• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

מאת טוביה טננבום

הביקורת של ג'ורג'

תמונה של ג'ורג'
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

מאת טוביה טננבום

הביקורת של ג'ורג'

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של ג'ורג'
הוצאה לאור:סלע מאיר
שנת הוצאה:2014
קטגוריה:פוליטיקה - מזרח תיכון
הקודמת
Dawn
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 11 שנים

“התחלתי לקרוא את הספר אתמול וסיימתי עכשיו. לא נעים כששמים לך מראה מול העיניים ומראים לך את כל הפגמים”

15/19
ביקורות על תפוס ת'יהודי!
הבאה
לולו
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•1 דקות קריאה

ספר ייחודי ומיוחד בנוי פרקים פרקים כאשר לכאורה אין כל קשר בין פרק לפרק. כל פרק הוא חטיבה עצמאית של ראיון עם אישיות כלשהי. בדיעבד בסוף הספר או אפילו לקראת אמצעו אתה מגלה את הקו העובר כחוט השני בין כל הראיונות שעורך המחבר לאישים מסוגים שונים ואף הפכים אחד לאחר. אין לסופר מורא והוא חותר לאמת הצרופה בדרכו שלו ללא פחד והוא מברר את האמת ללא כחל וסרק. בלשון צינית ופילוסופית נוגע במגוון נושאים וחושף עצבים עדינים של המרקם הישראלי מזוויות ראיה שונות והפוכות. ספר טוב קריא בהיר ובעל משמעות עמוקה למבינים. מומלץ ביותר.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של בת-יה
בת-יה
2קוראים|גיל ממוצע74|100%נשים

על המבקר

תמונה של ג'ורג'

ג'ורג'

ותיק
חבר מזה 15 שנים
137 ביקורות•1 נבחרות•811 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של ג'ורג'
ג'ורג'
ותיק
חבר באתר מזה 15 שנים
ביקורות137
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל811
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת70ספרות מקורית34מתח ריגול והרפתקאות15

דיון על הביקורת

1 תגובה
מורי
מורי•לפני 10 שנים

כתבת הרבה ולא אמרת בעצם כלום.

1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של ג'ורג'

שמים (שמיים) אדומים

שמים (שמיים) אדומים

דניאל שנער

ספר מתח מהסוג היותר טוב. מראה את האויב אתו אנחנו מתמודדים בצורה הכי ריאלית. ברור שעם חינוך כזה אין סיכוי לשלום. מעולה ללמידה . מומלץ ביותר.

לפני 5 שנים•ג'ורג'
כשניפגש שנית

כשניפגש שנית

קריסטין הרמל

מהספרים המעולים של המחברת , אם לא הטוב ביותר. ספר שאין שני לו. הסופרת מצליחה להכניס את הקורא לנבכי הנשמה של הגיבורה המחפשת את הסבא שלה בדיוק כפי שעשתה הסבתא אשר גידלה אותה. במהלך הספר מתחברים חוטים שונים שנקרעו בעבר ומתאחים וגם מתאחדים שנית. העלילה רצה באופן שוטף ואי אפשר להפסיק לקרוא את הספר. הסוף סוחט דמעות. בספר הרבה מוסר השכל לגבי קשרים משפחתיים נכונים ולגבי התייחסות לזולת גם אם הוא שונה ואפילו אם הוא לא חי על פי אמות המידה שאתה רגיל אליהם. מתכנן לקרוא גם את ספריה האחרים של סופרת זו. מי יקרא ייהנה בלי ספק.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•ג'ורג'
מכתב שנשכח

מכתב שנשכח

קתרין יוז

ספר מופת. עם הרבה מוסר השכל. מומלץ ביותר במיוחד בתקופה כמו התקופה הנוכחית שהכל מוגש על מגש של כסף ומייד. כמו כן ניתן ללמוד על תקופה בה עדיין אין המתירנות של היום. פעם חיו אחרת. מומלץ.

לפני 5 שנים•ג'ורג'
המטרה מקדשת

המטרה מקדשת

יריב ענבר

ספר מחיי המוסד והשב"כ . אפשר ללמוד על החיים העלומים של כוחות הביטחון. גם פוגשים את הגועל שבפוליטיקה. מעניין. סוף מפתיע ביותר . מומלץ לאוהבים.

לפני 6 שנים•ג'ורג'
הדירה ברחוב אמלי

הדירה ברחוב אמלי

קריסטין הרמל

ספר מעולה עם סוף מפתיע ביותר. ממש לא מה שהקורא מצפה . ספור ריאלי על החיים בצרפת בזמן הכיבוש של גרמניה הנאצית ועזרת הצרפתים לכוחות הברית נגד הכיבוש. הספר מתאר בצבעים אמיתיים את העזרה לטייסים בריטיים ואחרים שנפלו ע"י כוחות הנאצים ועל הצלתם והחזרתם לבריטניה הכל תחת עינם של הנאצים בצרפת . הספר מכיל שתי אהבות ענקיות והכל שזור בעלילה. ספר ראוי ומומלץ ביותר.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•ג'ורג'
אל תגיד כלום

אל תגיד כלום

בראד פרקס

ספר מתח משפטי מעולה . המחבר מכניס את הקורא לאוירה האמיתית של מערכת בתי המשפט הפדרליים בארה"ב. הספר מעלה שאלה נוראית בפני השופט . דבר שיכול לקרות לכל שופט. השופט בוחר בדרך שכל אדם היה בוחר. הספר מתקדם בצעדי ענק עד לסוף המפתיע שאיש אינו יכול לנחש. ספר עם רמה מיוחדת . עם ניסוח מעולה . כל קורא יהנה . מומלץ מאד

לפני 6 שנים•
★★★★★
•ג'ורג'
הנוסע

הנוסע

אולריך בושוויץ

ספר שהוא תיעוד . גרמניה הנאצית נראית ממשקפת של רכבות הרייך באמצעות הגיבור שהוא גם הסופר. ספר מהמם . אין אפשרות להעביר את התחושות . יש צורך לקרוא ולהרגיש. מומלץ ביותר

לפני 6 שנים•ג'ורג'
המתיקות שבשכחה

המתיקות שבשכחה

קריסטין הרמל

ספר טוב. ערוך באופן מקצועי ההווה והעבר מסתדרים יפה ובצורה מובנת. העלילה גאונית. אהבה אמיתית על רקע תקופת שואת יהודי צרפת. ספר לימוד על השואה בצורה של רומן גדול. הסופרת עשתה עבודה אמנותית והנחילה ספר מופת לעולם. ספר חובה בעל מסר עמוק בנוי לתלפיות . מומלץ בכל פה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•ג'ורג'
בתה של הרוצחת

בתה של הרוצחת

ג'ונתן קלרמן

ספר מתח. לא ראיתי שום מסר או מוסר השכל בספר. לא ממליץ עליו.

לפני 6 שנים•ג'ורג'

ביקורות נוספות על "תפוס ת'יהודי!"

תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

* כולל הרבה ספוילרים *


אמנם אינני חובב גדול של הזמרת מדונה (או של מדונות באופן כללי), אבל כשקראתי את הספר הזה התנגנה לה מעצמה שורה מהשיר שלה: "A man can tell a thousand lies". על פי כמות האנשים בספר הזה שהשורה הזאת תתאים להם, היה אפשר לקרוא לספר "שקרים שכולם מספרים", כשמו של ספר אחר של טננבום.

טוביה טננבום, ישראלי לשעבר, בן למשפחה חרדית, מייסד התיאטרון היהודי של ניו-יורק וכתב של כתבי עת אירופאים, הוא ממזר לא קטן עם 'חוצפה', וכמו בספריו האחרים, גם בספר הזה הוא מנסה לחשוף את דעותיהם האמיתיות של בני שיחו מעבר לאמירות הבנאליות שלהם, ומצליח לתפוס את חלקם בשקרים. הוא חותר לחוות את השטח באופן בלתי אמצעי ולא דרך סיפורים של אחרים - להכנס לבתים של אנשים ולשוחח עימם, לצפות בעדויות ולבדוק את העובדות לאשורן. בספר הזה, שנכתב בשנת 2013, הוא עוסק בישראלים ובפלסטינים. הוא נפגש עם מנהיגים פלסטינים ואנשים ברחוב הפלסטיני, עם חברי כנסת, אנשי ארגונים למען זכויות אדם, יהודים חרדים, מתנחלים, תל אביבים, דרוזים ועוד.

בנסיונותיהם של הפלסטינים ליצור הסטוריה אלטרנטיבית, תגלו שדוד המלך היה פלסטיני, שהפלסטינים נמצאים כאן כבר 14,000 שנה, שהפליטים בג'נין כולם "חיפאים", למרות שנולדו בג'נין ועוד הפתעות מעניינות.

שני מקרים ממחישים את הדרך של טוביה ליצור קשר עם אנשים ואת האמפטיה שהוא מפגין כלפיהם. במקרה הראשון טוביה מבקר פצוע סורי שנמצא בבית חולים זיו בצפת, לאחר שנפצע פציעה חמורה בבטנו ואצבעו נקטעה. בעוד כל האנשים מסתכלים על המאקרו – המלחמה בסוריה, פצוע סורי מגיע לקבל טיפול במדינת אויב וכו', טוביה ניגש אליו ושואל על אשתו וילדיו. הפצוע מתרגש שמישהו רואה אותו כבן אדם ומגלה כלפיו עניין ואמפטיה ברמה האישית.

במקרה השני, טוביה מבקר בביתה של בדואית יחד עם נציג ארגון זכויות האדם "עדאלה". הוא משוחח עם האשה ומגלה שהיא האשה הראשונה של בעלה ויש לו עוד אשה נוספת. כשהוא מתעניין בתחושותיה על כך שבעלה נשא אישה שנייה, היא עונה לו בכנות שהיא בכתה, צעקה והיתה מדוכאת מכך, אך למרות תחושותיה החליט בעלה בכל זאת לשאת את האשה השניה. היא מסבירה שבתרבות שלה הגבר עושה מה שהוא מחליט וזהו. טוביה כותב על כך: "אני מחליף מבטים עם אמיר, פעיל זכויות אדם העובד עם עדאלה. מעולם לא עלה על דעתו שלאשה הזו אין זכויות אדם בסיסיות. ברור שזה לא עלה על דעת עדאלה, שלא לדבר על ארגוני NGO [ארגונים לא ממשלתיים] אחרים הפועלים כאן, או על דעת הדיפלומטים האירופאים השונים כאן."

יכול להיות שיש במקרים האלה אמפטיה אמיתית, או שיש כאן מניפולציה רגשית שטוביה מפעיל עלי כקורא. כנראה יש גם מזה וגם מזה. מספרו של טוביה על הפליטים בגרמניה נראה שבאמת איכפת לו מהפליטים הערבים. בניגוד לכמה פעילי שמאל בולטים, שאינם יודעים ערבית ואינם מכירים את התרבות הערבית, טוביה הוא דובר ערבית ומכיר את הקוראן, ולכן יותר קשה "למכור" לו סיפורים.

יש סיפור על פינוי כמה פחונים במקום שנקרא "חירבת אל מחול" ובשם מהונדס "חאלת מכחול", שגדעון לוי כותב עליו סיפור פיוטי וקורע לב ב"הארץ" מ- 27.09.2013 :
"גור חתולים מזה רעב יילל שלשום חרש, אולי היו אלו יללותיו האחרונות. כל אחיו הגורים כבר מתו בימים האחרונים, והוא האחרון ששרד. גם הכלבים בחאלת מכחול במצב נורא - כחושים, פצועים, צמאים ורעבים, מתקיימים על שיירי פיתות בלבד, שגם אותם הם אוכלים אחת ליומיים־שלושה. מתחת להריסות הדירים נולדו השבוע שבעה טלאים. גם חייהם בסכנה."

בשיחות של טוביה עם הבדואים המקומיים, נראה שאף אחד לא ממש גר במקום הזה. יש להם עיזים כאן כמו במקומות אחרים, והם בכלל לא יודעים מה קורה כאן. יש איזשהו עורך דין שהרשות הפלסטינית הקצתה לפניות חוזרות ונשנות לבית המשפט העליון.

רוב הסיפורים של טוביה מתקבלים על הדעת, אבל יש שני מקרים שנראים הזויים:
במקרה הראשון מדובר על מדריך ביד ושם בשם איתמר שפירא [כנראה אח של יונתן] שאומר לקבוצה איטלקית: "הרשות הפלסטינית מוציאה היום להורג אנשים רבים בפקודת ישראל." קשה להאמין שיש יהודי ישראלי שחושב ככה, אבל אם זה אחיו של יונתן שפירא...

במקרה אחר מדובר על זוג יהודי שביתם שופץ על ידי שיפוצניק ערבי שעליו סמכו בעיניים עצומות ובסוף העבודה הוא אמר להם שבקרוב הם יעזבו את הבית הזה, שהוא יקח אותו לעצמו והארץ תהיה נקייה מיהודים. האשה אף נאנסה בעברה על ידי קבוצת ערבים. מה הבעל אומר? הוא מאמין בהומניזם ושהפלסטינים טובים ורוצים שלום. הוא יודע שעובדתית זה לא נכון, אך לא אכפת לו מהעובדות. הוא רוצה להמשיך ולהאמין אפילו אם מה שהוא מאמין בו הוא שקר. אני מתקשה להאמין שיש אנשים טפשים עד כדי כך, אבל הכל יכול להיות כאן.

קוראי הספר יגלו איפה עדיף למרק את החטאים מבחינה כלכלית - במקוה האר"י בצפת או אצל הרב דוד בצרי בירושלים, איך מביימים מופע אור קולי בבילעין, מה עושים נגד גז מדמיע (מאוד שימושי) ועוד מידע מעניין.

הספר כולל גם קטעים שלא תורמים לו דבר, כמו רוב השיחות עם חברי הכנסת – הם נוכלים מיומנים מכדי להוציא מהם את האמת. בשל כך נתתי 3.5-4 כוכבים ששודרגו כלפי מעלה.

הספר מומלץ לאנשים שמחפשים סיבות להתעצבן ולגלות את הטריקים של הפלסטינים המלווים בהומור בסגנון טננבום.

εϊз

לפני 4 שנים•
★★★★★
•פרפר צהוב
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

****




אולי זה לא היה רעיון כזה טוב לקרוא את הספר הזה עכשיו. אם להתבטא בעדינות, הוא לא בדיוק ההרף האסקפיסטי מהמציאות שספרים מעניקים לעתים. הוא פוליטי בהגדרה, ויושב על המנעד הצר והמטושטש שנמתח בין ספרות עיון פוליטית לספרות מסע אנתרופולוגית ומשופעת באג'נדה.

הייתי סקרן לקרוא את "תפוס ת'יהודי". מקריאות דומות, בעיקר של פרסומים אחרים של טננבום, כבר היה לי מושג לא רע למה לצפות, ובכל זאת, ההתרשמות שלי נעה תוך כדי קריאה בעיקר סביב רוגז ותיסכול שהגיעו ממקום פנימי. הספר וטטנבום עצמו הצליחו לעצבן אותי, למרות שכביכול הספר נכתב פחות או יותר "מהצד שלי". ואני אסביר למה זה בכל זאת מעצבן, כמו חיבוק הדוק מדי מאיש שאתה לא מחבב במיוחד.

לכאורה, בדומה ל"עלי ג'י באמריקה" ושאר דמויותיו הססגוניות של סשה ברון כהן, טננבום מצליח לחדור, באיצטלה תמימה למחצה של אאוטסיידר גרמני-גוי-נוצרי-דובר-ערבית, עברית וגרמנית, לנבכי הסכסוך הישראלי(יהודי)-פלשתיני(מוסלמי), ולהוציא ממנו תובנות של פתי על מה שמתרחש בחבל הארץ המופרע שאנחנו חיים בו. הבעייה היא שטננבום לא תמים באמת, לא מצחיק באמת (למרות ההתהדרות הלא-מרומזת בחוש הומור בכל מילה בספר), וגם אם לכאורה אני נמצא בצד ה"נכון", פוליטית לפחות, הרי שכקורא אני מרגיש צורך להתקלח אחרי כמה עמודים, כדי לשטוף מעליי את פלגי הזיעה של טננבום להיות נאיבי, משעשע וחתרני.

אז נכון, הפלשתינים שונאים אותנו (לא יכול להיות), החרדים חייזרייים ומשונים, היהודים כאלה, והערבים הנוצרים כאלה, והבדואים כאלה, והאוכל כזה, והחתולים כאלה, והחיים כה משעשעים. אבל הניאו-ז'ורנליזם הבוטה הזה, טבול בדבש ובכתיבה רהוטה, עשה לי בעיקר רע. הרגשתי כאילו אני שותף כמעט בעל כרחי לקנוניה מטופשת שבה אני אמור לצחוק בלי הרף מהלגלוג הכמו-נאיבי על כל קבוצה שהיא, בהיותי שייך למיעוט אנין ויודע ונישא מעם - למרות שזה בסופו של דבר מין ספר מתיחות יהודה-ברקני עם שפם מזוייף ומבטא גרמני.

המשחק הזה בנדמה-לי לא הצליח לטננבום כמעט בכלל. לפחות מבחינתי. מתשעים אחוז של היתממות אי אפשר לייצר סאטירה חריפה, אם זאת בכלל היתה הכוונה. היתה חסרה לי התחושה של "די, זה לא אמיתי" שמלווה אותי כשאני צופה בסשה ברון כהן (והוא, להבדיל, מצחיק וחתרן באמת) משכנע, למשל, פוליטיקאי אמריקאי לתקוף "טרוריסט" בעזרת ישבנו החשוף באמתלה ש"לוחמי המדינה האיסלמית פוחדים מהומוסקסואלים". האמירה אצל ברון כהן היא פי מיליון יותר חריפה מאשר לחלץ מג'יבריל רג'וב או חנאן עשראווי איזו חצי אמירה אנטישמית או שקרית. את זה אני יכול לראות בפיד שלי בפייסבוק בלי להתאמץ בכלל. חוץ מזה שתפסתי את טננבום לפחות חמש פעמים ב"בישול" של אמירות או מצבים, מה שגורם לי לחשוד שגם התיאורים הצבעוניים שלו של סיטואציות לוקים בחוסר דיוק, בלשון המעטה.

רק בריאות.



****

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

טוביה טננבאום יצר ז'אנר חדש בספרות. הוא לא כותב. הוא מציע את הבמה לאנשים שהוא פוגש. כבמאי תיאטרון הוא יודע לערוך היטב את הבמה להציב את האביזרים שהכל יראה אותנטי למרות שהכל פייק באמת, ואז... השחקנים עולים אל הבמה והיא כולה שלהם. הוא עומד מהצד ומקשיב.
אחרי שחיבר ספר אחד בגרמניה, ראה כי טוב והמשיך הלאה, עוד ספר ועוד ספר ועוד היד נטויה! כל ספר יותר טוב מקודמו. הוא בוחר את הנושאים כמו אדם רעב שהולך למעדניה. הכל טעים ומעניין.
בספר תפוס ת'יהודי הוא מגיע לארץ ומציג עצמו כעיתונאי גרמני לא יהודי (רק חצי מזה נכון, טוביה כותב עבור 'די צייט') דמותו העגלגלה והחייכנית גרמה לאנשים שפגש לשפוך את ליבם בלי מעצורים. התוצאה? עגומה או משמחת תלוי את מי שואלים.
טוביה לוקח את האקטואליה והופך אותה לרומן מעניין. הצצה לחדרי ליבם של אנשים.
שווה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•ארי
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

טוביה טננבום, יהודי-אמריקאי, חרדי ישראלי לשעבר, יוצא למסע תיעודי בארץ מולדתו. חמוש בידיעת עברית, אנגלית, גרמנית וערבית, טוביה היהודי מחליף את זהותו בעיתונאי טובי הגרמני, ותפקידו כתפקידם של יתר העיתונאים הגרמניים העולים לארץ הקדושה: לחשוף את פשעי העם היהודי כנגד האנושות, ובפרט כנגד העם הפלסטינאי. העם הפלסטינאי, כך נמסר לו מפי מקורות מהימנים, הוא עם עתיק שניתן לאתר את שורשיו עד כ-14,000 שנה לאחור! עם הידוע בערכי הפלורליזם המנחים אותו, בסובלנותו לאחר, בכיבודו את זכויות האדם הבסיסיות כמו חופש הדת - הרי ידוע לכל שגלי ההגירה האדירים של פלסטינים נוצרים מן הארץ הם ללא ספק תוצר של הכיבוש הציוני.
הציונות, כפי שמתגלה במהלך הספר, היא גזענות. טוב נו, הפלסטינים הם לא הראשונים להגיע למסקנה הזו. האו"ם הגיע אליה בעצמו כבר בשנות השבעים.
נשמות טובות מאירופה, כמובן, איך לא, ששות במרץ לזהות תהליכים ולעלות על מטוסים היישר לתל אביב. מישהו אמר זילות השואה? ארגוני NGO עתירי תקציב, ובראשם הצלב האדום ההומני, מתגלים בכל חור אליו טורח טובי הגרמני להגיע: עוזרים לביים הפגנות נגד הצבא הישראלי, מארגנים סיורים חינוכיים ביד ושם שמסקנתם ברורה, מלמדים ילדים במחנה הפליטים ג'נין שחיפה ויפו שייכות להם מתוקף "החוק הבינלאומי". החוק הבינלאומי, כך מסתבר, נתון לגחמתם של מספר שוויצרים רמי הוד ומעלה, שהם כידוע ניטרליים. מסייעים לכל אותם ארגונים יהודים טובים שהיו שמחים להמיר את תעודת הזהות הכחולה באחת ירוקה.
ועכשיו, בלי ציניות: בשלב זה כבר ברור לכל מה יקרה אילו תוקם מדינה פלסטינית, ומה תהיו שאיפותיה האמתיות לשלום. מדינה כזו תהפוך למדינת טרור קיצונית מהר יותר משאתם מסוגלים להוציא דרכון זר. לא צריך לחפש הוכחות רחוק מידי - עזה שוכנת ממש מעבר לפינה.
אין ספר יותר רלוונטי מזה שעה שישראל מואשמת בהאג בפשעי מלחמה. בהצלחה לנו. כפי שטוביה כותב בסוף הספר: ההיגיון אומר שלמדינת ישראל אין סיכויי הישרדות רבים. לנו נותר רק לקוות שההיסטוריה תחזור על עצמה, ושוב נשרוד בניגוד להיגיון.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•פְּסֶבְדוֹן
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

היה לי משגיח בישיבה, אבר'ם שעיה גולדפלם, לא צוידתי אצלו במנה גדושה של דברי חכמה, אבל אחד הסתנן לתרמילי:
"לוח שחמט, יש הרבה דרכים לתאר אותו; כל הדרכים נכונות ואף לא אחת מדויקת.
ניתן לתארו: לוח, חציו שחור וחציו לבן, זה נכון אך לא מדויק.
ניתן לתארו: לוח לבן מנומר במשבצות שחורות, גם זה, נכון אך לא מדויק.
וניתן לתארו: לוח שחור משובץ במשבצות לבנות, שוב, נכון אך לא מדויק".

מדוע נזכרתי בפנינה?

טוביה טננבום, הוא סופר מוכשר, מאוד. הוא מצליח להפוך את מסעותיו למעניינות במיוחד, הוא מגלה פנינים בכל שעל; הוא יושב באותם ברים שיושבים אחרים, הוא פוסע באותם רחובות שפסעו בהם אחרים, מתפלל באותם כנסיות שהתפללו בהן אחרים ומשתתף באותם כנסים שהשתתפו בהם אחרים, אבל הוא, בניגוד ל"אחרים" מוצא בכל מקום אבני בדולח, נסתרים מן העין.

בספרו הראשון, "ישן בחדרו של היטלר", הוא סיפר במתק שפתיו על גרמניה האחרת, המכוערת, האנטישמית; זו שרק מרוחה בשכבות מייק-אפ של קידמה, נאורות, תקשורת נשכנית ומצפון העבר.

הוא הצליח לגרום לי לחשוב שאני מפספס. שחבריי הרבים באירופה אינם פוגשים את אירופה האמתית אלא את זו הצבועה. וכי המטיילים, הסטודנטים ואנשי העסקים הישראלים התרים את אירופה מכירים את המסכות האירופאיות, לא את אירופה. והעיתונאים המסקרים את אירופה מסקרים נשף תעתועים מתוחכם.

האותנטיות, ההומור, החן, האמינות והכתיבה הקולחת של טננבום גרמו לי להאמין ולהזדעזע. הוא הצליח לאבד לי את בטחוני העצמי, ולחשוב שאכן, מבלי ששמתי לב, אירופה מגדלת במסתרים מפלצת רבת זרועות; וכי בהינתן האות - היא תתקוף. לא הבנתי איך איש לא חשב על ה"טריק" של ההתחזות, עד טננבום? איך נדב אייל מוכשר-העל לא הצליח לצלם כאלו סצנות בסדרתו על אנטישמיות.

עד שהגיע הספר "תפוס ת'יהודי". טננבום מספר בו על ה"באק-יארד" שלי. הוא מספר את סיפורם של ארגוני זכויות האדם, של הכיבוש, של ההתנחלויות ושל הפלאחים הערבים. טוב, כאן אני מכיר, והיטב, את הסיפור האמתי. גרתי שבע שנים בערד; הכרתי את יישובי דרום הר חברון; הכרתי את מלחמות היום-יום הערבים-יהודים. עם מקצת משחקני הסכסוך הייתי ועודני בידידות. בספרו הזה למדתי פחות על הסכסוך בישראל, ויותר על המשקפיים של טננבום.

טננבום התגלה לי כקשקשן בגרוש; כעיוור צבעים; כאדם שמסוגל לספר סיפור בלי לשקר, ולהסתיר את כל האמת. הוא מספר על לוח שחמט שחור-משחור שהסתננו אליו ריבועים, לא גדולים במיוחד, לבנים. זה בכלל לא שקר! ככה נראה לוח שחמט! אבל מי שיאמר שאחרי כזה תיאור הוא הבין מה זה לוח שחמט - משקר!

הוא עושה שימוש במוטיבים מעוררי יצרים (דוגמאות: כספים 'עלומים' [עלומים, ברור עלומים, רק עלומים!] המממנים את "תעשיית [רק מה אם לא 'תעשייה'? נו? מה?] זכויות האדם"; הובלה ברמייה, בתחמנות ובתכסיסנות ממשלות זרות; ובוגדנות) כל המוטיבים הללו הם הרי כוסות הרוח של זקני ציון, ושאר הבלי האנטישמיות.

אכן, יש לבקר את ארגוני זכויות האדם. זה לגיטימי. אלו כנראה לעתים טרחנים, שקרנים, וממש לא פטריוטים; אבל, בבקשה, ביקורת בשרית, עסיסית ולוהטת; אנא, לא ג'אנק פוד.

נרגעתי. אירופה כנראה אינה צועדת לקראת קטסטרופה אנטישמית; איש לא מסיר את האבק מספרי המתכונים של תרכובת הציקלון B.

ולמרות הכל, גם מי שלא אוהב את האג'נדה של טננבום - שיקרא את ספריו. חוויית קריאה שלא הייתי ממהר להפסיד!

לפני 11 שנים•israel goldman
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

מי אתה, טוביה טננבום?
אם נאמין לכתוב במבוא לספר, אז טוביה טננבום הוא יהודי, ישראלי לשעבר, שגדל בבית חרדי ואנטי ציוני בבני ברק, עזב את הדת, עבר לארצות הברית, וכיום הוא כותב, בין השאר, לעיתון הגרמני "דר שפיגל". טוב ויפה. אלא שמקריאה בספר שלו, ולמעשה בשני הספרים שלו, צריך להיזהר, שכן טוביה הוא שקרן. והוא ממש טוב בזה. הוא מחליף זהויות בלי הרף, ומעולם הוא לא מי שהוא התיימר להיות.

על כריכת הספר אנחנו רואים אותו. איש שמן, ממושקף, מכוער למדי, מחובק עם ג'יבריל רג'וב המחוייך, כשברקע מחייכת אליהם תמונתו של "הראיס" הלא הוא יאסר עראפת. כיום, בעקבות פרסומי הספרים, רג'וב כנראה כבר לא יחבק את האיש. לא בצורה כזאת. לעומת זאת טוביה טננבום מחובק כעת בחיבוק חם ואוהב מצד אנשי הימין בארץ. הוא מסיר את הלוט מן הצביעות הפלסטינית, האירופית, והשמאלנית. הוא הילד הזה, שלא מתבייש לצעוק שהמלך עירום. אלא שלא בטוח שהוא ראוי לחיבוק החם הזה. במציאות חלופית, שבה הוא היה נשאר אזרח הארץ ומצביע בבחירות, אני מאמינה שטננבום היה מוצא את עצמו מצביע לשמאל הציוני. אי שם בין "העבודה" ל"מרץ", בין שלי לזהבה, ומתעקש לקרוא לעצמו "איש מרכז". איך אני יודעת את זה? לא דיברתי איתו. פשוט קראתי את הספר. הוא בעד פשרה טריטוריאלית, במגבלות. הוא נגד זכות השיבה, ובכך הוא יוצר בידול חד משמעי (שלא באמת קיים במציאות) בין הכיבוש הישראלי של שנת 1948, לכיבוש של 1967. והוא שונא את הימין בארץ, באותה מידה שבה הוא מסתייג מהשמאל. למעשה, קשה למצוא את מי הוא מחבב.

מה עוד למדתי מהספר על טוביה האיש? הוא מצטייר כנרקסיסט והדוניסט. הוא אוהב לאכול אוכל טוב, ושונא אנשים שאוכלים אוכל בריא שהוא תפל לטעמו. הוא אוהב נשים. כלומר את הגוף שלהן. לפחות שתי אפיזודות בספר ראויות לכותרת הטרדה מינית, וזה תיאור שלו, רק מתוך הדברים שהוא מכניס לספר. ויש לו קטע לא ברור עם הומסקסואלים והומוסקסואליות. וגם עם חתולים. הוא מנסה להצטייר כאוהב חיים, אוהב אדם, ואוהב ישראל. אבל הקורא רשאי לשפוט בעצמו, על פי הכתוב. שכן, זה רק לכאורה ספר על הארץ ועל הנעשה בה. למעשה זהו ספר שעיקרו הוא טטנבום-האיש, על רקע הארץ והסכסוך. כשם שהספר הקודם היה ספר על טננבום-האיש, על רקע גרמניה.

כמו בספר הקודם גם כאן זה "מסע דילוגים" שהרציונל מאחוריו לא ממש ברור. נראה כמו קפיצות גחמניות לכאן, לשם, ובחזרה, כולל חזרות לאותו מקום במרווחים של יום-יומיים. כולל פגישות לא ברורות עם אנשים שונים בתפקידים שונים וממגזרים שונים. נוצר קולאז' מעניין, אבל לאוהבי סדר ושיטתיות הקפצנות מפריעה. טננבום הוא עיתונאי, וזה אומר שהאג'נדה שלו מכתיבה את הפילטר דרכו הוא מתאר את העובדות. וכך הוא מטיף לאנשים וכועס עליהם, אבל דקה אחר כך עושה את אותם הדברים בעצמו. שלא כמו בספר הקודם, הספר הזה מכיל יותר הסברי רקע על מקומות הביקור, האנשים, ההיסטוריה הרלוונטית וכדומה. וזה כי קהל היעד שלו הוא לא אתם. קהל היעד הוא אירופי, ומטרתו היא להראות איך הוצאות הון אירופיות על ארגונים ללא כוונת רווח ועמותות שמסייעות לפלסטינים, מערערות את בטחונה של מדינת ישראל. במובן הזה האג'נדה שלו קרובה לשלי, ולכן גם הספר היה קריא, על אף המניפולציות הבוטות שבו.

יש בספר דברים מעניינים. כמו תיאור ההשתלטות הבדווית על אדמות מדינה בנגב, והמאמץ הגדול שעשה על מנת להיכנס אל כמה מאותם פחונים עלובים למראה, שבעליהם הסתירו בתוכם בתים מהודרים ומרוהטים להפליא. גם ביקור אצל פצוע סורי בבית החולים "זיו" בצפת היה תיאור נוגע ללב. ובאופן כללי הספר קריא וזורם, למרות בעיות האמינות וההומור הלא מצחיק. טננבום עצמו, אגב, מסיים אותו בנימה פסימית ודכאונית לחלוטין. אבל אולי, כישראלי לשעבר, כיהודי שלא חי בארץ אלא בארה"ב, נקודת המבט הראשונית שלו סכיזואידית למדי. אבל זה כבר לדיון על ספר אחר.

לפני 11 שנים•נצחיה
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

הו איזה ספר.
ראשית אני חייב לומר לכם: תהיו מי שתהיו, תאמינו במה שתאמינו, הספר הזה ירגיז אתכם.
טוביה טננבום יורד על חרדים, דתיים, חילונים; יהודים, מוסלמים, נוצרים, בדואים; ישראלים, פלסטינים, אירופאים, אמריקנים; מפיקי קולנוע, משקיפי או"ם, עיתונאים... וסליחה אם שכחתי מישהו. ואולי יותר מכולם הוא קוטל אינטלקטואלים, ללא הבדל גזע, דת ומגדר.
ומצד שני, גם אם לטענת טננבום אתם ולא אחר השקרנים הגדולים ביותר במזרח התיכון, אתם תהנו. הכתיבה מצוינת, ההומור חד. המפגש הצבעוני עם דמויות המפתח ופשוטי העם משני צדי המתרס לא יכול שלא לעניין. שלא לדבר על תפיסות היסטוריות מפתיעות בצד הפלסטיני של המפה, חבל שלא שמענו אותן קודם. הן שמות את הכחשת השואה בכיס הקטן.
אם מאמינים לכל מה שכתוב בספר, תחושת המציאות מתערערת לחלוטין. אם הבנתי נכון את המסר, אנחנו מוקפים בשרשרת שקרים שקשה להאמין שתותר אי פעם. עם זאת, אני אישית מאמין לרוב הנתונים; אם אתם זקוקים לשכנוע נוסף, אני ממליץ בחום על "פגישות בלבנון" של ישראל גפן, אבא של יהונתן, בן דוד של משה דיין, חובה לכל ישראלי.

אם אתם היכן שהוא על הסקאלה בין "בצלם", "יש דין" ו"עדאלה" לבין "להב"ה", "אלע"ד" ו"נשים בירוק", תמצאו בספר הזה עניין. אחרי הכל, להתרגז זה כיף.

לפני 11 שנים•אריאל
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

טוביה טננבום הוא איש רב פעלים. מילד ירושלמי חרדי הוא הגיע לאקדמיה ומשם להיות מחזאי ועיתונאי בכיר, דרך היותו נהג טנק צה"לי. הוא לא גר בישראל ומשהציעו לו לעשות את המסע הזה לחתיכת האדמה הארורה הקרויה ישראל, רק המחיר עצר אותו שלא לבוא מוקדם יותר. משהוצע המחיר הנכון, טננבום הגיע לכאן לחודשים ארוכים מאמצע 2013 עד לתחילת 2014. תובנותיו החכמות, תעוזתו ורוחב יריעת ידיעותיו הביאו לפנינו את הספר המשעשע הזה, האכזר, העמוס אמירות לגבי הפינה היקומית הזו, המפיקה חדשות כטלפרינטר חסר מעצורים, שחובר לו גלגל נייר אינסופי ומישהו שכח לכבות לו את החשמל.
מנגד, אותה פיסת יקום הקרויה נורווגיה, העתירה על תושביה ים נפט מהים..., כל כך הרבה נפט שזה תרם לעליה חדה בהפקתם המטאורית של... ספרי מתח אפלים. התרומה של הנורווגים לעולם לא עצרה כאן. הם שלחו אהבה חד צדדית לצד הלא נכון של פינת היקום שלנו, הקרויה ישראל, יחד עם אינטלקטואלים שאמא שלהם חושבת שהם חמודים ומקסימים ואילו טננבום חושף את ערוותם המבישה והמכונמת.
טננבום הגיע לישראל ומיד עמד כאורח לרגע על הטוב והרע שכאן: תוך דקות הבחין בפלאפל המצויין, בחומוס האלוהי, בבשר הנימוח והמגרה, בסלטים וכמובן בחלב הכשר. את החלב הכשר הוא מזג בנדיבות לחתולי חצר ביתו הזמני הירושלמי ואלה הפכו לחתולים טובי מזג...
אלא שככל שטוביה טננבום הוא אדם ארצי, על ארוחותיו הוא מקפיד קלה כבחמורה, קולה זירו הוא שואב בדבקות ובכמויות, ואף סיגריות בשרשרת, לא לשם כך הוא כינס את עצמו לישראל. כעיתונאי חריף דעת, אדם משכיל ורחב אופקים, הוא זימן את עצמו למצבים משעשעים לרוב, שמידת השעשוע בהם התגלתה פעם אחר פעם, כשהוא שב ופוגש אנשים רציניים, מה רציניים, תהומות של רצינות בנשמתם, והם מתגלים כמוקיונים. עכשיו נחזור לרגע לפיסת היקום הקרויה נורווגיה, זו המפיקה נפט, מותחנים ואינטלקטואלים דה לה שמאטע, שכשדוגמית אינטלקטואלית שכזו נשאלה האם הוא יודע על מעורבותם של הנורווגים בהסקת תנורים נאציים ביהודים, המבוכה רבה, של השמאטע, לא של השואל. השמאטע ממש לא מצא את הקשר, המבוכה שלו נותרה בעינה.
אלא שטננבום לא בא להביך (רק) נורווגים, שאפשר להבין את מידת טפשותם לאור האין אור במשך חצי שנה במולדתם וחצי שנה רק אור. מצב כזה יכול לגרום לחכמים רבים להפוך לטפשים דיכאוניים.
לא. טננבום בוחר גם דוגמיות אנושיות מוארות היטב כמו גדעון לוי ואודי אלוני, שני מגה שמאלנים, המודים לאחר הסרת מסכתם ולחץ נפשי מתון ביותר, שחיבתם הארוטית המזקיפה לפלשתינים לא הניבה ולו משכב אחד, ידיד אחד לרפואה, אתו אפשר לנגב חומוס קטן ולקנח בפרגית, השפוד, לא האשה. לא, החיבה הגלויה הזו לא קירבה אותם למושאי אהבתם, הם אינם דוברים ערבית ולמרבה המבוכה, דוגמיות יהודיות אלה נותרו לגמרי בחשיכה במדינה בה האור חד וחריף רוב השנה. אפילו דוגמית מוארת אחרת, איתמר שפירא, אחיו של הטייס המואר יונתן שפירא, הביך עצמו כשהוביל קבוצת נערים איטלקיים ליד ושם, שם הקפיד לעשות השוואה אחד לאחד בין הנאצים ליהודים של היום. אם זה לא היה עצוב במיוחד, זה גם לא היה מצחיק. אבל אולי מואר אחר, אורי אבנרי, אולי ממנו תבוא הישועה, כשהגרמני המתחזה שלנו מבקר בחגיגת יום הולדתו ה-90 בצוותא. בין הנואמים בטח יהיו כמה ערבים נאהבים. אופס, הם בהחלט הוזמנו, הם בהחלט נמנעו מלבוא.
מפה לשם, טובי הגרמני, כך הוא מציג עצמו לשיות הפתיות הפוגשות בו, מגלה שקיימים ארגונים משונים, NGOים כאלה, המכנים עצמם ארגונים לא ממשלתיים, שמוצאם אירופי, שמימונם (וממונם) רב ואירופי גם, שמספרם כמה מאות, והם אמורים להתנפץ אל חופינו, לגלות אהבה רבה לפלשתינאים, רובם ככולם מסוג ולנטינו האלוהי מהסרטים (הומו ידוע, ולא שיש לי משהו נגדם), כזה שמותר ורצוי להזקיר מולו פאלוסים אירופאיים מפוארים וממומנים היטב. ולנטינואים כאלה יש רבים, למרבה הגיחוך הם אפילו לא יודעים שהם כאלה מרוב הזקן המפאר את פרצופם האיסלאמי ומהאיסור להיות גוף גברי הנחשק ע"י גוף גברי אחר. לשם כך האירופאים שולחים גם נשים, אחת מהן אפילו מתגאה ברכיבתה על בולבול פלשתיני, כאילו דווקא בבולבול זה נמצאים זרעי השלום, ולא, רחמנא לצלן, זרעי עוד שאהידים פוטנציאליים.
אכן, הגיחוך אינסופי. מרוב שאנו היהודים נהגנו לכבוש את אירופה פעם אחר פעם ולזרוע שם מוות והרס, עכשיו הם ממהרים להשיב לנו מנה אחת אפיים, כאילו לא עברה בדיוק מאת שנים אחת לאחת המלחמות הנוראיות בהיסטוריה האנושית: מלחמת העולם הראשונה, שבתורה הניבה מלחמה נוראית נוספת - מלחמת העולם השניה. בשם האיזון, אירופה שולחת כספים אמתיים ואינטלקטואלים מזוייפים כדי לאהוב את אויבנו, להכות בנו ולהוציא דיבתנו רעה שוב ושוב בדבקות. למרבה הצער, וכאן נגמר לגמרי הגיחוך, זה פוגע בנו, במפעלים שלנו, בכלכלה שלנו וביכולת שלנו להמשיך ולהפיץ אור הייטקי אמיתי בין אומות העולם.
האורח טובי, שמוצאו חרדי כזכור, מנסה לשוב ולהראות שכשהאמונה נכנסת, התבונה יוצאת. בניסיון לתהות על הפסיכים המקומיים, טובי(ה) מבקר גם אצל הרב בצרי ושם הוא נגלה למיטב הכלכלה הנאורה והמתקדמת: אלוהים מקבל ויזה. על מה ויזה? עבור מחילה על אוננות, מבצע, 4000 שקל להשפרצה אחת. הוויזות נשלפות אחת לאחת וההודאה בתשוקה לזרעים בצידה. אם באזובים, אתם יודעים, מה תרצו מנורווגים מזוייפים? עושה רושם כאילו כל עיוות נפשי מצא מקומו כאן בטבעיות גמורה ולכן יש רק צורך לשחק את המשחק נכון, לקבל תקציבים נכונים מ-NGO חולף, רצוי אמיתי ותְפוח-כיסים.
המסע של טננבום, שבשלב מסוים בהזיה הזו הוא הופך לסוכן-על, חובק ארץ. הוא מגלה שכדי שסורי מצוי יוותר בחיים לאחר פציעה, המקום הבטוח ביותר הוא לעבור את הגבול לישראל. משעשע. מצד שני, פתאום הבדואים גם הם נכנסו לתמונה, אמצו את מנהגי אחיהם הפלשתינאים, ארגנו לעצמם כמה NGOים וכל פיסטין עליו נטוי אוהל ובו בדואי וחמורו, הפך לשטח שאינו משוחרר עוד. סוכן-העל טובי הגרמני מזמן עצמו לבחון את המצב בדרום הבדואי. נאמר שגם שם האויב הציוני אכזרי בצורה בלתי רגילה, מגרש כל בדואי מזדמן. וחמורו. בשלב מסוים אפילו נמצא לו אייפון של אחת הבדואיות, שצילמה את ההרס הנוראי. התמונות אכן דיברו בעד עצמן וזה אחד משיאי הספר. תקראו ותפערו עיניים.
סוכן-העל נלקח לביקור בכפרים בדואים אלה ואחרים ורק לאחר התעקשות ציונית אכזרית ונוקשה (למעשה, נוקשות גרמנית, הרי מדובר במתחזה-על) הוא הצליח להיכנס לבית בדואי ולראות במו עיניו את יפעת המקום, את השטח המרווח, האשה הנאה, הילדים המקסימים והמזון המשובח. אין ספק שחייו של הבדואי המצוי קשים ביותר. מזל שהציוני האכזר, המתחזה לעיתונאי גרמני אוהד ערבים, התעקש וזכה. זכיה גדולה. המלווה הבדואי לוקח את המתחזה הגרמני מכפר לכפר במרצדס... מתברר שהוא גם פרופסור באוניברסיטת בן גוריון.
בין לבין מספיק טובי(ה) לבקר בכנסת. שם הוא נוכח במנהגים הנאים במעוז השיח הציבורי המנומס: בכל פעם שדוברי השמאל (המעטים עד כאב) מדברים, הס מושלך וכולם מקשיבים. כשדוברי הימין פוצים פה לטעון ולנאום, דוברי השמאל נוהגים כתרנגולת שחוטה ומצווחים בכאב עד לשמים. סוכן-העל מציין שאלו מנהגים שירשנו ממי שירשנו מנהגים נאים רבים, הלא אלה הבריטים, בהסתייגות אחת: שם כולם צועקים, אבל יש גם הומור. לנו לא היתה הסבלנות ללמוד הכל עד הסוף.
חודש אחר חודש תר סוכן-העל הגרמני/אמריקאי בארץ שיש בה הרבה קודש, אבל אפס אלוהים. לו היה אלוהים, בעיקר אצל אלה הטוענים שאנחנו מתאכזרים להם, הכל היה נראה אחרת. אבל כשלתמונה נכנסים אירופאים משועממים, בורים ושופעי ממון, שעדיין לא נמצאה הדיסציפלינה שתתאר כיצד הם נקלעו לכאן ומכוח מה הם התאהבו אהבה אירוטית לחה בפלשתינאים, הנזק בעיצומו. סוכן-העל מבקר בהתנחלויות, נצמד למתנחלים אכזריים ומגלה אנשים תמימים לרוב, מזיקים למזער ונעדרים ממוקדי אש עליהם שמחה התקשורת הבינלאומית לספר. לא הכל שחור לבן, כמובן. לרוב הכל מושחר, רצוי שזה יהיה בידי יהודי מהתקשורת.
והמסקנות בסוף? עגומות. עם שנאה כזו מבפנים ועם שנאה עצומה כזו מבחוץ, בעיר שנאה אירופאית ממומנת היטב, גרמנית בעיקרה, העתיד לא מזהיר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•מורי
תפוס ת'יהודי!

תפוס ת'יהודי!

טוביה טננבום

ספר מאוד חשוב בתקופתנו, עליית ה-BDS והאנטישמיות החדשה שגורמים לשנאת ישראל בכל העולם ומאשימים אותה בכל הרע שבעולם. טוביה טננבום, איש בעל חוש הומור שניתן לראות זאת בספריו, הולך לכל מני מקומות בארץ תחת כיסוי עיתונאי גרמני אשר מראיין אנשים שונים, חלקם ידועים וחלקם לא, שואל אותם מה הם באמת חושבים על המצב בארץ, האם ישראל באמת מפלצת כמו שמתוארת כך בתקשורת העולמית. הספר מציג דברים קשים מאוד שחלק גדול מהם נתמך וממומן על-ידי מדינות זרות שלא תמיד יודעות מה הן מממנות ואיזה נזק הן עושות כאן באזור. ספר חובה לכל מי שרוצה לדעת מה חושבים עלינו ואיך מכונת אנטישמיות גדלה בתוך ארצנו הקטנה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•The Invisible Man
דירוג
5.0
לפני 11 שנים

“הבחור תותח, שנון, יסודי ומעמיק בידע. בכל ידע שנקרא בדרכו.. יחסית. ובכל מקרה נהנה לעשות דוקו ולעסוק”