צבע הכריכה של הספר הזה הוא אפור. ואכן, הצבע האפור הוא הצבע השולט בגרמניה בין השנים 1940 - 1942.
הצבע האפור הוא שילוב של שני צבעים: שחור ולבן. הצבע הלבן מסמל את השלום, את התקווה, את השמחה ואת שאר הרגשות החיוביים. ואילו הצבע השחור נתפס יותר כצבע של כאוס, מלחמה, חוסר תקווה וכל שאר הרגשות השליליים.
באותם שנים, הצבע ששלט אז בגרמניה היה, כמו שאמרתי, הצבע האפור. צבע שהוא שילוב של שחור ולבן. משהו בין תקווה לחוסר תקווה. משהו בין שלום למלחמה. באותה תקופה, המצב היה רחוק מלהיות מושלם ולבן. המפלגה הנציונל - סוציאליסטית עלתה לשלטון. הגרמנים נחשבו לגזע הארי, וכל מי שהוא לא כמוהם (כמו היהודים, למשל) היה נחשב לגזע נחות ביותר, ואם זה לא מספיק אז גם בדיוק פרצה מלחמה. אבל באותה תקופה לא הכל היה לגמרי שחור. הייתה באוויר תקווה, קלושה ככל שתהיה, לשלום עם שאר מדינות אירופה שנגדם נלחמה גרמניה, לסיום המלחמה הארורה ולסיום המיוחל של השלטון הנאצי.
ובאותם ימים, כשהצבע האפור הוא הצבע ששולט במדינה, שום דבר כבר לא יכול להיות בטוח. כל דבר קטן שמתרחש במדינה, יכול להשפיע על המצב ולהפוך בן רגע את היוצרות. הצבע האפור יכול ברגעים כאלה להפוך ללבן, אבל הוא גם יכול להפוך לשחור - ומה שקרה בהמשך, כבר ידוע...
הצבע האפור שולט גם בחייהם של אוטו ואנה קוונגל - בני זוג ממעמד הביניים שבנם היחיד, אוטושן, משרת בחזית הגרמנית. מצד אחד, שחור - בני הזוג קוונגל יודעים שבכל רגע שבנם נמצא בצבא, הוא יכול להיהרג. מצד שני, לבן - התקווה ליום שבנם יחזור מתישהו הביתה, וכל החששות והפחדים יחלפו להם.
אבל יום אחד, מגיעים בדואר חדשות רעות: בנם נהרג במלחמה עם צרפת. בנם נהרג יום אחד בלבד לפני שצרפת נכנעה - אם צרפת הייתה נכנעת יום אחד קודם, כל זה לא היה קורה ובנם של הקוונגלים היה יכול להשאר בחיים. אבל זה לא קרה, בנם של הקוונגלים נהרג במלחמה. וזה לא משנה מי בדיוק ירה בו, כי הוא כבר לא בחיים. ומאותו הרגע שבו החדשות הרעות מגיעות אל ביתם של הקוונגלים, מה שהיה עד לפני זמן קצר צבע אפור, הפך עכשיו לכתם שחור וענקי. הצבע הלבן נעלם לגמרי. ומתוך הכתם השחור והענקי הזה, פורץ הדבר היחיד שעוד נשאר לבני הזוג: זעם. זעם וחוסר אונים. ומתוך הזעם והחוסר אונים הזה, לאוטו קוונגל עולה רעיון בראש. דווקא לו, לאוטו קוונגל, אדם שקט שלא מרבה בדיבורים ושמחפש את השקט ואת החיים הנוחים ושחוסך כל אגורה ואגורה, כזה נייטרלי שלא מעניינת אותו הפוליטיקה וכל הדברים שמסביב - דווקא לו, מכל האנשים, עלה הרעיון להכריז מלחמה על הפיהרר ולגרור לתוכנית הסודית והמסוכנת שלו את אשתו. אבל כמובן שמה שמתכנן אוטו קוונגלד לעשות זה משהו שקט, חשאי, לא אלים. הוא מחליט לכתוב גלויות מחאה נגד הפיהרר ולפזר אותם ברחבי העיר. אמנם זו, כמו שאמרתי, פעולה שקטה יחסית, אבל כזו שמצליחה לעורר הרבה רעש, לזרוע פחד אצל האנשים ולגרום לבלאגן גדול והרבה סיבוכים... המעשה של בני הזוג הוא מאוד אמיץ ומעורר הערכה, אבל אם הם עושים ולו טעות אחת קטנה, אז הכל הלך קאפוט.
בסיפורם של בני הזוג קוונגלד, מעורבים גם שאר דיירי הבניין ברחוב 'יבלונסקי שטראסה', ושאר תושבי העיר: פראו רוזנטל היהודייה הזקנה שחיה בפחד במשך השנים האחרונות, הפרסיקים שמקורבים לאס-אס ולכן מעמדם גבוה יחסית, אמיל בורקאהוזן ואנו קלוגה הבטלנים, טרודל באומן/הרגזל ארוסתו של אוטושן שנהרג, השופט הזקן ברום שכמעט אף פעם לא יוצא מהדירה שלו, הדוורית אווה קלוגה שילדיה נמצאים רחוקים ממנה ואת בעלה היא אינה מוכנה לראות וכל היום רק מחלקת דואר, פראו הטה ופרוליין אנה שונליין, קומוסר אשריך אשר ממונה על החקירה, ועוד שלל דמויות.
האם סוף הסיפור של בני הזוג יהיה סוף טוב? האם הם יצליחו במשימתם ויעוררו תנועת התנגדות חריפה? האם הצבע הלבן יחזור סוף סוף לחייהם? תקראו ותגלו.
כמו למיכאיל בולגקוב, גם להנס פלאדה (שם העט של רודולף דיטצן) היו חיים מאוד מעניינים: מיכאיל בולגקוב חי ברוסיה של סטלין ויצירותיו צונזרו בידי המשטר הסובייטי - הנס פלאדה חי בגרמניה של היטלר, וסירב להתגייס לצבא הנאצי. וגם כאן אפשר לזהות, בין השורות, ביקורת כלפי החיים במדינה מצד הסופר. פלאדה כתב פה סיפור על אנשים טובים, בדיוק כמוהו, שבוחרים ללכת עם הצדק ולא עם הכסף או הפחד. הספר כתוב מצויין, הדמויות בנויות היטב, והתמונה האפלה של החיים בגרמניה היא אכן מדוייקת להפליא. התמונה המדוייקת הזו חושפת בפנינו, הקוראים, עולם שנשלט על ידי חיות אדם. עולם שבו המושג 'חופש ביטוי' היא מילה גסה. עולם שבו יש חשש להגיד דיעה שהיא שונה משל האחר. עולם שבו גם הבית, המקום הכי מוגן שיש, הוא כבר לא כל כך מוגן ושצריך לדבר ממש בשקט אם רוצים שלא ייתלו אותך. עולם שבו החברים שלך מוכנים להלשין ולבגוד בך תמורת כמה מארקים עלובים. עולם שבו חייבים להפגין נאמנות למולדת ואסור בתכלית האיסור לבגוד בה. עולם שבו הצבע השחור מתחיל לגבור על הצבע האפור וכמעט ולא נשאר כבר לבן.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
