אנחל הוא מורה בספרד של שנות השלושים. כשאנחנו פוגשים אותו הוא כבר לא מורה, הוא נמלט על נפשו עם 3 חברים לאחר שכוחות "הרפובליקה" הובסו ע"י כוחותיו של פרנקו.
הספר מספר את סיפורם של ארבעת החברים הנמלטים מרודפיהם להרי קנטבריה שבצפון ספרד וניצודים ביום ובלילה, בקיץ ובחורף במשך 9(!) שנים ע"י אנשים אשר היו שכניהם לפני המלחמה.
זה אינו סיפור על אידיאולוגיה, על פרטיזנים או לוחמי חירות הנלחמים בשלטון רודני, זהו סיפור על בדידות, על עצב, על ניסיון למצוא סיבות להמשיך ולחיות כמו חיה - במערה מאולתרת או בבור מוסווה באסם בלי לראות אור יום. להמשיך לחיות למרות כל הסבל שנגרם לקרובייך כתוצאה מהמרדף אחריך.
"אף-על-פי-כן עבר זמן רב עד שהסתגלתי אליו. בהתחלה הייתי מסתובב מצד לצד מתחת לשמיכות, מתקשה לשאת בכוחותי הדלים את כל כובד משקל בדידותו. הייתי מתעורר בלילות מבוהל מחמת נשימתו הקרובה, נשימת חיה אורבת, ופעמים רבות נטשתי את המערה ושוטטתי בהר, בלי כיוון ובלי מטרה, בנסיון לשכוח את טירוף שלמותו. עד אשר בהדרגה נאלצתי להודות, כי אין לאל ידי וכי בשום דרך לא אוכל להיפטר מנוכחותו ומחברתו. עד אשר בהדרגה נאלצתי לקבל את השקט כחבר היחיד שנותר לי.
כיום הוא הטוב בבעלי-בריתי במאבקי הממושך במוות. ככלב הוא יוצא לקבל את פני עם שובי, עד פתח המערה."
זהו סיפור עצוב מאד המסופר בפיוטיות ובדמיון רב ונקרא בנשימה עצורה. יכולתי לדמיין את עצמי רץ ביערות ומשקיף על הכפרים מגובה ההר ביחד עם אנחל וחבריו.
אסיים בקטע מאחרית הדבר:
"...נוצר באמצעותם ריבוד, המטשטש במכוון את הגבול בין הסיפורת לבין השירה, בין המציאות ובדיותיה לבין קסם החלום. צלילות הבעתו של לימסארס ורהיטותה המרבית, וכמותן גם דיוק הניסוח ושלמות הסגנון המיוחד מאפשרים לסופר לתאר במלוא העוצמה את כוחו של הדחף לחיות, את הייאוש במצבו של הנרדף ואת מידת הרוע והאלימות החייתית, שבעטיין נאלץ אדם לנהוג כזאב, כאוח וכחולד ולהעדיף לפעמים חברת פרות ועזים על פני חברת אנשים."
