#
אני מודה בבושה שמעולם לא ידעתי בדיוק מי נגד מי באפגניסטן. השמות "מוג'הידין" ו"טאליבאן" מוכרים לי מרפרוף בכותרות העיתונים ואף פעם לא טרחתי להעמיק ולהבין מה הם אומרים. אני יודעת שהטאליבאן הם קיצוניים דתיים, שמטרתם להביא את חוקי השריעה לחיי היומיום של האזרחים החיים במדינה. אני יודעת שהם הגיחו לתקופה קצרה ורצחנית, אסרו על לימודי ילדות, פוצצו פסלי בודהה עתיקים, התעמרו קשות בנשים ולקחו לעצמם חירות לחנך במכות את כל מי שלא נראה כמוהם – נגיד הזקן שלו קצר בסנטימטר ממה שנראה להם נאות. אני יודעת שזו מדינה שידעה המון מלחמות – לא ברורה לי הסיבה להן, אבל מי מבין בסיבות של מלחמות – ופולשים מכל מיני מקומות ניסו לכבוש את מה שנראה בעיני כפיסת אדמה בעלת נוף יפה, מזג אוויר קשה, מלאה הריסות, אבק, מגדלת שונאים ומריבות ותרבות הגברים בה – תרבות של קנאות ומדון - מופרדת ושונה מתרבות הנשים.

הספר הזה מסופר מעיניו של פאווד בן ה-11, שחי בתחילת הסיפור עם אמו בבית דודתו המתעמרת בהם בקאבול. הטאליבן באו והלכו השאירו אחריהם זיכרונות סיוט לילד ולאמו, שנותרו לבדם ממשפחה בת 6 נפשות. קאבול היא מגרש המשחקים שלו, מקור הפרנסה שלו ושל המון ילדים דלפונים. ילדים צריכים לקחת סיכונים (או לפתח כישורי גניבה טובים) כדי להאכיל את משפחתם. מעט מאד השכלה וחינוך פורמליים יש שם, אבל האוניברסיטה של החיים משגשגת. המזל האיר לו פנים - כמה מערביים שכרו את אמו לטפל בבבית שהם גרים בו והציעו לה ולבנה מגורים וכלכלה, ואפילו טלויזיה! שיא המותרות והקידמה. דרך עיניו של פאווד אפשר להתרשם מעומק הסוציאליזציה שמקבלים שם ילדים – שיתבגרו בעתיד וימשיכו את מעגל התרבות האלימה ושונאת הנשים בה הם חיים.

באספילד היא אנגליה שהגיעה לאפגניסטאן כעיתונאית והתאהבה במקום. (אולי היא התאהבה שם גם בגבר, כמו אחת הדמויות בסיפור) אני לא יודעת מספיק על אפגניסטאן כדי לשפוט האם היא הצליחה להבין את המקום. הספר נראה לי אמין ואותנטי וכתוב היטב. לפעמים מצחיק לקרוא ילד בן 11 המספר את הסיפור אומר "בתרבות שלנו..." כמו איזה אנתרופולוג שבע ימים. אבל לרוב התיאורים נשמעים אמינים. היא פורשת לפנינו את אפגניסטאן שלה. כחלק אינטגרלי מהד.נ.א הבריטי, היא נכבשת בקסמה של הארץ ותושביה האקזוטיים, על עוניים הרומנטי והתנהגותם הגאה. היא אינה מסתירה את הלכלוך, הבערות והבורות, הקנאות הדתית, שנאת נשים והדרתן והחלשים – נשים וילדים – אותם רומסים החזקים בכייף.

דרך סיפור רומנטי ונוגע ללב (ליבנו המערבי, יש להדגיש) אתה מבין שיש מלחמת-עולם בין המנטליות המערבית, השמה במוקד יחסים בין אישיים, מדגישה הגנה על ילדים ועל חסרי ישע, שואפת להשכלה וליכולת כל אדם להתפרנס בכבוד, לבין המנטליות של אפגניסטאן ודומותיה. גם באפגניסטאן, כמובן, הורים אוהבים את צאצאיהם ומחוייבים להגן עליהם. גם באפגניסטאן לאבד ילד או בן זוג הוא סוף העולם. אבל שם יש משהו גדול יותר מאהבה לאישה הפרטית, לילד הפרטי. והמשהו הזה המשתקף בדת שהיא נחלת הכלל, הוא כניעה והסכמה עם תרבות המשעבדת את החלשים להשקפת עולם מכניעה ודורסנית.

בסוף הספר פונה באספילד לקוראים. היא מזכירה את סיבלם של הילדים באפגניסטאן ומבקשת מהקוראים לתרום סכום קטן כל שנה, כדי לשנות את גורלו של ילד שם. וזה נראה הגיוני – הילדים לא חטאו ולא ביקשו להיוולד במקום שאינו מאפשר להם חיים סבירים. אבל אם תגרדו מעט את הציפוי של בקשתה של באספילד תראו שמה שהיא מבקשת הוא שתעשו שהעולם ההוא יימשך. תרומתכם הצנועה תאפשר לשלטון המולות והגברים האלימים להמשיך להשליט את תורתם ולחנך אליה את הילדים, שאנשים שוחרי-טוב מהעולם המערבי יגדלו בשבילם.


0

אפגניסטן היא מדינה של מלחמות. צבאות של עמים שונים בעלי השקפה דתית שונה, נכנסים ויוצאים מהמדינה הזו, וגם עושים בה את שמתחשק להם, כאילו היתה החצר האחורית של ביתם. בתוך כל זה מנסים האפגניים לשרוד, כשלעזרתם נרתמים אירגונים בינלאומיים שונים, וכך גם נפגשים פוואד הילד האפגני וג'ורג'י המתנדבת הבריטית.
סיפורה של אפגניסטן מובא מנקודת מבטו של פוואד הילד. ילד עני שבלי ברירה, כמו ילדים רבים במדינות שסועות קרבות, התבגר טרם זמנו, ועם חוש הומור נפלא מתאר את מה שקורה לילדים ולמבוגרים במדינה הזאת. את הדינמיקה של הילדים שמנסים להרוויח כמה גרושים ברחוב, את היחסים הסבוכים בין המבוגרים העניים לעשירים, ואת הניסיון של המערב ללמד את האיכרים במדינה הזו לגדל מזון במקום סמים.
ספר נפלא, שבסופו של דבר מתאר את האי ודאות בחיים של כולנו.

נולד תחת מיליון צללים – אנדראה באספילד

עיתונאית בריטית אשר שהתה באפגניסטן כדי לסקר את נפילת הטאליבן, התאהבה במקום, החליטה להישאר ומכאן נולד ספרה הראשון.
באספילד פותחת לנו צוהר למדינה שבשני נושאים היא הראשונה בעולם: מלחמות וגידולי הפרג. בזכות דמותו של הילד, בן אחת עשרה בסך הכול, שהוא הגיבור הראשי של סיפורה, אנו רואים, שומעים ומריחים את המדינה שאנו לא יכולים לבקר בה.

אתחיל עם הריחות והטעמים: "סלט ירוק אדום קצוץ, קערות של יוגורט חלק לבן, עוף מטוגן מצופה תבלינים כתומים, אורז ובשר, תרד ירוק כהה ולחם כאן חם ולאחריהם פפסי תוסס וצלחות עמוסות בננות צהובות, תפוחים אדומים וגרגרי רימון ורודים." מגרה?
אמשיך אם הווי התושבים ושמחת החיים למרות מלחמות העקובות מדם: "עם שמיכה בצבע אדום עז ישבנו כולנו ברגליים שלובות במין מעגל, והמבוגרים הפריחו סיפורים שמחים לאוויר."

לא נפסח על הבערות, בעיקר בקרב הילדים, שקריאה וכתיבה נחשבה לשם דבר: "הייתה לו השכלה, את מבינה. הוא ידע לקרוא ולכתוב" (ילד שבזכות זה קיבל עבודה). לא נפסח על האבטלה והתעסוקה שהייתה באותה תקופה בה ילדים עם חוש מסחרי העסיקו ילדים: "אני נותן לו כמה כרטיסי טלפון והוא מקבל חמישים סנט על כל כרטיס שהוא מוכר."

העוני והסבל הגדול של התושבים לא פסחו עליהם, בעוד שהתיירים ראו רק את היופי עוצר הנשימה של המדינה ושתושביה אצילים ואמיצים, התושבים ידעו שהמציאות בארצם היא "כאב ומוות". בתי דירות שהיו בימי הזוהר גאוות העיר, הפכו לא יותר משכונות עוני, כעין "בור חדש להפיל בו את הנשמות האבודות של קאבול." הן המלחמה והן שרידיה המשיכו לגבות קורבנות מקרב בני המשפחה - אבות, אחים וילדים, ותוצאותיה שהשאירו את כולם "עניים כמו קבצנים," שלא בחלו לחטט בפחי אשפה עם יתר כלבי השכונה.

למרות העוני, הקדמה לא פסחה לא על המבוגרים שהשיגו את מטרתם בכל מחיר: "גם למי שלא היה כלום ואפילו בגדים לגופו, טלפון היה גם היה," ולא פסחה על התגשמות חלום חייו של הילד שלנו שיהיה לו מכשיר טלוויזיה. ברגע שקיבלו במתנה הרגיש "איך הדמעות נועצות סיכות חדשות מאחורי העיניים שלי."
אותו ילד, למוד סבל שחייו התאכזרו אליו, התבטא באופן שגרם לקורא לחייך וזאת משום שאמר את שחשב באותה שפת ילדים, וזאת לזכותה ייאמר של הסופרת: "למרות שניסיתי לדבר, הפה שלי פיגר בכמה צעדים אחרי הראש..." או "הוא הצביע בידו המיובלת על הפתח, היכן שכלב בגודלו של חמור עמד על המשמר והסתכל עלי כאילו הייתי ארוחת הערב שלו".

לא נגעתי בנקודות מדיניות, במלחמה ובתקיפת "מתאבדים" שאנו מכירים היטב על בשרינו, או מה קרה למדינה ולתושביה לפני, בעת ואחרי עזיבת הטאליבן לדרום הארץ, כי תוכלו לקרוא בקצרה בספר ולהחכים על כל אותם מנהגי נישואין, אהבה וחיי משפחה בכלל באפגניסטן.

גמעתי את הספר בשקיקה, ואם המלצתי מדברת אליכם, רוצו לקרוא אותו.

בכל זאת, סר טעם - נולד תחת מיליון צללים ; אנדראה באספילד ; הוצאת זמורה ביתן ; תרגום: שאול לוין

כשקראתי את גב הכריכה של הספר השתאיתי -
'אנדראה באספילד היא עתונאית בריטית שהתאהבה באפגניסטן בשעה שסיקרה את נפילת הטליבאן עבור "ניוז אף דה וורלד", וקבעה בה את ביתה.'
הרהרתי בכך שהמציאות עולה על כל דמיון. והלא קשה לתאר התאהבות באפגניסטן, ואימוץ המדינה הקיצונית הזו כבית ומיהרתי לפתוח את הספר, מתוך הבנה שגם אם הספר אינו מספר את קורותיה של באספילד הוא בוודאי ישיק קווים שיביעו תשובה לתהיות.

הסיפור אודות פוואד בן האחת-עשרה הוא סיפור על ילד נבון היודע להתבונן על המתרחש בד בבד עם חיוּתוֹ וחוויותיו בתוך הקורה. יחד עם אמו, מריה, הוא מגיע לביתם של שלושה אנגלים צבעוניים - ג'ורג'י הנמצאת באפגניסטן מטעמים הומניסטיים ובעלת חזון אודות פיתוח ענף הצמר במדינה ; ג'יימס - העתונאי ; ו-מיי אשת היי-טק. מכאן, נשזרים חייו בתוך המארג יוצא הדופן שבאחת, יבליט כמובן, את הפערים, הדומה והשונה שבין מזרח למערב. הוא מתוודע אל 'סודות' המבוגרים ועדיין פוסע במחוזות הילדוּת- וזו נגזלת וננגסת במדינה שסועה ורוויית דם.

אין ספק כי לכתוב על אפגניסטן הנו לחדור למדינה עלומה. את המידע שיש עליה, אנו סופגים מאמצעי התקשורת, ואיננו יכולים לפתח אהדה אל ארץ פונדמנטליסטית איסלמית עם קיני הטרור שבתוכה. כך שסיפור הנרקם בתוך חבל-ארץ רחוק (תרתי משמע) זה, הוא מראש סיפור אקזוטי, אפוף מסתורין, מסקרן במובן של 'סקופ' עיתונאי. זו המדרגה ממנה מתחיל הספר - והיא מדרגה גבוהה שהספר היה אמור להנות ממנה, (והמכירות שלו בוודאי יצדיקו אותה). אלא שהוא אמור גם להצדיק אותה - וכאן הכשל התימטי שלו.
ספר לא יכול להסתמך על כך שייכתב בתוכו כי הארץ יפהפייה וכי הדמות הראשית, המספרת, היא ילד חכם. זה נחמד, אבל מהר מאוד זה מפסיק לשכנע.
ואז, הספר נקרא - כספר עלילתי - פשטני ופשוטו. כלומר, אם מורידים את התפאורה מן הכתוב, מוצאים ספר רדוּד, על סף הקיטש.

כשספר מעגן עצמו במסויימות של זמן ומקום, ולא רק מעגן את עצמו אלא מנביע את עצמו מתוך אותה מציאות, אזי אסור שיהיה ניתן לנתק את המציאות מתוך הסִפֵּר. אם, ואפילו לרגע, ניתן להתעלם מהממשות הספציפית, משהו נעשה בו לא נכון, משהו לקוי, משהו נכשל. הכותבת נסמכה על מלות תיאור - הנוף מרהיב, הטליבאן אכזריים, אפגניסטן מיוחדת, אלא שמלות תיאור אינן תיאור ולכן הן נתלשות מהר מאוד מתוך הסיפור. או אז - נמצאת העלילה - רגילה, חסרת ייחוד. עצובה - כן, כאובה - בוודאי, אבל הייתה יכולה להתרחש בכל מקום על פני העולם הקשה שלנו. אין כל מיוחדות להתרחשותה דווקא באפגניסטן, ובכך כרתה המחברת את הענף עליו התיישב ספרה.

גם תבונתו של פוואד - לא ניתנת לחיבור אל אותה ממשות. אי אפשר לומר כי הילד הזה ספוג חכמה מתוך ובגלל ההתרחשויות הלאומיות הנצמדות להתרחשויות האישיות שלו, שהרי מסופר שפוואד מקטנותו נושא אופי מרשים. פיקחותו המודגשת היא כיסוי לכך שספר שלם המסופר דרכו, בגוף ראשון, אינו תואם את הראייה, הסיגנון, השפה, של ילד בגילו, יהא זה בר-דעת ככל שיהא. לכתוב ספר מעיניו של ילד זו אומנות המזמנת פח יקוש לאלה שאינם אמונים בה, אנדראה באספילד לא צלחה את ליבת ספרה.

ההרגשה התמידית המקבעת את הטקסט היא שהכותבת רצתה לסקר את אפגניסטן, חשוּב, אין ספק. במיוחד רצתה להדגיש, את אשר היא עצמה כותבת בעמוד התודות - "למרות הקשיים - ויש רבים כאלה - זוהי ארץ מלאת צחוק ואור, חמלה ורוח. ארץ שעוררה השראה ברבים לפני ותעורר השראה ברבים שיבואו אחרי. ארץ שהתאהבתי בה עמוקות." כמה נכון היה אילו כתבה שורות אלה בפתיח של מסמך דוקו עיתונאי, שאני בטוחה כי היה מרהיב. אם רצתה אנדראה לחבר ספר, הייתה צריכה להבין כי הבמה הסיפורית והספרותית היא אחרת. השורות המצוטטות כאן - חוזרות על עצמן לא מעט פעמים, כמעט בפאתטיות מרוב שהן מנסות לשכנע, לאורכו של הספר כולו, מבלי לתת בהן את העומק, את הריבוד, את התובנות הפנימיות.

מאחר והכותבת היא בריטית, מגוחך מעט לראות כי היא כתבה ספר טיסה אמריקאי-הוליוודי. על פי מתכון ידוע: אהבה אפשרית ובלתי אפשרית, אסון ומוות, מעט מתח וסוף טוב. בספרים כאלה, לא צריך סאב-טקסט, לא צריך עוצמה פנימית, נוכחות של מהות. די לרקוח צבעי יסוד, בתוכם הצבע האדום, הלבן והשחור, לתבל ברומנטיות, למתוח מעט חיוך ולהעמיס את החבילה על כתפיו של ילד.
כמה חבל.

הספר נשלח באדיבות המיזם המיוחד - מועדון קריאה - היכנסו להתרשם ולהירשם.

ספר משעמם.לאנשים משועממים!
חבל על הזמן.ועל המאמץ