הספר "ילדי עץ הסיגלון" נכתב על ידי סהאר דליג'אני, רק לאחר שאימא שלה שברה שתיקה.

היא עצמה נולדה ב-1983 בכלא בטהרן על מיטת ברזל. הוריה היו "אסירים פוליטיים" משום שהתנגדו לשלטונו של איתוללה חומייני.

אזאר ואיסמעיל שייכים לדור שחלם לחולל שינויים חברתיים ורפורמות. הם רצו לזכות בעתיד של חופש, שוויון, ויצגו דור שהתקומם נגד כל הפונדמנטליסטים הקיצוניים.

מנגד, אנשי השלטון טיהרו את המדינה, מכל מתנגד שניתקלו בו. "השולטים" אסרו והעלימו אלפי מתנגדים, ומחקו אותם מעל פני האדמה.

כך זה מתחיל, אזאר אסייה (האם), בעיניים מכוסות וידיים אזוקות, ישבה על הרצפה הגלית של הטנדר השייך תנועת המהפכה. אזאר התנדנדה מצד לצד, כשבטנה העוברית התכווצה עם כל מהמורה. היא הובלה ישירות לבית החולים של בית הכלא, לבד ללא מלווה, כי את בעלה - איסמעיל, אסרו כבר לפני מספר ימים...

בעודה עם צירי לידה, אגלי זיעה על פניה, היא נחקרה: איפה נערכו הפגישות? היכן בעלך? כמה אנשים השתתפו בפגישות? איזה עלונים הודפסו? וכו'... את "האחות" (כך כונו אנשי תנועת המהפכה) לא עניין שאזאר עומדת ללדת בכל רגע...

בעודה שרועה וכואבת על מיטת הברזל, צפתה מעבר לחלון בעיר טהרן. מבעד לאותה מסגרת ריחף לו שלט בכתב יד "המהפכה שלנו הייתה התפוצצות של אור". (עמוד 27). ליד אותה הצהרה צוירה תמונה של מפץ וכמה זיקוקים...

מתחת לאותו שלט, עמד גבר ונעץ את מבטו במכוניות שחלפו על פניו, למראהו, ליבה של אזאר החסיר פעימה. היא פערה את פיה בתדהמה... זה היה אביה. אביה לא שמע את צעקתה, ופינה את עצמו מהעמדה יחד עם הכבודה והאופנוע...

נדה – התינוקת, הייתה האור בקצה המנהרה של אזאר. היא התענגה על האימהות החדשה, ונשאה את שדיה התפוחים בגאווה. התינוקת החדשה הייתה השעשוע העיקרי בבית הכלא. כל האסירות נהגו להקיף את אזאר ולהתבונן בתינוקת. כולן התגודדו סביבן וביקשו להחזיק את התינוקת, או להשגיח עליה כשישנה. התענוג הזה לא נמשך לאורך זמן. התינוקת נלקחה מידיה של אזאר, לאחר מספר שבועות ונמסרה לבית המשפחה. מי שהמשיך לטפל בה הייתה הדודה לילה ש"האחות" לא אסרה אותה.

מעת לעת הדודה נטלה את הילדים של העצורים, לצלם השכונתי כדי להביא תמונה לביקורים בבית הכלא. הילדים היו צריכים לחייך וללכת בראש מורם. לילה אמרה להם, ללכת ברחוב בראש מורם ולא להתבייש במעשי הוריהם.

אביה של בת דודתה של נדה נאסר אף הוא. הוא מעולם לא השתחרר, ולבת דודתה סיפרו שהוא מת כתוצאה ממחלה קשה. מה שהתברר שזה לא בדיוק היה נכון. הבת מצאה את שם אביה, ברשימת המוצאים להורג שפורסמה בעיתון איראני באינטרנט.

בסקירה שלי התעכבתי מעט על הסיפור של נדה, אך כמו הסיפור של נדה יש נוספים, כמו סיפורו של אומיד בן השלוש שהוריו נעצרו, ונגררו באזיקים ובכיסוי עיניים, על ידי אנשי המהפכה במהלך הכנת ארוחת צהריים. לילה לא נאסרה ולכן היא זו, שגידלה וחינכה את אומיד ונדה. לילה עצמה נותרה עם "כאב לב", אחרי שאחמד אהובה קיבל ויזה.

הסופרת מרבה לתאר את החיים בכלא: רצועות צבע מתקלפים מקירותיו, מי ביוב מהולים בדם זורמים בחדרים, ריח של בשר רקוב וימים של חקירה אחר חקירה.

אמיר, הדוד נידון לשש שנות מאסר ופסק הדין ניתן על ידי המולה (איש דת) אמיר הואשם ב:... עמוד 103: "הקמת קבוצה מקרסטית, השתתפות בקבוצה מרקסיסטית, תכנון מרד, תכנון הפיכה נגד הרפובליקה האסלמית של איראן, אתאיזם..."

האבות שנאסרו הכינו מתנות לילדיהם שמחוץ לחומות. הם שזרו צמידי יד מגרעיני תמר שהושרו במים... כך הם שלחו את החיבוק לילדיהם והשאירו להם מזכרת...

הספר מגולל סיפור אמיתי וכואב, של דור שרצה ועדיין רוצה לעשות שינוי. זו עוד פרשה שמצטרפת להרבה סיפורים כואבים נוספים, ועל תקופה שטהרן טיהרה את בתי הסוהר ממתנגדי השאה.

מעיון במקורות נוספים נרשם שב-1988, "ועדת המוות" טיהרה את בתי הסוהר, ושלחה להורג כ-5000 גברים ונשים שלא הביעו חרטה.

אני מסופקת אם קיים שינוי מאותם שנים. גם כיום זורקים אלפי מתנגדים לכלא, והשלטון מדכא כל פעולה שמורדת בדעתם.

לדוגמא, את הסרטים המקסימים של הבמאי האיראני-אסגר פרהאדי: "פרידה" שזכה באוסקר, ו"העבר" , לא הקרינו באיראן. בסרטים אלה, חושף הבמאי את הבורגנות החילונית האיראנית, והקשר עם הדת והממסד האיראני. בסרטים הללו הבמאי "נוגע" בתא המשפחתי, ומרחיב מעט על היחסים בין גברים, נשים וילדיהם בהשפעת הממסד האיראני.

בואו לא נשכח שבספטמבר 1988, הסופר רושדי פרסם את "פסוקי השטן", ועורר את זעמם של המוסלמים. מה עשה מנהיג איראן אז? האייתוללה חומני קרא לרצח סלמאן רושדי. עד היום הסופר חי במחתרת ומסתובב עם מאבטח צמוד.

תמיד כשאני קוראת ספר על המשטר באיראן , צף בזיכרוני הספר "לא בלי בתי" של בטי מחמודי, שמתאר את המציאות הדתית, חברתית וקיצונית באיראן, בתחילת שלטונו של רוחאללה חומייני. זכור לי שצפיתי בסרט מספר פעמים, וכל פעם שיוצא לי לצפות בו אני דומעת. כיום וככל הידוע לי, הספר "לא בלתי בתי" הפך לאחד מספרי החובה בבתי הספר התיכון.

זהו ספר ביכורים מקסים המגולל מאבק של משפחה אחת, על פני שלושה דורות, שמנסה להגשים את החלום לצדק, שיוויון כולל המחיר שמשלמים עבור חופש ותקווה. הכתיבה והקריאה קולחים, מרתקים ועטופים ב: אהבה, תקווה, פחד וייאוש. הפרקים קצרים ונעים בין 1988 לעשור האחרון.

סהאר דליג'אני משתמשת במטאפורות מקסימות, כשתיתקלו בהם במהלך הקריאה, תוקסמו מהדמיון שלה.

הספר נקרא: "ילדי עץ הסיגלון" כיוון שזה הכינוי שהוצמד, לילדים שנולדו באיראן בעת המהפכה האסלאמית.

ככל שהבנתי מקריאה במקורות נוספים, הספר תורגם ל-28 שפות ואסור להכניסו לאיראן. כמו כן הסופרת דיווחה שהיא שוקדת על כתיבת ספר המשך, שיתרכז בחייהן החדשים של הדמויות שיצאו מהכלא.

ומה אני אומרת לעם האיראני? מדברי הסופר: יצחק בשביס-זינגר: "אנו חייבים להאמין בחופש הבחירה. אין לנו ברירה."
מומלץ בחום.
לי יניני

נתונים:
שם הספר: ילדי עץ הסיגלון/CHILDREN OF THE JACARANDA TREE
שם הסופר/ת: סהאר דליג'אני SAHAR DELIJAI/
שפה מקור: אנגלית
ז'אנר: פרוזה
תרגום: דפנה לוי
מספר עמודים: 255 (כולל התודות)
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן-מוציאים לאור
שנת הוצאה: 2015

ספר שמספר על שני דורות של מהפכה באיראן, הסופרת כותבת על הדברים הנוראיים מכל אך בצורה פיוטית ובלי לחשוף את הקורא לתיאורי זוועה. בעקבות קריאתו אני מאחלת לשני דברים:
1) שהעם האיראני יצליח להשתחרר מהעול של השלטון ההרסני שיש שם.
2) שאנחנו לא נגיע למצב הזה....

קצת היסטוריה:



בשנת 1979 התרחשה מהפיכה באיראן שסיימה את שלטונו הדיקטטורי של השאה והעלתה לשלטון את המוסלמים הקיצוניים שהפכו את איראן למה שאנחנו מכירים עד היום – מדינת איסלאם קיצונית.

חלק ממעמד הביניים שהשתתף ותמך המהפיכה הבין שלא לשינוי הזה הוא ייחל ולמעשה הוחלפה דיקטטורה אחת בשניה. חלקם קיבל את הגזירה וחלקם שהאמין שאפשר לשנות ולחולל מהפך אמיתי המשיכו לצאת לרחובות ולהתנגד למשטר.

המשטר החדש התעלה על קודמו באכזריותו - מעצרים ורציחות של מתנגדי המשטר הפכו לדבר שכיח ומספר הנרצחים בשנות השמונים מוערך בכ- 20,000 איש.

הספר מספר את סיפורם של הדור השני למהפיכה – ילדים שנולדו להורים שניסו לשנות את המדינה אך נכלאו לשנים רבות וחלקם אף נרצחו.

הספר נפתח בתיאור של לידתה של נדה בכלא אווין – הרשו לאמה להחזיק ולהניק אותה בכלא רק כמה חודשים ואז היא הועברה לסבא וסבתא עד שאמה שוחררה. אומיד נאלץ לראות איך גוררים את הוריו למעצר והוא רק בן שלוש. אביה של שיידה הוצא להורג בשנת 1988 יחד עם עוד אלפים ב”טיהור הכלא הגדול” למרות שהיה אמור להשתחרר 3 שנים מאוחר יותר ולשוב למשפחתו.

אלה הם רק חלק מ”הדור השני” בספר – ילדים שנאלצו לגדול לפחות בחלק מילדותם אצל סבים וסבתות או קרובי משפחה אחרים עד שהוריהם יחזרו מהכלא. הורים שבסך הכל רצו לתת לילדיהם עתיד טוב יותר במדינה והאמינו בדרכיהם עד שהמשטר האכזרי דיכא אותם.

לנו כישראלים אולי אין הרבה סימפטיה לאיראנים אבל הספר הזה מראה צדדים אחרים – את הצדדים של הדור הצעיר שהוריו נלחמו נגד המשטר המוסלמי הקיצוני וגם הם היו מעוניינים במדינה ליברלית יותר. אולי אם יקומו עוד קולות כאלה יהיה לכולנו בכלל ולאיראנים בפרט טוב יותר.

הסופרת סהאר דליג’אני גם היא מאותם ילדים – היא נולדה בכלא להורים שהתנגדו למשטרו של השאה אך נכלאו בגלל התנגדותם למשטר האיסלאמי קיצוני.

הספר מעורר תקווה שאולי יש עוד מספיק אנשים שייצאו לרחובות באיראן וינסו כן לחולל מהפיכה שתביא לשינוי אמיתי באיראן.

למרות הנושא הלא פשוט של הספר הוא כתוב בצורה זורמת ונעימה לקריאה.