היו היו פעם זמנים שמיאנמר היתה בורמה, תאילנד היתה סיאם, ויאטנם היתה הודו-סין הצרפתית ומלזיה היתה מלאיה.
והיו שם מלכים שישבו בארמונות, והיו להם חרבות ופילים ובעצם כמעט היה להם הכל, תבלינים, ואבני חן, עצים ונהרות... והם הסתגרו, היה להם טוב והם לא התחזקו, היה להם מה שהם רצו אז הם נחו, הזיזו את הזמן לאט יותר לא היה להם בוער.
ואז נשמע במרחק רעם. רעם תותח אנגלי שבישר את בוא הקדמה, הקדמה שטרפה הכל והעירה את השדים והמלחמה הגדולה השנייה.
ארמון הזכוכית, הוא ספר של אמיטאב גוש סופר הודי, שכתב את ים הפרגים המצוין וכרומוזום כלכותה הנהדר.
ספרים כאלה אנחנו מקבלים רק כרסיסי טיפות שמצליחים לחדור את התרבות המערבית ששוטפת את הכל. ממיליארדים שחיים במזרח הרחוק אנחנו כמעט ולא מקבלים כלום, אנחנו מוצפים בהיסטוריה והתרבות של המערב, ומכירים את מפת העולם שאירופה היא באמצע והצפון תמיד למעלה. ולכן כיף גדול למצוא ספרים כאלה שמספרים את העבר אחרת, מעיניים אחרות, כאילו שאיננו מורגלים בהם.
מה היה שם בהודו, בורמה, וסיאם, בשנים שלפני בוא הבריטים, בשנות המנדט והכיבוש הבריטי, ובמלחמת העולם? - - - מה קרה שם לתושבים עצמם בכל התהפוכות הללו? ---
כבודם של ארצ'יבלד ויוול, ויליאם סלים, אורד צ'ארלס וינגייט וכמה עשרות אלפי בריטים במקומם מונח, אבל מאות מליונים של הודים בורמזים מלאיים וסיאמים חיו שם איבדו את עצמאותם ולמדו להתעורר שוב.
ארמון הזכוכית, מביא את הסיפור כסיפור בדיוני עם עוגנים אמתיים, והוא לא ספר גדול – הוא גדוש מדי בדמויות, כתוב לא שוטף, ומלא מדי בהתחלות של עלילה ללא פואנטה. אבל עם זאת מביא זווית אחרת וסיפור אחר לנראטיב השולט שמסתיר את הכל, כזה שמעיר ומסביר, ודוחף ומסקרן ללמוד עוד, על החיים האמיתיים של האנשים האמיתיים מתחת לכוחות האדירים של ההיסטוריה.
אהבתי למרות מגרעותיו, אהבתי כי למדתי עוד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
