הבוקר השני שלנו בדירת אירוח במושב באצבע הגליל, נפתח במלחמה. אני יודעת שלא שמעתם על זה כלום, אבל השכנים בוודאי שמעו. זו היתה מלחמה משפחתית, כולם נגד כולם. בצר לי פניתי לחברות הפייסבוק שלי, כי ככה זה. גם בנופש אני מחוברת למסכים שונים, והן הרגיעו אותי שככה זה: בנופש משפחתי צפים מתחים שונים שלא עולים בשגרה, והחכמה היא לדעת איך לצאת מהם אחר כך, כי ברור שמלחמות כאלה תהיינה.

עם הניסיון שצברתי ועם התובנות החדשות, ממש לא ברור מה חשב לעצמו ריצ'ארד כשהזמין לשבוע שלם של נופש כפרי את אחותו אנג'לה ומשפחתה לנופש משותף באיזור הכפר האנגלי. נכון שאמכם נפטרה לא מזמן, נכון שהקשר בינכם ניתק עם השנים, ונכון שיש הרבה פערים שרצוי לגשר עליהם. אבל שבעה ימים? כולכם ביחד? באיזור לא מוכר? ובלי קליטה סלולרית? ועם צפי סביר לגשם שיסגור את כולם יחד בלי יכולת להימלט? או שהוא לא חשב מספיק. לגישור על פערים, מומלץ להתחיל בקטן. לשבת אח ואחות לכוס קפה פה ושם. אחר כך להזמין לארוחה משפחתית. לקוות שבני הזוג יסתדרו זה עם זה. לקוות שהמתבגרים יסתדרו ביניהם בלי יותר מדי פיצוצים. אחר כך אפשר להתקדם הלאה, אם רוצים לחזק את הקשר.

אבל ריצא'רד לא שעה לקול ניסיוני, או שמא זה היה מארק האדון שהחליט להתעלל בו. ריצ'ארד הביא את אשתו ואת בתה מנישואיה הראשונים. אנג'לה באה עם בעלה המובטל, עם שני המתבגרים שלה, ועם הילד בן השמונה. וכך מצאו את עצמם שמונה אנשים בבית אדום אחד, למשך שבעה ימים. שום דבר טוב לא היה יכול לצאת מזה. ואכן נראה שלא ממש יצא.

תחשבו על זה רגע. שמונה נפשות, שלכל אחת הרקע שלה, האישיות שלה, הנושאים הלא סגורים שלה. בבית אחד. ותחשבו גם על זה: שמונה דמויות ראשיות בספר אחד. זה מבלבל לא רק לדמויות. גם לקורא. תחשבו בכמה אינטראקציות בינאישיות מדובר. בכל רגע עצמתי עיניים וחשבתי: "אנג'לה וריצ'רד" - אה, הם האח והאחות, בגללם כל הבלגן. "ריצ'ארד ודומיניק" - גיסים. דומיניק הוא הבעל המובטל של אנג'לה, ואילו ריצ'רד רופא מצליח למדי. "לואיזה ומליסה". אלה לא סוגים של צמחים לחליטה, אלא אם ובתה, לואיזה נשואה לריצ'ארד, ומליסה היא ביתה הביצ'ית בת ה-16. "מליסה ודייזי" - בערך בנות דוד, בנות אותו גיל, אלא שדייזי גם נוצרית אדוקה, למורת רוחם של כל הסובבים אותה. "דייזי ואלכס" - אח ואחות, מתבגרים שניהם, עם כל הסיבוכים הנלווים. "אלכס ובנג'י" - אחים, בהפרש גיל גדול למדי. על בנג'י הכי ריחמתי. ילד בן 8 בין שבעה מבוגרים ומתבגרים נרגנים. לא קל.

גם בקורא מארק האדון מתעלל קשות. תמיד שנאתי את הכותבים שכותבים ספר משתי נקודות מבט או יותר, וטורחים לכתוב בכותרת כל הפרק מאיזו נקודת מבט הוא נכתב. חשבתי שאם הסופר לא מצליח לתת קרדיט לקורא המשכיל, ואם הוא לא מצליח לכתוב "קול" נבדל לכל אחת מהדמויות, אז אולי עדיף לוותר בכלל. האדון עושה הפוך. הוא נותן קרדיט לקורא. יותר מדי קרדיט למעשה, שכם זה לא שהפרקים עוברים בין נקודות מבט, אלא שהפסקאות עוברות. כל פסקה נכתבת מנקודת מבט אחרת. הקפיצות מעייפות, ולא ניתן מספיק אופי לדמויות, כך שאין לאף אחת מהן "קול" נבדל משלה. היה עדיף להתמקד באחת או שתיים, ולרכז את העבודה.

האדון כתב ספר אחד מעולה, והוא "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה". כל שאר הספרים מפרי עטו שיצא לי לקרוא, לא התקרבו ליצירה הזאת. על הספר הזה אפשר לוותר, ובקלות רבה.

ראיתי שרוב הביקורות כאן שליליות, אז החלטתי לגוון קצת..
כשהתחלתי לקרוא את הספר, לקח לי קצת זמן להתחבר לסגנון ולכתיבה המיוחדת. אך לאט לאט התחלתי להתחבר לזה ואפילו לאהוב את הסגנון.
הספר מתאר שבוע בו נפגשים אח ואחות (ובעיקר בני המשפחה שלהם) לחופשה משותפת, לאחר שנים רבות בהם לא היה ביניהם כמעט כל קשר.
הסיפור מסופר מנקודות המבט השונות של כל אחת מהדמויות, והוא מתאר את הקונפליקטים שנוצרים בין בני המשפחה שלמעשה אינם מכירים כל-כך אד את השני, ומוצאים את עצמם "תקועים" יחד למשך שבוע. הקונפליקטים הולכים ומחריפים ככל שהימים עוברים, כאשר במהלכם הדמויות לומדות אחת על השנייה, וגם על עצמן.
אישית, אני מאוד אהבתי את סגנון הכתיבה הניסיוני - שלטעמי בהחלט עבד טוב. ברגע שהתחברתי לסגנון, הסיפור ממש זרם וריתק אותי. אני מאוד ממליץ!

ספר "אנגלי" מאד, מזכיר ספרים של סופרים אנגליים אחרים העוסקים באותו הנרטיב: משפחה, המתאספת יחד עקב אירוע כלשהו, ונאלצת לבדוק את היחסים השונים בין מרכיביה. שמתי לב לשתי ביקורת קודמות שכותביהן לא הצליחו לצלוח את הספר, ואני גם מבינה למה, הספר עמוס ויש בו יסוד טרחני, צריך המון סבלנות להתגבר על אלה ולהמשיך. הסופר משתמש בטכניקת "זרם התודעה" (גם היא "המצאה"
ספרותית אנגלית) אבל למזלו מדלל אותה, וגם כך קשה למדי לעקוב אחרי הדמויות ומחשבותיהן.
מי שבכל זאת מצליח לא לזרוק את הספר אחרי 100 עמודים, מוצא עצמו מתלבט ומתחבט בענינים שחלקם ברורים יותר וחלקם פחות, אלה מענינים ואלה מעצבנים, לפעמים פשוט בא להכניס לאיזו דמות סטירה אחת הגונה... ועל הכל מאהיל כמובן ה"טקט" הבריטי הכופה לא להראות או לשתף ברגשותיך אף אחד, ולשמור על מראית עין של שליטה במצב בו אינך שולט כלל. (יש לציין שהסופר משתמש במרכיב הזה כחלק מהנוהל התרבותי, לא כמשהו שהוא מסכים איתו)

ובכל זאת, כשסיימתי לקרוא מצאתי עצמי ממשיכה לכתוב בראש את קורותיהם של דייזי, אלכס ובנג'י , ןתהיתי מה דומיניק ואנג'לה עומדים לעשות עם חייהם.
וזה אומר שהספר בסופו של דבר הוא ספר טוב שנוגע באמת. גם אם כדי להגיע אליה יש לעבור משוכות רבות...

לאור המתבקש לא נגעתי ישירות בדמויות השונות ובעלילה. אף שמאד בא לי לעשות זאת

מיסטר מארק האדון?

-כן אדוני

אפשר לשאול אותך משהו?

-לא

אוקיי, תודה. אז אני שואל בצורה פשוטה: השתגעת?

-לא

אני יסביר לך את השאלה שלי. קראתי את הספר הבית האדום, והוא היה עלוב. מאוד.

-אתה טועה

אני לא טועה. ספר שכתוב מזווית של כל מיני אנשים, בלי שום פאנץ' בלי שום קאץ', ועוד מאותו אחד שכתב את "המקרה המוזר של הכלב בשעת הלילה"? אתה יודע לאיזה אכזבה הכנסת אותי?

-מה עוד לא אהבת בספר הזה?

הוא כתוב כמו צמר גפן על קוצים. לא מבינים כלום. מה קורה, מי מת, מי נולד, מי יוצא לחופש, ולמה. הכל כתוב במין טשטוש משונה כזה, כמו ספגטי עם ימבמבם.

-יאללה ביי

רגע רגע, עוד לא גמרתי את הביקורת שלי.

-אז תגמור, קרציה

חברים יקרים, הספר "הבית האדום" הוא אחד הספרים הגרועים שנתקלתי בהם. אני ממליץ בחום לברוח מהספר כמו ממגפה.

*הראיון נערך בדמיוני הפורה

תודה לחוות הדעת הרבות שקלעו לי בול. כבר לא ידעתי להחליט באם אני כבר "מתבגרת" ומתקשה לעקוב אחרי הדמויות והפטפוטים שלהן, ספר בלתי קריא ולא מספיק חכם ומעניין בשביל להתאמץ. אני דילגתי על המון דפים והמשכתי כי הייתי מסוקרנת אם בהמשך הסופר ירחם עלינו ויתחיל לכתוב כמו בנאדם לבנאדם אחר, אינטיליגנטי אבל שיהיה גם מתקשר. כך שהתאכזבתי ולכן פניתי לקרוא ביקורות אחרות. יופי. חנלה

מעטים הם הספרים שאני מפסיקה לקרוא באמצע (כמעט תמיד נותנת צ'אנס לספר להוכיח את עצמו עד הסוף), אבל אחרי 46 עמודים נכנעתי...
מסופר על מפגש משפחות בין אח ואחות לאחר הרבה שנים של נתק. הספר עצמו מחולק לימים (שבוע), כשכל יום מורכב מהמון פסקאות. כל פסקה היא בעצם המחשבות ונק' המבט של מישהו אחר במשפחה (נחשו לבד מי הדובר). הכל כתוב במעין צורת דיבור פשוטה למדי, סלט של משפטים ופסקאות שאין שום בינהם קשר. הספר הזה מעייף והקפיצות בין האנשים ובין המחשבות לדיאלוגים פשוט עושה סחרחורת.

אולי אחרים ימצאו בו יותר עניין ומשמעות; אני דיי התאכזבתי.

ניסיתי לקרוא את הספר אך הוא ממש בלתי קריא ובלתי מובן. אין קשר בין המשפטים או בין הפיסקאות. חוץ מאשר עטיפה יפה, אין בו כלום.