את הספר הנוכחי קראתי בעקבות הספר "כבוד" של אליף שפאק.

גם בספר "הממזרה מאיסטנבול" שפורסם בארץ ב-2008, אליף שפאק עוסקת בפרונקל היסטורי של העם הטורקי-השואה הארמנית. כמו בספרה "כבוד" אליף שפאק "אומרת" "מספרת" "זועקת".

בספר הזה נארג סיפור משפחתי שפרוס כמפה על שולחן, עם מנהגים, אמונות טפלות, קונפליקטים בין המודרניזציה למסורת, וכל המרקם יחדיו ז-ו-ע-ק.

לב ליבו של הסיפור הוא לא רק התיעוב והשנאה, הקיימים בין הארמנים לטורקים, וההשלכה על הדמויות בספר, אלא ההתמודדות של הדור הצעיר, עם נושא שהעם הטורקי מנסה להשתיק ולהסתיר.

שתי דמויות מרכזיות יש בסיפור הנוכחי: אסיה הטורקיה מאיסטנבול שגדלה בצל נשים, ואינה יודעת מיהו אביה. אסיה נולדה לזליחה קזאנג'י שמתוארת כבעלת שיער מקורזל, בגוון שחור עורב, עיניים ירוקות, חדורות תבונה ואישיות פרובוקטיבית.

אגב גם האם של אסיה זליחה, גדלה בצל של נשים. אחותה של זליחה-באנו הכניסה כל דבר לפה. האם-גוצ'לאום מתוארת כצאר רוסי, ג'ווריה- האחות האחרת מורה להיסטוריה טורקית, בבית ספר פרטי, ואכלה תמיד ארוחות בריאות ומאוזנות, ופרידה-אחות נוספת נחשבה לבעייתית, וכילדה הייתה מנותקת, מוזרה וחולנית. פרידה לא גילתה עניין בדבר, מלבד שיעורי גיאוגרפיה, וחיבור לאסונות, עד כדי כך שקראה כל יום את העמוד השלישי של הצהובונים, המדווחים על תאונות ואסונות למינהן.

במשפחת קזאנג'י לא היו גברים. הסב נפל ומת בגיל 60, הבן הלך בדרכו של אביו, ומת מהתקף לב לפני יום הולדתו החמישים ואחד, כך שתוחלת החיים של הגברים במשפחה התקצרה מדור ולדור. כיוון שכך את מוסטפה הבן "העיפו" לארצות הברית.

הדמות השנייה-ארמאנוש או אמי, כפי שנקראה על ידי האם. ארמאנוש היתה ביתה של אם אמריקאית ואב ארמני. האם היתה "אנטי-ארמנית" מוצהרת, לאחר שהתגרשה והתחברה לגבר טורקי – מוסטפה, ולו רק מתוך נקמה במשפחת בעלה שהיה ממוצא ארמני.

ארמנוש מתוארת כיפיפייה, שותפה ופעילה בפורום של ארמנים צעירים, ובהשפעתו של אותו פורום, היא מחליטה לצאת למסע של חייה, ולגלות את שורשי המשפחה, כדי להסיר את הלוט ולהבין, מה עומד מאחורי השואה הארמנית?

כל אחת מהגיבורות, אסיה וארמנוש בוחרות לבצע מהלך הפוך האחת מהשנייה. ארמאנוש חפצה לחשוף את העבר, ואסיה נמלטת ממנו, בדיוק כמו שהעם הטורקי, עדיין וגם כיום, מתכחש לשואה הארמנית, שנרצחו בה כמיליון וחצי ארמנים.

לאורך כל הנובלה, מטיבה אליף שפאק, להאיר את הטענות מזוויות שונות, ואסיה מנסה לגשר על הפער... "אני כן מכירה באובדן ובכאב שלכם"... אני מניחה שזה אולי אחד ממיני המשפטים, הארוגים בספר שהרגיזו את הקוראים הטורקים.

אליף שפאק בחרה בסימבוליקה מעניינת, היא בחרה להציב "נערה ממזרה", שאינה יודעת מיהו אביה הביולוגי, והיא גם זו שמייצגת את העם הטורקי, הנדרש להכיר במעשיו של האב...

אליף מטפלת בסוגיה ובקונפליקט הטורקי-ארמני, כבכוס בדולח אבל זועקת... בדיוק כמו יין יבש, אך משובח שמותיר לעיתים צריבה ...

השנאה בין שני העמים, כל כך טמונה עמוק, שכאשר חברתה הארמנית של ארמאנוש, פוגשת רחוב בשם "טורק" בסן פרנסיסקו, היא נעמדת על רגליה האחוריות. רק אחרי שארמנוש מסבירה לחברתה, שמדובר ברחוב ע"ש פרנק טורק, שהיה עו"ד וראש העיר השני, ובעל מקום של כבוד בהיסטוריה העירונית- נחה עליה דעתה.

הספר שופע בתיאור של טעמים ומאכלים מסורתיים, ויש אפילו מתכון ל"אשורה", שיש לו משקל בסיפור הזה.

עוצמתו המיוחדת של הספר, הינו החיבור ההיסטורי והפוליטי הרגיש, וחידודו מול העולם. שני צדדים יש למטבע הזה: הצד "הזוכר" ומאידך גיסא הצד "המכחיש".

אני מעריצה את אליף שפאק, על אומץ ליבה והתייצבותה מול האמת. היא בהחלט הטיבה בחיבור של ארמנוש ואסיה-שאינה מהססת לחשוף את הסוד המשפחתי ש"קושר" בין שתי המשפחות.

אליף מרבה לתאר את איסטנבול המבעבעת, התוססת והגדולה, עם ניחוחות הקפה וריחות המטבח, בעזרת דמותה של ארמאנוש. אין לי צל של ספק, שתיאוריה נכתבים כגעגוע לילדותה שלה.

לטעמי היה אפשר לקצר מעט את הספר. בנוסף היו קטעים שאני אישית פחות אהבתי. קצת הפריע לי שהספר רצוף במאכלים לא מוכרים, והיה נחמד אם לקורא הישראלי, ניתן פירוש בתחתית העמוד או בסוף הספר. הטעמים והאוכל קיבלו מקום של כבוד בספר הזה, עד כדי כך שאפילו לפרקים ניתנו שמות כמו: קינמון, פיסטוקים ועוד.

כשסיימתי לקרוא את הספר, אחזה בי תחושה, שהסופרת בחרה לזרוק על השולחן את כל מה שיש לה במזווה. המנה הראשונה הוגשה יחד עם הקינוח, והמנה העיקרית הצטרפה אליהן בין לבין. יש כאן מעט גודש של חוויות ואירועים רבים, שיוצרים תחושה של בלילה מעט עמוסה.

בעקבות הספר הזה, אליף שפאק הואשמה בפגיעה בשמה הטוב של טורקיה. התביעה טענה שהספר עוסק ברצח העם הארמני, ועקב כך פוגע ברגשותיהם של הטורקים, שעד ימים אלה מכחישים את השואה הארמנית.

התביעה התבססה על המשפט שנאמר על ידי אחת הדמויות: "ניצולי הטבח שאיבדו את כל הקרובים שלהם בידי הקצבים הטורקיים ב-1915". חבר השופטים זיכה את אליף שפאק מחוסר ראיות, ופס"ד זה היווה הישג לתומכי זכויות האדם והדמוקרטיה בטורקיה.

לסיכום: הספר מורכב מלזכור או לשכוח, וכפי שנרשם על גבי הכריכה: ו"במתח שבין הצורך לבחון את העבר לבין התשוקה למחוק אותו". אני בהחלט מסכימה עם המשפט: ש"בשני הצדדים יש הרגלים שצריך לשנות".

הספר מומלץ, אם כי בטמפרטורה נמוכה מהספר "כבוד" שלטעמי משובח.
לי יניני

נתונים:
שם הספר: הממזרה מאיסטנבול- The Bastard of Istanbul
שם הסופר/ת: אליף שפאק- Elif Shafak
שפה מקור: אנגלית
תרגום: קטיה בנוביץ'
ז'אנר: פרוזה תרגום
מספר עמודים: 348
הוצאה לאור: כנרת, זמורה ביתן, דביר
שנת הוצאה: 2008

לקרוא ספר של אליף שפאק זה כמו להיכנס לתוך חדר שכל חלקה בו מנוצלת עד תום. אם זה תמונות על הקירות, חפצים על השולחן, ועוד עציצים וכדים על הרצפה. דחוס. ככה בדיוק כותבת אליף שפאק. כתיבה צפופה ודחוסה, הדמויות שלה מתוארות לפרטי פרטים עד כי נדמה לך שאתה מכיר אותן מאז ומתמיד. התנועה נוכחת בכתיבה שלה, ובספר הזה הוליכה אותי (והילכה עלי קסם) באיסטנבול הרב גונית. איסטנבול הצבעונית הקולנית והריחנית. העיר שהכל מתקיים בה בצמידות, ולכל דבר יש מקום.

הישן והחדש. המסורתי והמודרני. האישי משפחתי אל מול הלאומי והפוליטי.

הממזרה מאיסטנבול היא אסיה קזאנג'י. אסיה גרה בבית מלא בנשים. עם אמה זליחה, שמעולם לא סיפרה לאסיה מיהו אביה, ועם שלושת דודותיה, סבתה, וסבתא רבא. יש לה גם דוד שעזב את טורקיה ונסע לחיות באריזונה. הזכר היחידי בבית הוא סולטן החמישי- החתול המשפחתי.

כמו בספרה כבוד, גם בספר הזה - אצל שפאק הנשים הן, ורק הן הכוח האמיתי. הגברים רק נוכחים ברקע. יש איזשהו איזון אצלה. היא מעצימה בספריה את אותן אוכלוסיות מוחלשות למענן היא פועלת בחייה הפרטיים. שפאק היא אקטיביסטית שעושה כאב ראש לא קטן לצמרת השלטון הטורקית.
שפאק בחרה בסיפור של מאורעות 1915, שואת העם הארמני, שישמש כרקע לסיפור שלה, המספר את סיפורן של שתי משפחות. משפחה טורקית, ומשפחה ארמנית שהגורל יפגיש אותן וישפיע על מהלך חייהן.

שפאק מביאה את הסיפור לכדי סגירת מעגל של כל הדמויות, כמו גם סגירת קצוות. והייתי אומרת אולי סגירה מושלמת מדי, ובכל זאת ממליצה מאוד על הספר. שפאק יודעת לספר סיפור כהלכה בכתיבה חושנית וצבעונית.

שאפק הואשמה בהשמצה ועמדה לדין בגין כתיבת הספר הזה, במיוחד לאור הבאת הזוית האוהדת של העם הארמני, אך לבסוף התביעה בוטלה.

לא יכולה לסיים את הסקירה הזו מבלי לצטט את הפסקה הזו שכל כך רלוונטית אלינו ואל מה שקרה פה רק לפני שבועיים.

"טורקים ויוונים וארמנים ויהודים חיו יחד במשך מאות בשנים, והם עדיין יכולים למצוא דרך לחיות בדו קיום תחת מטרייה אחת." (עמ' 229)

ספר מעניין, מרתק ואף מלא הפתעות.
הכתוב בכריכה האחורית של הספר דל ביותר, ואפילו אינו מעורר את הרצון לקרוא.
לולא קיבלתי המלצה הייתי מחמיץ ספר מצויין.
הרקע ההיסטורי לספר הוא רצח העם הארמני ע"י הצבא התורכי.
העלילה מתרחשת הרבה שנים אח"כ, ומספרת על שלוש משפחות: תורכית, ארמנית ואמריקאית החיות באיסטנבול, ארה"ב בכלל וסן פרנציסקו בפרט וקשרי הנישואין ביניהן על רקע השנאה התהומית בין הארמנים לתורכים.
וברקע מתחילתו ועד סופו היא דמותה של הממזרה מאיסטנבול.
מאוד ממליץ על הספר.

סיפור מרתק על שתי משפחות, טורקית וארמנית.
גיבורת העלילה שהיא הממזרה מאיסטנבול, מנסה לדעת מיהו אביה.

במהלך הסיפור מתגלים המון סכסוכים, ובמקביל מתפתחת חברות נפלאה.

בתחילת הספר הרגשתי שאין משהו מעניין באמת, לא זרם ולא סחף.
בהמשך, הסיפור הפך למעניין מאוד. וגרם לי לחשוב האם כדאי בכל מצב לדעת את האמת ?
גם אם זה נורא, כואב ועצוב ?

ישנם כל מיני אירועים לא נעימים מהעבר, שאנשים מנסים להדחיק.
אך תמיד הם ישובו לתוך המחשבות, זה לא יכול להעלם לעולם.
כל הכאב, העוול, המוגבלות, הדיכאון, האובדן , הצער והחרטה .
למרות כל זאת, משתדלים לחיות את העתיד, ומתמודדים עם העבר.

סיפור יפה ומיוחד, עם המון הפתעות לא צפויות ומרגשות.

"הם סיפרו לי שהוא איש של מילים.שאהב לקרא ולחשוב יותר מכל דבר אחר בעולם.סבתא שלי אומרת שאני מזכירה לה אותו. גם אני מאד אהבת ספרים....
אבל למרבה הצער. השם שלו היה ברשימה... רשימת האינטלקטואלים הארמנים שצריך לחסל.
מנהיגים פוליטיים סופרים ואנשי כמורה....
בהמשך נשלחים מאיסטנבול כשהם לבושים בהידור.
חליפות אלגנטיות עם צווארונים מצוחצחים....
מידי יום החיילים לקחו שנים או שלושה מהם לטיול מחוץ לעיר והחיילים היו חוזרים לבד.
יום אחד החיילים לקחו גם את סבא שלי לטיול."
סיפורם של הארמנים בטורקיה.
למרות הנאמר זהו ספור חיים על המר ועל המתוק .
לאמונתי מי שקורא ספרות שכזו ומוצא בה עיניין.
לא יהיה אדם רע.
אם הייתי מורה לספרות היתי ממליצה לתלמידי.

מאכזב

פוליטיקה והסטוריה מתכון מנצח בספרות, לא בפעם הזו למרות שהחומרים טובים. "הממזרה מאיסטנבול" היא אסיה קזאנג'י, בת 19, בתה הלא חוקית של זליחה היפהפייה . ישנו ספק לזהות אביה.
ברקע השואה הארמנית. מכאן שמדובר ב "רומן פוליטי",אמור לעורר כבוד על אומץ הלב שבכתיבתו בעיקר כשהיא נוטה לצד הארמני ונדרש מסופרת טורקיה אומץ לכתוב כך. רק שאין כאן חידוש מדובר ברומן מלודרמטי בינוני עד קלוש.
עוסק בקשר משפחתי בין ארמנים לטורקים וניסיון לחבר זהויות במשפחה המורחבת המורכבת הזו.
ישנו תאור של העיר איסטנבול אבל תאור זה רחוק מרחק רב מתאוריו של אורהן פאמוק סופר נפלא לטעמי בנושא זה אני חלוק עם חברים בסימניה שרואים בו טורח.
שפאק משלבת בהצלחה חלקית פולקלור מקומי אבל הפיספס נראה מלאכותי ולא משכנע.
לסיכום קראתי וסיימתי וציפיתי למשהו שיתן ערך מוסף לטורח שבקריאה ולא היה.
מילה טובה - הכריכה לספר יפה והתרגום טוב.

עוד ספר מסדרת "ה(איקס) ב(ווי)" (כאשר איקס הוא כינוי המתייחס לאדם ו-ווי הוא שם של עיר אקזוטית, בדרך כלל מערב-אסייתית). האקזוטיקה האוריינטליסטית דווקא מתוזמרת היטב, ולצידה מסר חשוב בנוגע לשואת העם הארמני והתייחסות החברה התורכית המודרנית אליה. כל זה מפיק מנגינה הרמונית וקולחת, עד שלפתע כל התזמורת מתנגשת בקיר בטון ענק עם התרחשותו של מפנה קלוש ביותר בעלילה, שהשאיר אותי עם איבר מסויים ביד. איבר שאין לי.

"הממזרה מאיסטנבול" מספר על שתי משפחות, טורקית וארמנית. ארמאנוש (איימי), חצי אמריקאית-חצי ארמנית, מחליטה לנסוע לאיסטנבול, עירה של סבתה, על מנת להבין את עברה יותר טוב. היא מגיעה למשפחתה של אסיה, שחיה עם אמה, שלוש דודותיה ושתי סבתותיה, במשפחה לא מאוד רגילה ולאט לאט אנחנו מגלים ששתי המשפחות קשורות קשר הדוק זו בזו, מבלי לדעת.

הספר נחמד. החלק על שואת הארמנים מרתק, אם כי היה יכול להיות מפורט יותר ונוכח יותר (למרות שזה גם מובן, מאחר שהוא מספר על דור שלישי לשואה).
חלק שקצת הפריע לי היה התרגום. העיר חאלב מוזכרת פעמיים בספר בשם אלפו (שמה הלועזי), והרבה פעמםי מוזכרים מאכלים וביטויים טורקיים בלי לתרגם ולפרט מה הם אומרים.

קראתי את הספר מיום שישי 17/04/15 עד יום שבת 18/04/15.=21 שעות-מזמן לא התלבשתי על ספר-בעצם התחלתי אותו בפסח
מדהים מתקדמת די מהר ממש מרתק כתוב היטב עכשיו האמריקאית מגיעה לאיסטנבול... יייששש אחלה ספר השאלתי בהאחיינית שנימצאה בהודו בחג הפסח, ולכן ישנו בחדרה המלא מלא ספרים משובחים והקירות מהדהדים במוסיקה המשובחת שנישמעה בינם... שבת שלום
מקסים
שבוע טוב
ממליצה בחום רב
כרגיל ספר נשים ניפלא על העולם הגדול מתאים גם לתקופה שלנו עכשיו יום הזיכרון וזה...