשתית מחשבתית לפיה מערכות יחסים בין גורמים שונים בחברה, הינם עקרון טבעי בארגון החברתי. כוחה של החשיבה הפטריארכאלית היא בעצם חדירתה לכל התופעות בחברה והשתרשות בהן, ואפילו בלשון שבה מנסים לתארה.
ביטוי לכך ניכר בגיבורה ובתפיסת עולמה כנערה ובחורה צעירה שקודם כל עסוקה בהיענות לאותו סדר גברי. הדבר בא לידי ביטוי למשל ביחסיה "הבתוליים" עם החבר הראשון, עם אביה הדמות החזקה, או עם דמויות גבריות מבוגרות כמו מגיש הטלוויזיה) ובעיקר באופן שבו היא מניחה את גופה לפרשנויות ואולי "לשימושים" גבריים שבהם אפילו בעיני עצמה היא אינה אלא אובייקט למבט גברי.
המעבר חל כאשר הגיבורה, באמצעות מנכסת לעצמה את גופה מחדש וחושפת באמצעותו – הבנה שונה של עצמה. היא עושה זאת על ידי הפניית מבט להיבטים גופניים נשיים שלא כל כך נוח להסתכל עליהם (למשל סיפור הטמפון) או האופן שבו היא חווה את כל אותם היחסים המיניים. באמצעות גירוד הרובד של המבט הגברי מגופה – היא עומדת חשופה, כואבת, מדממת, ומפורקת – באופן שלא נעים אולי לראות או לקרוא, אבל מותיר את הגוף שלה חשוף מכל מה שבאופן מטפורי וממשי נשים עוטות על עצמן, כדי לכסות ולהסתיר לעקם ולעוות כדי להתאים לתבנית שמוגדרת כארוטית בעיניים גבריות.

זהו צעד כמעט בלתי אפשרי, להציג אירוטיקה נשית, ולצאת כנגד האופן שבו נושא זה מתווה על ידי עיניים גבריות משום שמידי קדם זהותו של הגבר ואפילו עצם אישיותו, תלויות בכוח הנושא משמעות מסוימת מוגדרת: תחושת השליטה בזולת, שראשיתה באשה ובילדיה. כפועל יוצא מכך, הסדר החברתי ומכאן כל תוצריו ובכלל זה האהבה הרומנטית, מונחים כולם על ידי עקרון גברי של שליטה: שליטת הגברי על הנשי. וכך אפילו ההיבט הארוטי נתפס על ידי גברים כצורה של שליטה, של ניכוס ובעלות, שכן הוא בנוי על עיקרון החלוקה בין גברי- פעיל לנשי-סביל המבטא ומכונן את התשוקה. התשוקה הגברית לבעלות הופכת לשליטה בעלת צביון ארוטי ואילו התשוקה הנשית מובנית כניגודו - ככפיפות ואף כצורך ארוטי בשליטה.
עליה להחזיר לעצמה את המבט שלה על גופה, עליה להנגיש לעצמה את אותו הגוף, ולראותו בעיניה שלה, כדי לערער את העמדה המקובלת חברתית לפיה האקט המיני נתפס כאקט של שליטה וכאתר שבמסגרתו מסומנים יחסי הכוחות בין שולט לנשלט, כובש ונכבש כאשר החדירה מסמלת את הבעלות של הגברי על הנשי . במובן זה אני קוראת את הספר כאקט כמעט חתרני שבו הגיבורה שמציגה את הסיפור המיני שלה, ממשיגה מחדש את אותם יחסי השליטה, גם אם הפירוש הוא הצגת ההתפלשות באירוטיקה הגברית ויציאה ממנה.
האופן שבו הגיבורה משתחררת, הופכת מאובייקט לסובייקט, ומנכסת לעצמה את גופה ומיניותה הוא תהליך מעניין, ולא מפליא אם כן, שהיא בוחרת ללדת ילד, כאשר היא מצויה בסיום אותו תהליך ולא לפני כן.
הדרך, המעבר בין שקיעה בעולם גברי ואחר כך בנייה איטית של המשגה מחודשת של המיניות הנשית, ואם תרצו אפילו המשגה מחודשת של הגוף עצמו – הוא תהליך שבהכרח כרוך בכאב, בבכי, בהתנסות, בהתקדמות ורגרסייה ובכל מה שהחיים האלה מזמנים לאישה צעירה, בוגרת ומבוגרת.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•שרית
ספר הגברים

ספר הגברים

ננו שבתאי

ספר כתוב היטב, כפי שהייתי מצפה מננו. קשה לקריאה בגלל המחוזות בהם הוא מבקר ובשל האווירה המעיקה שהוא משרה על הקורא.
אחד המוטיבים המרכזיים בספר , בעיני, הוא המתח שבין האישה/גבר הייחודית לבין איזה דגם כללי סוציולוגי. עד כמה אנחנו תוצר של סביבה חברתית ותרבותית מסוימת, ועד כמה בעלי "אני" מיוחד עם היסטוריה שאין זהה לה בכל העולם. הגברים של ננו שונים מאד זה מזה, אבל התיאור שלהם הוא לעיתים מרוחק, כשל אנתרופולוג או אנטמולוג (חוקר חרקים).
במובן זה, וגם באופן הכתיבה הדחוס והראליסטי, יש משהו בספר שמזכיר - באופן מפתיע מבחינתי - את "זיכרון דברים" ואת סיפוריו הקצרים של יעקב שבתאי. כמובן, סביר להניח לא הייתי משווה אלמלא היה שבתאי דודה של ננו (ו"זכרון דברים" אחד הספרים הנערצים שנכנסו עמוק לתודעתי).
כפי שהגיבורה הצליחה בכל זאת להביא ילד לעולם הקשה הזה, כך הצליחה ננו לברוא מהמפגשים האיומים שהיא מתארת - ספר, שהופך אולי את כל המסע הקשה לבעל משמעות.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•suddenh
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
5.0
דירוג
דירוג
1.0
לפני 9 שנים

“אל תאמינו לסופרלטיבים שכתובים בגב הספר. ניסיוני הקצר (בהמשך תבינו למה בדיוק קצר...) בחיים לימד אותי”

5/5
ביקורות על ספר הגברים
הבאה
אין ביקורת הבאה