“אל תאמינו לסופרלטיבים שכתובים בגב הספר. ניסיוני הקצר (בהמשך תבינו למה בדיוק קצר...) בחיים לימד אותי שככל שהררי השבחים (מטעם הסופר או יחצנו, כמובן) גדולים יותר, כך הספר גרוע יותר. אז מה נכתב בגב הספר הזה? "פלא ספרותי החומק מכל הגדרה. נפילה חופשית שנופיה מתחלפים בקצב מסחרר, דיוקן עצמי מטלטל בכנותו ופרוזה שהפרוזאיות שלה היא שירה צרופה." המילים היחידות שהייתי לוקח מכאן הם "נפילה חופשית" ו- "חומק מכל הגדרה", כי פרוזה זה לא. אז מה זה כן? פשוט תיאור בוטה של חיי המין של הגיבורה, שהיא, איך לומר בצורה עדינה, לא בדיוק חסודה וענוגה. אז היא שוכבת עם גבר שמן שמגעיל אותה, עם נער שיכור, עם מנחה טלוויזיה, עם הבן של המנחה ועוד כמה עשרות גברים על הדרך, ומתארת הכל בפרוטרוט מגעיל ודוחה.

חוץ מהמין נוכל למצוא כאן גם המון התחכמויות שמנסות ומתאמצות להיות שנונות, אבל ממש לא הולך להן. טעימה קטנה: "שבע שנים של גבר זאת שנה אחת של אישה. זאת אומרת שאם את פוגשת גבר בן 35, אז בעצם הוא רק בן 5". אם כך, אל תאמינו לי, עולל בן 8, שטוען שהספר הזה גרוע להחריד.

את הספר כתבה ננו שבתאי, בתו של המשורר אהרון שבתאי ואחייניתו של הסופר יעקב שבתאי. מעניין עד כמה הייחוס המשפחתי גרם להוצאה להוציא את הספר.

בתחילת הספר הסופרת כותבת "כתבתי ספר שיבטא את המצוקה שלי, מצוקת האישה, מצוקת הרגע ומצוקת השעה". מצוקת השעה? מצוקת צב השעה.”

“כשבכורי היה בן חמש החלטתי שהגיע הזמן לעשות לו אח או אחות.
עד אז, לא היה הדבר בראש מעיניי. על אף הקלחת סביבי שחשוב שלא יגדל להיות מפונק או בודד ועד מתי בעצם תחכו? מכולם התעלמתי, גם מהעובדה שחמש שנים תמימות חיינו חופשי ולא נכנסתי להריון.
אז ערב אחד נכנסתי לאינטרנט ובדקתי בפורומים מי הם המומחים בעלי שם, מי יכול לעבר אותי במהירות האור, מי מקצר תהליכים ועובד בשיטת הסרט הנע.
כי ככה אני, לא מבזבזת זמן! וכשאני מחפשת פיתרון, אני תמיד מוצאת.
ואמנם גונבו לאזני שמועות אודות פרופסור אגדי לפריון, אדם ספץ ובעל יכולת,
אלוף בצלות ואלוף שום והכי חזק בתחום.
אממה? מלחששים שיש לו קרניים וזנב, בן של שטן כך אומרים.
ועד היום הצליח להבריח מאות נשים. אך אלה שעמדו בפני עלבונותיו, שהצליחו לעבור קיתונות של רותחין, צעקות כמו: עלית במשקל, את אוכלת כמו פרה? יש סיבה מדוע הסוכר עלה? אותם קרבנות נכנסו להריון, רוצה להיכנס גם את לאחוזון?

מייד ביקשתי מספר טלפון וכתובת כי ידעתי שמצאתי את אשר ביקשתי.
לא צריכה שילטפו לי את היד ויגידו לי שהכל בסדר. אני צריכה לדעת מה לא בסדר ואם אפשר לתקן את מה שצריך.
יום למחרת ישבתי מולו (כי לא היתה רשימת המתנה מרוב אימה ופחד) לבוש חולצת פולו ומכנס אלגנט, שיער קצוץ ועיניים כמו של קצין בוורמאכט תכולות-אפורות, פה קפוץ.
כן? נבח. אני רוצה להיכנס להריון ולא הולך לי, שיקרתי מבלי להניד עפעף.
כמה זמן את מנסה? חמש שנים.
ולמה נזכרת רק עכשיו? כי עכשיו בא לי.
סופסוף הרים את עיניו שנחו על תעלות הירקון שלי. הבעת התיעוב שלו הפכה בהדרגה לסקרנות, זה היה קל משחשבתי.
הוא הוציא טפסים ממגירתו ופקד עלי לעשות שורה ארוכה וכואבת של בדיקות וכשחזרתי עם תוצאות הפך מקצין זוטר ל-האופטשטורמפיהרר וממש כמו יוזף מנגלה, עשה עלי ניסויים בכדורים, שיקויים וזריקות ״גונאל-אף״ מכאיבות.
הוא היה ענייני, קשוח ורציני.
שמרתי בקפדנות על המשקל, אכלתי מה שפקד עלי לאכול.
הייתי כלבתו, שפחתו ותוך שלושה חודשים מתוזמנים נכנסתי להריון.
אחרי שעשיתי את בדיקת המקל והשתן והתברר כי התוצאה חיובית, נסעתי מייד למשרדו ובישרתי לו את הבשורות המשמחות. הייתי מאושרת ונתתי לו חיבוק.
הרגשתי איך גופו החד מתרכך. הוא אפילו חייך ואמר לי מזל טוב.
כשאני מספרת זאת לאנשים, חושבים שזאת אגדה אורבנית.

קל לי. קל לי מאוד עם אנשים ישירים. ללא מסיכות, ללא תיאורים מיותרים.
לכי לפה, תביאי משם. טח-טח-טח
יחסים אינטרסנטיים עם כל הכאב שבדבר.

ננו שבתאי היא כזאת: קולחת, פורצת, מתומצתת.
לא מפחדת מאף אחד ועל פניו נראה שכולם מפחדים ממנה.
״ספר הגברים״ שלה לא פוסח על אף טיפוס, על אף תולע של גבר שעליו רכבה, שכבה, מצצה, סיפקה ובעיקר ניסתה למצוא אהבה ולא הצליחה.
מציאות כואבת של ילדה-אישה שנולדה למשפחה שאינה נורמטיבית במיוחד; אביה המשורר אהרון שבתאי והיא אחייניתו של הסופר יעקב שבתאי (שיצירותיו בגדר מופת!).
גירושין במשפחה, אכזבות וחסרון בדמות אב גרמו לה לחיפוש חום ואהבה לקבלת תשומת לב וקרבה.
היא חושפת בפני הקורא את יחסיה המעוותים עם גברים ועושה זאת ללא כחל ושרק, ללא דמעות או בקשות רחמים.
וזה מרגיש מנוכר ואכזרי, לעיתים גם דוחה ולא מוסרי.
ובכל זאת המשכתי לקרוא ובשקיקה.
כי כך גם אני בנויה; ממטחים, מקילוחים, ממקטעים.

שמה אינה מעיד על עיסתה; היא הכל מלבד ננו.
יש בה נוכחות וחשמל, ניצוצות וזעם, תשוקה ותבונה.
והרי ננו הוא חלקיק קטן, חלקי מיליארד של משהו.
והיא גדולה, גדולה מהחיים.
כשקראתי אותה, היא הזכירה לי קצת את מילנה אגוס ב-כשהכריש ישן.
מדברת כמו ילדה עם נסיון מר של אישה שעברה הרבה בחיים.

ריחמתי עליה, אהבתי אותה, שנאתי אותה וקינאתי לה.
כמו שצריך להיות.
בדיוק במידה הנכונה.
אני נאצית של מילים מדוייקות, חדות כמו סכינים שעדיין מצליחות לגעת אפילו אם הן גורמות לי לדמם.”

“ננו שבתאי / ספר הגברים
ראשית יש לומר שזהו ספר אמיץ וכואב. כואב משום שהוא ממחיש בצורה טובה כל כך את "הסדר" שבו נערה נכנסת לתוך העולם המיני "והסדר הנשי" כפי שמותווה בעולמנו על ידי הממסד הפטריארכאלי מימים ימימה (בהקשר הזה אפשר לקרוא למשל את קובץ הסיפורים "כחול" – לא משום שזהו קובץ טוב אלא כביטוי ודוגמא למידה שבה הארוטיקה מעוצבת על ידי תפיסה גברית). באשר לאמיץ – זהו ספר אמיץ משום שבאמצעות הכתיבה הבוטה, החודרת לפרטי פרטים, המחברת מנכסת לעצמה ומנסחת מחדש את האירוטיקה, והמיניות הנשית. הופכת מאובייקט לסובייקט.
הדרך הזו היא דרך ארוכה ומייסרת עבור הגיבורה. וכדי להבין מדוע הדרך הזאת כל כך ארוכה ומדוע זמן רב כל כך לוקח לה להגיע לאיזו חירות ומידה מסוימת של אוטונומיה כמו זו שמוצגת בסופו של הספר צריך להבין עד כמה הגיבורה בסיפור (ואולי נשים רבות) שבויות בלי דעת בתוך המשגות גבריות אודות עצמן, גופן ומיניותן.
בהקשר זה יש לציין שבעולמנו היחסים בין גברים לנשים מעוצבים ככאלה שטעונים בטרמינולוגיה בינארית מנוגדת: תשוקה מול אהבה, ניאוף מול נישואין, אקטיביות מול פאסיביות. הנגדה זו משתמשת במבנה הביולוגי של גברים ונשים כנקודת מוצא המסמלת את ההיררכיה בין גבר לאישה. מכאן ניתן להסיק שגם יחסי גברים ונשים הינם תוצר של אותם דפוסי חשיבה פטריארכאליים, המשמרים פערים ותכונות מבדילות בין גברים לנשים, שמוצגים כ"טבעיים" עד כדי תפיסתם כבלתי נמנעים. וכך המערכת הפטריארכאלית עוסקת בהנחת תשתית מחשבתית לפיה מערכות יחסים בין גורמים שונים בחברה, הינם עקרון טבעי בארגון החברתי. כוחה של החשיבה הפטריארכאלית היא בעצם חדירתה לכל התופעות בחברה והשתרשות בהן, ואפילו בלשון שבה מנסים לתארה.
ביטוי לכך ניכר בגיבורה ובתפיסת עולמה כנערה ובחורה צעירה שקודם כל עסוקה בהיענות לאותו סדר גברי. הדבר בא לידי ביטוי למשל ביחסיה "הבתוליים" עם החבר הראשון, עם אביה הדמות החזקה, או עם דמויות גבריות מבוגרות כמו מגיש הטלוויזיה) ובעיקר באופן שבו היא מניחה את גופה לפרשנויות ואולי "לשימושים" גבריים שבהם אפילו בעיני עצמה היא אינה אלא אובייקט למבט גברי.
המעבר חל כאשר הגיבורה, באמצעות מנכסת לעצמה את גופה מחדש וחושפת באמצעותו – הבנה שונה של עצמה. היא עושה זאת על ידי הפניית מבט להיבטים גופניים נשיים שלא כל כך נוח להסתכל עליהם (למשל סיפור הטמפון) או האופן שבו היא חווה את כל אותם היחסים המיניים. באמצעות גירוד הרובד של המבט הגברי מגופה – היא עומדת חשופה, כואבת, מדממת, ומפורקת – באופן שלא נעים אולי לראות או לקרוא, אבל מותיר את הגוף שלה חשוף מכל מה שבאופן מטפורי וממשי נשים עוטות על עצמן, כדי לכסות ולהסתיר לעקם ולעוות כדי להתאים לתבנית שמוגדרת כארוטית בעיניים גבריות.

זהו צעד כמעט בלתי אפשרי, להציג אירוטיקה נשית, ולצאת כנגד האופן שבו נושא זה מתווה על ידי עיניים גבריות משום שמידי קדם זהותו של הגבר ואפילו עצם אישיותו, תלויות בכוח הנושא משמעות מסוימת מוגדרת: תחושת השליטה בזולת, שראשיתה באשה ובילדיה. כפועל יוצא מכך, הסדר החברתי ומכאן כל תוצריו ובכלל זה האהבה הרומנטית, מונחים כולם על ידי עקרון גברי של שליטה: שליטת הגברי על הנשי. וכך אפילו ההיבט הארוטי נתפס על ידי גברים כצורה של שליטה, של ניכוס ובעלות, שכן הוא בנוי על עיקרון החלוקה בין גברי- פעיל לנשי-סביל המבטא ומכונן את התשוקה. התשוקה הגברית לבעלות הופכת לשליטה בעלת צביון ארוטי ואילו התשוקה הנשית מובנית כניגודו - ככפיפות ואף כצורך ארוטי בשליטה.
עליה להחזיר לעצמה את המבט שלה על גופה, עליה להנגיש לעצמה את אותו הגוף, ולראותו בעיניה שלה, כדי לערער את העמדה המקובלת חברתית לפיה האקט המיני נתפס כאקט של שליטה וכאתר שבמסגרתו מסומנים יחסי הכוחות בין שולט לנשלט, כובש ונכבש כאשר החדירה מסמלת את הבעלות של הגברי על הנשי . במובן זה אני קוראת את הספר כאקט כמעט חתרני שבו הגיבורה שמציגה את הסיפור המיני שלה, ממשיגה מחדש את אותם יחסי השליטה, גם אם הפירוש הוא הצגת ההתפלשות באירוטיקה הגברית ויציאה ממנה.
האופן שבו הגיבורה משתחררת, הופכת מאובייקט לסובייקט, ומנכסת לעצמה את גופה ומיניותה הוא תהליך מעניין, ולא מפליא אם כן, שהיא בוחרת ללדת ילד, כאשר היא מצויה בסיום אותו תהליך ולא לפני כן.
הדרך, המעבר בין שקיעה בעולם גברי ואחר כך בנייה איטית של המשגה מחודשת של המיניות הנשית, ואם תרצו אפילו המשגה מחודשת של הגוף עצמו – הוא תהליך שבהכרח כרוך בכאב, בבכי, בהתנסות, בהתקדמות ורגרסייה ובכל מה שהחיים האלה מזמנים לאישה צעירה, בוגרת ומבוגרת.”

“ספר כתוב היטב, כפי שהייתי מצפה מננו. קשה לקריאה בגלל המחוזות בהם הוא מבקר ובשל האווירה המעיקה שהוא משרה על הקורא.
אחד המוטיבים המרכזיים בספר , בעיני, הוא המתח שבין האישה/גבר הייחודית לבין איזה דגם כללי סוציולוגי. עד כמה אנחנו תוצר של סביבה חברתית ותרבותית מסוימת, ועד כמה בעלי "אני" מיוחד עם היסטוריה שאין זהה לה בכל העולם. הגברים של ננו שונים מאד זה מזה, אבל התיאור שלהם הוא לעיתים מרוחק, כשל אנתרופולוג או אנטמולוג (חוקר חרקים).
במובן זה, וגם באופן הכתיבה הדחוס והראליסטי, יש משהו בספר שמזכיר - באופן מפתיע מבחינתי - את "זיכרון דברים" ואת סיפוריו הקצרים של יעקב שבתאי. כמובן, סביר להניח לא הייתי משווה אלמלא היה שבתאי דודה של ננו (ו"זכרון דברים" אחד הספרים הנערצים שנכנסו עמוק לתודעתי).
כפי שהגיבורה הצליחה בכל זאת להביא ילד לעולם הקשה הזה, כך הצליחה ננו לברוא מהמפגשים האיומים שהיא מתארת - ספר, שהופך אולי את כל המסע הקשה לבעל משמעות.”