דיסטופיות אפלות הן ז'אנר פופולרי למדי בשנים האחרונות בספרות ובקולנוע; אך בעוד שבעולם הרחב סוף העולם מגיע בשל שואה טכנולוגית או קטסטרופה אקולוגית ("הדרך" לקורמק מקארתי, טרילוגיית "אדם האחרון" למרגרט אטווד), ישי שריד זורק אותנו אחורה, לאפוקליפסה תנ"כית לוהטת בסגנון סדום ועמורה. בסוף העולם שלו, או לפחות בסופה של מדינת ישראל, מככבים עמלקים, צבאותיו של ה' צבאות, כוהני המקדש השלישי ובן צעיר אחד של משפחת המלוכה שמספר לנו את כל הסיפור לאחר שהוא נגמר. באסון, כמובן.
הספר הוא למעשה זיכרונותיו מבית הכלא של יהונתן בן יהועז, כהן בבית המקדש השלישי ובנו הצעיר של המלך, המשחזר את סיפורו ואת סיפורה הקצר של ממלכת יהודה החדשה ששרדה 23 שנים בלבד, עד לסופה הטראגי בדם, אש ותמרות עשן. הנסיך יהונתן הוא נכה, חלש, חסר ביטחון עצמי ותמים למדי; הוא דמות שנראית שולית ובלתי חשובה, מעין נספח או ליצן חצר המתעד את מעשיהם של הגדולים והחזקים ממנו. אך למעשה, כפי שיסתבר בהמשך, הוא נבחר על ידי מלאך אלוהים להעביר מסר חשוב – או שאולי הוא רואה מהרהורי לבו והמפגש עם אלוהים ושליחויו אינו אלא פרי דימיונו? גם אביו, יהועז, מדען ואיש צבא, נתקף בשיגעון, או אולי בחיזיון אלוהי. לאחר שהעמלקים הרסו את הרי החוף המושחתות ב"יום האידוי" הוא מסלק אותם מן הארץ ומקים בירושלים וסביבותיה את ממלכת יהודה המחודשת, שמרכזה בבית המקדש. גם ארון הברית מתגלה על ידי טכנולוגיה צהלי"ת מתקדמת שפותחה במלחמת המנהרות, והשכינה חוזרת לדור בקודש הקודשים וליהנות משפע של קורבנות משובחים המוקרבים מדי יום על המזבחות במקדש המפואר.
למרות האזכורים הטכנולוגיים המועטים, כגון פצצות אטום, תוכניות טלוויזיה או אפילו שבב זיהוי המושתל בכל תינוק יהודי, הטקסט הוא בעיקרו תנ"כי וכל כולו אימה בסגנון המשיחי הישן והטוב פלוס תככים בבית המלוכה א-לה "כבשת הרש" וחברים טובים מחו"ל שמגיעים בסירה ומביאים מתנות מהעולם הגדול בנוסח עדות שלדון אדלסון. לא קשה לקרוא בעד האלגוריה השקופה למדי ולהבין ששריד מנסה להיות נביא זעם ולהזהיר מפני הכוחות המשיחיים שמנסים להשתלט על מדינת ישראל, להפוך אותה למדינת הלכה מטורפת, לבודד אותה מהעולם ולהביא לחורבנה. הסיפור שלו אמנם מעניין אך חסר כל עידון ואנדרסטייטמנט; בשורת האיוב שלו מוטחת בקורא בצורה כל כך בוטה ומפורשת שהסיפור עצמו מתפספס. סיפורה של ממלכת יהודה החדשה, בית המלוכה שלה, עבודת הקורבנות במקדש, המהפך המעניין של המלך יהועז מחוקר כוכבים למלך המשיח – כל אלו מסופרים היטב ובאופן סוחף ומרתק. אך הצד האידיאולוגי כל כך שקוף ובוטה שהדיסטופיה הופכת למניפסט פוליטי, וחבל.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
