אני לא יודע איך שמעתי על בנדיט אבל הוא ישב לי כבר זמן ברשימת האזנות. אני משתדל לא לקרוא יותר מדי על מה הספר ובטח לא גב הספר. בחרתי בו כי החלטתי שרוצה לקרוא יותר ספרות מקור השנה וכל מה שידעתי עליו זה שמסופר על בן שפוגש את אביו הפולני.
ההתחלה הייתה מעט פולנית מדי. המספר בשנות השלושים לחייו בדיוק נעזב על ידי אישתו שלוקחת גם את בנו , רוצה להיות סופר אבל לא כותב , חי בעוני ואינו נאהב , לכאורה , על ידי

הפעם אני אכתוב מהסוף להתחלה- רוצו לרכוש את הספר הזה. למה? כי הוא קולח, הוא מרתק, אפילו מהפנט, וכתוב בכישרון רב, למרות היותו ספר ביכורים, אבל בעיקר בגלל שהוא מרגש. מאוד מרגש. כזה שבמהלך הקריאה בו אנחנו נזכרים שלא משנה באיזה גיל אנחנו- לעולם נשאר הילדים הקטנים של הורינו, גם מי מאתנו "שזכה" לתא משפחתי מפוקפק ובלתי יציב, או בלתי תקין בעליל ובמילים אחרות- למשענת קנה רצוצה. לכל אורך הדרך נסחוב את ההורים

אבא היה אומר לאמא בצחוק שלו הכל בחיים היה פשוט בוודאי היינו משתגעים.
לנו בני האדם יש טבע לסבך דברים כך שלא נשתגע. אמא אומרת שאבא היה אלוף בדברים האלו, היה מסוגל להתחיל ריב של אלף שנה בגלל נשיקה שביקשה ממנו. נשיקה קטנה על הלחי, מה הסיפור הגדול? היתה מתחננת בכעס ובקול רם, מניפה את ידיה באויר באותה מחוות התרגשות כאילו הוא בעצמו עומד בפניה כמבקש הזדמנות שניה.
אחר כך, שנים אחרי שהוא כבר עזב, גילתה ש

לאחר שסיימתי את שרותי הצבאי נסעתי לטיול בן שלושה חודשים באירופה.
שלא כמו ישראלית ממוצעת העדפתי לדלג על הודו, נפאל ותאילנד.
היה לי חבר הולנדי שהבטיח להראות לי את המקומות שכל תולעת מהזן שלי היתה מכרסמת תפוח שלם בשבילם: המוזיאונים הכי שווים, חנויות הרטרו שכללו בגדי וינטג׳, תקליטי ויניל של הביטלס והדובדבן שבקצפת, חנויות ספרים בעליות גג מתפוררות שבאמסטרדם, לונדון ודקה וחצי מקתדרלת הנוטרדאם שבפריז.
ה

"זה היה מסע שכישלונו ידוע מראש, ולא אנחנו אשמים בזה. אבות ובנים נשארים זרים, ואת ההכרה שאנחנו מנסים לקבל לא נוכל לקבל לעולם".

טאדק הוא בן לאמא יהודיה ואב פולני. אמו ואביו הכירו במלחמה. 20 שנים אחרי המלחמה אמו נוטלת אותו ואת שני אחיו ובורחת מפולין לישראל. לא ממניעים ציוניים, אלא מפני שאביו הוא פרא אדם, שתיין, אלים, בלתי צפוי ובוגדני. עוברים עוד 25 שנים וטאדק, סופר כושל במשבר מרגיש צורך עז ובלתי

ספר לא קל לקריאה, אשר תפס אותי באחיזה חזקה והרפה מאחיזתו רק עם סיום קריאתו. בכל פרק הרגשתי כאילו הלב נשרט בעזרת מזלג ומדמם בכל פרק מחדש.

לטאדק הבוגר יש פצע פתוח, עניין לא סגור עם אביו, אשר המצפון, הנפש אינם נותנים לו מרגוע ושלווה. הוא בעצמו הפך לאב לא מזמן, ומרגיש כי אינו יכול להיות שלם עם אבהותו עד שאינו משקיט את מצפונו ביחסו לאביו. אביו (סטפן), גוי פולני, הינו שתיין אלים, אשר גר כעת בבית אבות

משתף סקירת ספר שכתב אבא שלי:

הופיע ב 2015. המחיר על הכריכה - 58 ש"ח. נעים להיזכר...
הסופר יליד 1945 (בן 45) כתב, ספורים קצרים, תסכיתים, היה סופר צללים (אין פרטים). יש להניח שהיו אלה ספרי זיכרונות. גם בספר נשוא הרשימה, הוא מודה לעמי דרוזנר "שסיפר לי את זיכרונותיו ואפשר לי להשתמש בהם בכתיבת הספר." הספר הנו ספר זיכרונות בשנויים קלים (לא ברור למה הכוונה ב"קלים"). הוא מוסיף: "שנתן בהם (בזיכרונות?)

איזה ספר!
בתחילה חששתי קצת - "פרס ספיר לספר ביכורים". חששתי להתקל בספר אוונגרדי, משהו שונה ולא מובן.
אבל גיליתי סופר מוכשר מאד, כתיבה רגישה, אמיצה, כנה.
הנושא קשה מאד, טעון ובעייתי. מעבר להתחשבנות שיש לכל אחד עם הוריו, יש כאן דמות אב על גבול הטירוף. אב שאין לו גבולות - לא בהתנהגותו, לא במוסר שאין לו ולא בשפתו הבוטה.
ועם זאת - אבא.
טהבן שמרגיש שדווקא הוא, מכל אחיו ואחיותיו - הוא זה שצריך לפג

גבר צעיר שאשתו עוזבת אותו יחד עם בנם הקטן מחליט לנסוע לפולין לוורשה לבקר את אביו אתו לא היה בקשר שנים רבות. הבן מגיע ומבקש מאביו ששוהה בבית אבות שיספר לו על חייו. האב מגלל סיפור קשה מאוד. חלק מהסיפור הוא השואה ואיך עבר בה האב כפרטיזן ובקושי שרד. האב מתגלה כטיפוס אלים מופרע לגמרי ששותה וודקה בכמויות. דרך סיפורו של האב מתוארת מלחמת העולם השנייה בה נהרגו מיליוני אנשים. הבן עובר שבוע קשה בפולין בו מתח