החיים תמיד מדביקים אותנו בסוף, אין מה לעשות, לעולם לא נצליח להימלט.
אמירה נכונה, לא? גם אם מעורפלת משהו.

אני לא מומחה לספרי מתח. איכשהו הם לא מושכים אותי. מדי פעם אני "חוטא" בהם, לרוב אם יש המלצות מפליגות או אם זה מפרי עטו של סופר שאני מתחבר אליו.

זה בדיוק המקרה כאן. לפייר למטר התוודעתי דרך ספרו הנהדר "להתראות שם למעלה", ו"אלכס" הוא הספר השני שלו, מתוך השניים שתורגמו לעברית. אז הייתי חייב..

"אלכס" הוא חלק מטרילוגיה, עם זאת הוא עומד יפה גם בפני עצמו. בחורה צעירה ויפה, חובבת פאות צבעוניות נחטפת באכזריות. היא מובלת למפעל תעשייתי ענק ונטוש, שורץ חולדות בגודל של חתולים מפוטמים. החוטף לא שודד אותה, לא אונס אותה, הוא רק מחטיף לה מכות רצח, מפשיט אותה, מכניס אותה לכלוב תלוי באוויר. לשם מה? האם מדובר בסוטה פסיכופט?

מי שנופלת עליו חקירת המקרה הזה הוא הפקד קאמי ורהובן, נמוך הקומה שיחד עם עמיתיו לואי הגנדרן וארמן הקמצן הפתולוגי מהווים יחד את "צוות ורהובן", גיבורי סדרת הספרים של למטר.

במהלך החקירה מתגלים מקרי רצח אכזריים, בהם הקורבנות הוכו בראשם ולאחר מכן הומתו על ידי שפיכת חומצה גופריתית מרוכזת מאוד לתוך גרונם. מה פשר הטקס הזה? והאם יש קשר בין מקרה החטיפה לרציחות?

בינתיים הצוות של קאמי מצליח לעלות על עקבותיו של החוטף, אך הלה לא מאפשר להם לשים עליו את ידם ומתאבד תוך כדי מרדף משטרתי בקפיצה מגשר שעל כביש פריפריק בפריס.

הבחורה הצעירה מצליחה להשתחרר בינתיים ממש מהקבר שהוכן לה במאמצים אדירים, כשהיא על סף עלפון, חלשה, פצועה, מסוחררת, הוזה, ומסריחה. אך במקום ללכת למשטרה מיד, היא בורחת. מדוע היא עושה זאת?

טוב, על פניו, בשביל סקירה של ספר מתח, מצטייר שגיליתי יותר מדי פרטים. עם זאת, מי שיקרא ייווכח שמה שכתבתי זה ממש כלום.

תוך כדי הכתיבה, משלב למטר מרכיבי אישיות והתמודדות פרטית של רבות מדמויות המפתח בספר, לרבות החוקרים ובמיוחד קאמי עצמו. קאמי לא היה אמור לקבל את חקירת התיק הזה, הוא לא הספיק להשתקם מטראומה אישית, הכוללת חטיפה ומות אשתו אירן (על זה אגב הספר הראשון בטרילוגיה, שלא תורגם), אולם מפקדו, שמודע ליכולותיו והחפץ בחזרתו לתפקוד מלא, מתמרן את קאמי בעורמה לכך.

החקירה חושפת פרטים רבים ומרתקים על עברן של דמויות רבות. בשלב מסוים העלילה לכאורה נפתרת לפחות בחלקה, אך ראיתי שעוד נותרו לי הרבה דפים לסוף . זאת, כי עיקר הסיפור רק מתחיל כאן, בנקודה שמחברים אחרים כבר מסיימים את הספר, מקסימום מוסיפים מעט פיצ'יפקס לתיבול.

אני מחבב את הכתיבה של למטר. היא לא מנסה להושיב את הקורא על מתקן רכבת הרים בכוח, לא יומרנית, היא זורמת (אם כי לפרקים קצת נמרחת). אופן הכתיבה מכובד מאוד יחסית לז'אנר ולא מוריד את הרמה לשפת חינמון יומי. העלילה גם לא גולשת למחוזות של מופרכות לשמה.
סיומת הספר תואמת את התובנה שנכתבה כדרך אגב בעמ' 219 מתוך 314: "החיים תמיד מדביקים אותנו בסוף, לא נצליח להימלט"...

לבי לבי לפסיכולוגיה המסכנה. כל כך הרבה דברים תלו בה, כל כך הרבה התנהגויות - שפויות ובלתי שפויות, אמינות ובלתי אמינות - מסבירים באמצעותה, והיא מנועה מלהתגונן. כי מה היא תגיד, הפסיכולוגיה? "זה לא נכון שילד שמתעללים בו יהפוך למתעלל בעצמו"? היא לא יכולה להגיד דבר כזה. כי במסגרת אינסוף ההתנהגויות האנושיות האפשריות יש סבירות לא נמוכה שזה מה שיקרה. אז כדי להדגים את זה סופר יכול לתאר התעללות בילד - להקצין אותה לממדים מפלצתיים, להפוך אותה לבלתי אמינה מרוב הקצנה, ולהפוך את הילד הזה למתעלל מפלצתי בעצמו בבגרותו.
מתעללת ליתר דיוק. ילדה.

וגם ספרות המתח מתקשה. כבר לא מספיק לספר סיפור מותח, להפחיד קצת את הקוראים, לגרום להם לכסוס קצת את הצפורניים, להמשיך לקרוא למרות ששעת השינה חלפה מזמן ומחר יש לי פרוייקט להגיש בעבודה... צריך למצוא סיפור ממש ממש חריג, לנסות להפוך את הסיפור פעמיים שלוש על פיו, לתאר תאורי זוועה - בדרך כלל כאלה שמגרים את עולם הפחדים העמוקים של הקוראים (נניח חולדות טורפות וחומצה גפריתנית...) וכל השאר - בלש מיוסר קטן קומה(!) שהתאלמן בספר הקודם מאשתו ומילדו שעוד לא נולד בנסיבות מחרידות, שבילה זמן בבתי חולים לחולי נפש, שהוא צייר מחונן כמו אמא שלו (שבגלל שעישנה בהריון הוא יצא קטן קומה! פוי, איזו אמא!) ושאם כל זה לא מספיק לכם כדי להבין שהוא גאון, תתביישו. ברור שהוא פותר תעלומות בחסד, ואם אתם לא מבינים את זה מהסיפור, ולא יודעים - כמוני - מה בו כל כך גאוני - פשוט אין לכם כישרון בלשי בשקל, ותצטרכו להתפרנס ממשהו אחר למשל למכור בגדים או לתקן מכוניות.

הספר הזה מחולק לשלושה חלקים שכל חלק מנסה כאילו לספר סיפור מזווית קצת אחרת, הוא לא אמין ברמה סופנית, חסרת תקווה. הוא כתוב סביר, לא משעמם - איך אפשר להשתעמם עם כאלה סיפורים מזוויעים ומעוררי צמרמורת? יש בו אשה פתיינית, גברים טמבלים (טוב אלה מתים מיד), משפחה מתעללת, חטיפה, רציחות בדרכים יצירתיות, שוטרים מתחשבים שנותנים לספר להיגמר לפני שהם טורחים למצוא את הפושע.
אז מה אני אומרת? אני מקווה שפסיכים רצחניים לא קוראים ספרי מתח מהסוג הזה - הוא נותן המון רעיונות יצירתיים לביצוע...


תודה לפואנטה שלימדה אותי לעשות את הטריק הזה, שכל כך קינאתי באלה שיודעים לעשות אותו...

ספר מתח כהילכתו, מותח עד קצה גבול הנשימה, מרתק קצבי ניקרא בנשימה עצורה.

אלכס נחטפת ככה סתם באמצע היום, נגררת אל טנדר מוכה חבולה ולא יודעת למה, החוטף שלה, איש שקט, לא נותן הסברים, הוא מענה אותה נפשית ופיזית, כולא אותה במקום שכוח אל, בתוך כלוב צר מלהכיל את כל כולה, היא יושבת בו, מכופפת בתנוחה לא אנושית, מורעבת מטונפת ואין איש מציל, אין גם איש שהיא חסרה לו, חיה לבד, בקושי בקשר עם אימה ואחיה, בעבודה הודיעה על יציאה לחופשה ארוכה ו.... מי יחפש אותה?
היה עד ראיה לחטיפה ומפה מתחיל המסע לחיפוש החטופה שאיש אינו יודע מי היא או את שמה. קאמי ורהובן פקד קטן קומה עד כדי זערוריות, קומתו הנמוכה לא מעידה על נחישותו ודבקותו במשימה, הוא עבר טרגדיה נוראית שמשאירה עליו את חותמה אבל, הוא וציוותו עושים ימים ולילות עד כדי פירוט רב למצוא את אלכס.
!!!הם הצליחו, יודעים מי החוטף, הם בעקבותיו ואז.... הוא מתאבד מול עיניים
הספר כתוב בגוף שלישי, מרוחק משהו, מחולק לשלושה חלקים מספרים לנו על אלכס, מי היא מה היא עשתה וחלק שלישי הבנוי מטוויסטים מטורפים.

, ...ספר מתח מטורף ומשובח המתואר לפרטי פרטים שלא תרצו להניח מהיד.

ספר אימה ומתח, עם תיאורים גרפיים מאוד.... לא לבעלי לב חלש

אלכס/פייר לֵמֶטְר
Alex/Pierre Lemaitre
מצרפתית: רמה איילון.
הוצאה: חרגול הוצאה לאור ו-מודן הוצאה לאור, 2015
314 עמ'.


ממתק של ספר מתח, למה ממתק?

כי חסרים ספרים שמשאירים טעם מתוק בפה, פשוט תענוג של ספר.

אלכס, אשה נאה כבת 30 נחטפת באלימות בדרכה הביתה, החוטף – גבר שלא מרבה לדבר, לא אומר לה למה היא נחטפה.
אלכס מנסה להימלט, אך הניסיון לא מצליח לה ובמקום זה היא סופגת את מכותיו, מנסה להבין ממנו למה היא נחטפה.
מה שהפתיע בהתחלת החלק הראשון, על אלכס ולמה אף אחד לא יודע על היעלמותה.
"שאלה אחת חודרת את מסך הערפל: הוא חטף אותה, קשר אותה, זרק אותה כאן, מה יעשה בה?" (עמ' 33).

במקביל, יש את – פקד קאמי וֶרהוֹבֶן, אשר אשתו נחטפה בעודה בהריון חודש 8.
"הוא מטפל בפשעים על רקע רומנטי, תגרות בין עמיתים, רציחות בין שכנים. פרשיות שבהן המתים נמצאים מאחוריך, לא לפניך. שום חטיפות. קאמי רוצה מתים ללא עוררין, מתים עם קבלות." (עמ' 16).

אז החלק הראשון התחיל בחטיפה, כאשר אלכס, עירומה, בתוך תיבת עץ התלויה כשני מטרים מעל הרצפה.
"היא לבד. עירומה, כלואה.
ואז היא מבינה.
זו לא תיבה.
זה כלוב." (עמ' 53).

החלק השני והשלישי לא אגלה כדי לא לגלות את העלילה, רק אציין שתיבת פנדורה נפתחת ומגלים דברים על הדמויות. הספר מחולק ל-3 חלקים, הפרקים הם קצרים. פרק אחד על אלכס, ובמקביל פרק אחד על קאמי.

תשכחו כל מה שאתם יודעים על ספרי מתח, כי הספר ישאיר אתכם פעורי פה, לכל דבר יש תשובה, וטוויסטים לא חסר.

זהו הספר השני מתוך טרילוגיית ורהובן. מקווה שההוצאה יתרגמו הן את הספר הראשון והן את הספר השלישי בטרילוגיה.

שימו לב!!!
חובבי ספרי המתח – אי אפשר להניח את הספר מהיד, אני נהניתי מאוד מקריאתו.

כבר ציינתי שהספר היה תענוג?

ממליצה בחום רב!!!

כמו שכתוב בתקציר לספר, הוא אכן אפל. אפל עד רמה שמטילה ספקות לגבי אופיו של הסופר.
יש בספר מספר התפתחויות בלתי צפויות שמוסיפות עניין, אבל יש גם קטעים לא משכנעים, משעממים ומעצבנים. כמה פעמים אפשר לתאר את העובדה שאחד החוקרים הוא קמצן? זה לא מוסיף עניין לעלילה ואחרי מספר פעמים מתחיל לעצבן.
יש גם מספר אלמנטים לא אמינים, אבל לא אפרט כדי לא לעשות ספוילרים.
בסף הכל הקריאה זורמת ואני חושב שאוהבי הז'אנר יהנו מהספר. לא יצירת מופת, אבל ספר טיסה סביר.

וואו!
פשוט ספר מדהים , לא הפסתקתי לקרוא לרגע וגם אחרי שסיימתי לא הפסקתי לחשוב עליו.
עלילה שמפתיעה אותך כל רגע, דמות מסקרנת ועמוקה.
בואו נגיד שמילים פשוטות , אי אפשר לנחש את סוף הספר .
ממש ממש אהבתי ממליצה בחום .

לקוח מהבלוג האישי שלי קוראת-נמרצת

נו, טוב. בואו נתחיל, ונסיים.

אלכס, מאת פייר למטר, הוא מותחן שסובב סביב סיפורה של אלכס: בחורה מסתורית שנחטפת על ידי אלמוני אכזרי, שמענה אותה ומאיים לרצוח אותה. כאשר קאמי ורהובן הפקד שאחראי על המקרה, וצוותו המשטרתי, מגיעים למקום שבו הוחזקה - הם מגלים כי הוא ריק ולא נותר רמז לחוטף, או לאלכס.

אני לא מתכוונת לפרט הרבה, כי נעצרתי אחרי פחות או יותר חצי ספר והחזרתי אותו למקומו. זהו המותחן הכי פחות מותח שקראתי עד עתה. הניסיון ליצור קליף-הנגרז בכוח מתיש לחלוטין, ולמען האמת כל הדברים שמתרחשים לא מרגישים בלתי צפויים. הכתיבה מעצבנת - אין הגדרה אחרת לעניין. כתיבה מקוטעת ומאולצת, בניסיון נואש לבנות דמויות שונות זו מזו בתכלית ולהציג את האופי שלהן דרך הכתיבה. כמובן שזוהי הדרך הטבעית של הדברים, זה פשוט לא עובד במקרה הזה. ההתרחשויות הקצרות והמהירות של המאורעות בספר, בניסיון ליצור תחושת דחיפות, הורסים לחלוטין את העלילה וגורמים לה להרגיש "מחופפת" ושטחית.

היו רגעים שאפילו חשבתי לדלג עמוד כדי לראות אם מתישהו בשורות הבאות זה מתחיל להיות באמת מותח. בסופו של דבר החלטתי לנטוש את הספר. השיעמום ניצח. לכל מי שאוהב מותחנים בעלי קצב מהיר, מרגש, מותח, ודמויות עגולות ורבות פנים - תתרחקו מאלכס של פייר למטר. תעברו לספר אחר.

קהל יעד: ספר למבוגרים.

אלכס, מאת פייר למטר, הוצאת חרגול - מודן.

אשמח אם תבואו לבקר: determinreader.wordpress.com