קראתי את הספר ממש מזמן, לפני כמה שנים. מניח שמצאתי אותו ברחוב.
הכרתי את גולדן לא אישית, מרחוק, לפני הרבה שנים (סביב 2002), היה איזה דיבור עליו לרגע עם חברה טובה, שהוציאה ספר גם כן בכתר.
אחר כך ראיתי אותו במחוברים ואהבתי.
כשמצאתי את הספר, הייתי סקרן לדעת סוף סוף אחרי כל השנים איך הוא כותב.
מכיוון שקראתי מזמן, אין לי את הרושם הראשוני, ולכן זה מרגיש לי לא בסדר שאני כותב עליו.
אני כן זוכר שהספר התיש אותי בחלקים מסוימים, והיה נראה לי כמו מקרה קלאסי של העדר עריכה, שבעטיו הספר לא מימש את הפוטנציאל הרב שבסיפור החיים הזה וביכולת ההבעה החדה והדרמטית של גולדן.
ב"מחוברים" הרבה היה תלוי בעורכי הוידאו, שהיו אנשי מקצוע, ובבמאי הסדרה שהחליטו איך לערוך. אז שם שי גולדן יכל אולי לממש את מלוא הפוטנציאל שלו כי חתכו אותו במקומות הנכונים.
כמי שכותב אוטוביוגרפי לחלוטין, לצערי, אני מתענין במיוחד בכתיבה אוטוביוגרפית. ולכן אסיק מהספר הזה שחייבים עריכה, חייבים.

אה, אני רואה שכתבתי בזמנו הערות ספציפיות יותר, בעמוד הראשון הריק של הספר:
פרק 15 - דוגמא לפרק שכולו מיותר. (ופרק שכזה, אני מוסיף עכשיו, רק מחליש את הספר. חבל כל כך).
פרק 14 - פרק שניתן היה לערוך ולקצר מאד או להכניס בו יותר בשר.
פרק 10 עמ' 48 , פסקה שניה ("דבר נוסף שלא זכרתי, והוא מוזר בעיני, הוא הפרידה מן המוסד. אני לא מתכוון לכך שהצוות ערך לנו מסיבת פרידה - אבל קשה לי להאמין שהסתלקנו משם באין יחס. מנהל המוסד, כאמור, היה חביב עלינו, ואני נוטה לזכור אותו כמי שהתענין בנו, כך שבודאי התנהל איזה טקס פרידה מהמקום, בודאי שבהשתתפותו. שיחת סיכום, לחיצת יד, לטיפה על הפדחת .... משהו מעין זה ודאי התרחש, אבל אני לא זוכר דבר") -
אם אתה לא זוכר, למה לכתוב?
עמ' 107 פסקה שניה - מיותרת לגמרי. רק המשפט הראשון אינפורמטיבי וגם הוא הגדה telling במקום הראיה showing . ("אבא ואמא תמיד התבטלו בפני ד"ר פלדמן ואישתו. ולא השגיחו בכך שהשגחנו בכך. וגם אילו היו משגיחים - היו בוודאי מכחישים שהתבטלו בפניהם או מכחישים שהשגיעו בכך שהשגחנו. כך היו הדברים אצלנו , בגולדנלנד: הדברים שעמם לא רצית להתמודד, הייתי מכחיש את קיומם.... " וכו' וכו' במשך עוד 12 שורות ארוכות).
כנ"ל כל עמוד 108 - מיותר כל כך.

ושני דברים שאהבתי (אז כשקראתי מזמן, וכתבתי זאת על הדף הראשון הלבן בספר):
המונולוג של האמא בחלק השני פרק 10 עמ' 211 - מצויין. איכות חנוך לוינית.
(הפתיחה: "אמא אמרה, "מה יש לו עם האישה הזאת? מה הוא רוצה ממנה? מה היא מסוגלת לתת לו? מה היא נתנה לו שאני לא? למה הוא רוצה כל כך בקשר איתה? למה חשוב לו כל כך לפגוש בה, לדבר איתה? אני הייתי אמא טובה, נתתי לו הכל. עשיתי בשבילו הכל. טעיתי הרבה. אני יודעת שטעיתי הרבה. לא, ארי [בעלה]. אני טעיתי. אני. רק אני. אני משלמת עכשיו את המחיר של כל הטעויות שעשיתי. אלהים לא מרחם עלי ולא סולח לי. אני יודעת, שי, שגם אתה לא סולח לי ואני יודעת שגם את שונא אותי, ואני יודעת שגם אתה תרצה לפגוש את אמא שלך [הכוונה לאמא הביולוגית של שי] . ואז, כשתרצה לפגוש את אמא שלך, אני לא יודעת מה אעשה ....")

גם פרק 11 טוב, כתבתי בזמנו. הראיה ולא הגדה, בערך הסוד היחיד בכתיבה. (הפתיחה: "פניתי לשירות למען הילד ואמרתי לפקידה בטלפון ששמי שי גולדן ואני רוצה לפתוח את תיק האימוץ שלי ועם מי עלי לדבר ואיך עושים ומה. אז כבר גמגמתי הרבה פחות, אבל עדיין גמגמתי. וכשהפקידה ענתה לי גמגמו אוזני ושמעתי דברים שאולי היו חשובים אבל לא הצלחתי להבין...")

כשקראתי דיברתי עם ידידה שלי שהיא משוררת ובת מאומצת, והיא חשבה שהספר נפלא. (מה שמראה שקריאת הספר לא היתה כנראה לפני 2019, אני מכיר את אותה ידידה רק מאז). בהתנשאות (אופיינית. אם כי אצלי זה ברור שההתנשאות באה עם תחושת חוסר בטחון עמוקה ובסיסית, ועם הלקאה עצמית) אני חושב: "טוב, היא לא קראה מספיק ספרים. בטח לא פרוזה. "


*** עדכון - מצאתי אצלי עוד משהו שרשמתי על הספר, מ- 13/7/2019 כנראה :

כל ממואר מענין אותי בתור כותב לא פחות מאשר בתור קורא. ועוד יותר ממואר שיש בו אלמנט וידויי.

זה לא ספר גרוע, אבל אני מופתע מהכשלים בעריכה שנעשו כאן - הם כל כך בולטים ובוטים ובסיסיים, שאני די בטוח שנועה מאנהיים , עורכת הספר, התחננה בפני שי גולדן להוריד ולקצר מקומות מסוימים שמחלישים את הספר, ולא הצליחה בכך.
אני חושב שגולדן נחשב אז כשהוציא את הספר סוג של ילד פלא, וכנראה שגם היה לו בטחון עצמי רב.
בכל מקרה התוצאה פוגעת בספר שיכול להיות הרבה יותר שלם אילו היו מורדים ממנו קטעים של הגיגים והתבחבשות בדברים שכבר נאמרו.

אני לא אומר את זה בהתנשאות כלל. גם לי קשה כשמישהו בא ואומר לי להוריד משהו , ולא פעם בתגובה אני משתכנע שדווקא הקטע הזה שנדרשתי להוריד הוא הקטע הכי חשוב או טוב בטקסט.

דוגמאות:
כל פרק 15 , עמודים 63 עד 65. כל מה שנאמר שם כבר נאמר קודם לכן, ובצורה יותר טובה, יותר מרומזת, שמניחה לקורא להבין את הדברים בעצמו. הפרק הזה טוב אולי לתרפיה

עד כאן הקטע שמצאתי . (עכשיו אני יכול להעביר את הספר מהערימה של הספרים שנמצאת ליד המחשב בשולחן צפוף מדי, לאיזו ערימה אחרת בבית, במקום צפוף לא פחות , אבל שפחות יפריע) *

הספר הזה, תפס אותי לא מוכנה. לקחתי את הספר לידיי, והתחלתי לקרוא. חשבתי "להעביר איתו" איזה שעתיים-שלוש של שבת בבוקר.
ואז...אחרי קריאה של כמה עמודים, קיבלתי " אגרוף חזק לבטן ( ברמה המטאפורית כמובן)" כי הספר טלטל אותי, זעזע אותי, לכד אותי.
זהו רומן אוטוביוגרפי של הסופר שי גולדן. ספר שמתאר אוטוביוגרפיה ובמקביל - נובר לך בתוך הנשמה.
הקורא צריך להיות מוכן ל"ביקור פולשני כזה בחייו של הסופר, גם אם הסופר פותח לך את הדלת ומכניס אותך יד ביד לחדרי החדרים שבביתו, מספר דברים אינטימיים והזויים מתקופת ילדותו, ומתאר לפרטי פרטים את הילדות המתוסבכת שלו, העטופה ברבדים של שקרים וכעס. המון המון כעס.
ושקרים- ערימות של שקרים עד שלא זכורה האמת מהי.
שי ואחיו הגדול ממנו בשנה- רן, הם שני ילדים שאומצו בגילאי 6-7 על ידי זוג הורים ממוצא רומני,אריה ואוולין גולדן, לאחר שהייה בת כשש שנים במוסד.
הספר מתאר את הטלטלה/ התהליך שעברה המשפחה, בכל הרבדים: כל ילד בנפרד, פחדיו כעסיו, הלך רוחו, הילדים בינם לבין עצמם- במערכת יחסים סבוכה ביותר של שני ילדים השותפים לאותו גורל, ומקבלים אותו בדרכים שונות.
מוצגת אף הטלטלה שעוברים ההורים מהרגע שמתברר להם שילדים יודעים על האימוץ.
הניתוח פולשני וכואב עד מוות.
היו רגעים שחשבתי לעצמי תוך כדי הקריאה: " הלוואי והסופר סתם העצים את הדברים המתוארים בספר כדי לעורר אצל הקורא עניין, והלוואי וזה לא היה כך באמת. כי אם זה היה כך - אני פשוט כואבת ומרחמת על כל אחד ואחד מבני המשפחה.
ובסופו של יום חשתי קצת כעס על אותו סופר, שהוא הלוא " הבן הטוב", ש"מכר" את משפחתו סודותיה הכמוסים, שקריה המוסכמים, וגירד הכל החוצה, בצורה שלא משאירה אותך הקורא- אדיש.

סיפור חיים מרתק של הסופר שי גולדן על האימוץ שלו ושל אחיו בידי זוג חשוך ילדים מבית יתומים.
הסיפור מסופר מנקודת מבט של מבוגר, אך מדגיש את התחושות של הילד, אשר מצפה ומחכה תוך כדי עצב עמוק ורגשי אשם לאמו שתחזור לאסוף אותו אל חיקה לאורך כל נקודות הזמו של ילדותו,
הסוד הגדול של שי שהוא בעצם היותו מאומץ, ליווה אותו במהלך כל הילדות שכן בכל סיטואציה אפשרית הוא ניסה להציג סוג של נורמאליות בדמותה של משפחה גרעינית רגילה,
הבן הטוב הוא בעצם שי שניסה בעקביות לעמוד בצפיות המשפחה והסביבה לאחר שהשלים עם המציאות!
אהבתי מאוד את הכתיבה, פשוט מקסים!

לשי גולדן יש צורך לספר סיפור אבל למה אני נתקעתי באמצע?

הספר כתוב בדמו של שי גולדן,תוך כדי כך הוא מציג לראווה את הקרביים של אחיו רן,הוריו המאמצים ואחותו למחצה.

הספר והסיפור הוא אמיתי.
אבל,אין שם דינמיקה.
הצורך של גולדן לשפוך כל פרט, טוב לכותב ורע לקורא. ההתעלמות משביב תקוה, יוצרת רושם כי ההורים המאמצים הם מיפלצות שגידלו דרקולות.
בלי שום רגעים של רוך, ובלי כל תקווה.

המיפלצות גדלו והיו לאנשים אחד מוצלח יותר(כותב הספר) השני מעט פחות. גם כאן התיאור המאוחר אינו עושה חסד עם הקורא כדי להבין יותר את התהליכים ומשמעותם.
אני מבין כי הספר הוא קתרזיס לכותב. אבל מה אנחנו אשמים?

קראתי את ספר ברגשות מעורבים...חוויית הקריאה לא היתה
קלה ומס' פעמים שקלתי להפסיק את קריאתו...ולמרות הכל
המשכתי, תוך דילוגים קלים על כמה עמודים...אולי ציפיתי לאיזו התפתחות, הפתעה שלא היו. ואולי כפי שכתבה אחת הקוראות חיכיתי לסוף טוב של סגירת מעגל וגם זה לא היה.
כשקראתי את הכריכה האחורית של הספר ציפיתי לאיזה סיפור
חיים מיוחד ומה שקראתי זה חיטוט נפש מעמיק של המחבר, נסיון לנתח ולהבין את רגשותיו דרך כתיבה (זול יותר מפסיכולוג - לא בטוחה שצריך להלאיט על חפים מפשע את העניין)....
הספר עורר בי זכרונות ממנטליות מאד מוכרת ולא אהובה.
מנטליות ממנה ניסיתי להתרחק ולשכוח עם התבגרותי.
כמו כן הספר עורר והזכיר איזו אפיזודה מחיי.
היתה תקופה בה שקלנו לאמץ ילד. בעלי היה מאד בעד.
אני הייתי מאד נגד.
לאחר קריאת הספר הרגשתי שצדקתי.
הספר מלא כעס. הלבטים, התסכולים התמידיים, המחשבות על התאבדות מתישים. הגבורים בהחלט יכלו לפרנס כמה פסיכולוגים מס' שנים.
כתבה אחת הקוראות שהספר הוא תרפיה של המחבר ואני נוטה להסכים עמה.
לדעתי הספר פונה לקהל קוראים מאד מצומצם.

הבן הטוב. ספר דרמטי וחזק במיוחד. כבר מהעמוד הראשון מאוד התחברתי ואהבתי את סגנון הכתיבה של גולדן. הוא כותב ישיר, בוטה וללא התיפיפות מיותרת. סיפרו הוא סיפור אוטוביוגרפי, המספר בעצם את סיפור חייו ומשפחתו המאמצת מהימים שהוא ואחיו גרו במוסד היתומים דרך האימוץ ועד להיותו אדם בוגר בעל משפחה. סיפור חיים מאוד לא פשוט עבר על שי. דרך הכתיבה והזיכרונות הוא מעביר אותנו הקוראים בכל רחשי ליבו, מעוויו, וכעסיו הרבים. ויש המון המון כעס.

לכל אורך הספר הרגשתי שכתיבתו של גולדן היא מאין תרפיה. שהוא מוכרח לספר שכולם ידעו כי אחרת הוא עוד שניה מתפוצץ.

לאורך הספר ציפיתי לסוף טוב, אבל לא היה כזה. כנראה שהחוויות של גולדן לא איפשרו, ואולי זה נובע מאופיו. לצד האמפתיה שחשתי כלפיו, הרגשתי לעיתים גם כעס על כך שלא ידע להעריך את מה שעשו בשבילו, וכן על חלקיו האגואיסטיים באישיותו.

בכל אופן, ספר מומלץ מאוד, יחד עם היותו מאוד לא קל לעיכול.

נראה שהיתה חסרה כאן יד עורך יותר דומיננטית. הכתיבה מבולבלת ולא אחידה ברמתה. לעתים מפורטת שלא לצורך ולעתים לקונית ולא ברורה. לפרקים מזכירה יצירה שנכתבה במסגרת סדנה לכתיבה יוצרת ולא של מישהו שכבר יש מאחוריו שני ספרים. אין ספק שהסיפור הבסיסי עצמו מרתק, אך גולדן לא מצליח לזקק אותו לכדי ספר שבאמת מותיר רושם.

"הבן הטוב" הוא הספר הראשון שאני קורא של שי גולדן והשורה התחתונה - מאכזבת.
הרקע לסיפור הוא טוב, סיפור אישי, שונה בנוף המקומי, ילד ישראלי שגדל בבית מזרח אירופאי שהיו רבים כמותו במהלך שנות השבעים והשמונים. מעלה ריחות של פעם.

אבל הכתיבה... האוטוביוגרפיה כתובה בצורה טובה בחלק הראשון ובמחצית החלק השני, לאחר מכן היא הופכת להיות מתישה ומייגעת, עמוסת פרטים, כל משפט שני זה "אני אמרתי", "הוא אמר", "היא אמרה", כאשר הנרטיב נע באיטיות ולמעשה בקושי מצליח לפרוץ את דרכו החוצה, בין הפרטים המרובים.

יכול להיות מאוד שעבודת עריכה מהוקצעת (וכ - 80 עמודים פחות) היו מייצרים ספר מצוין.

חבל.

כמה חודשים אחרי שנפרדתי מהספר הזה, אחרי שהיה לדברים זמן לשקוע, אני יכולה לומר בפה מלא שזה אחד הספרים האהובים עליי. שי גולדן פשוט נותן לקוראים שלו פה מתנה אדירה, רגש מזוקק ואמיתי שהוא יום-יומי ובו בזמן גם גדול מהחיים. הספר הזה הוא אולי לא יצירת מופת ספרותית (למרות שהכתיבה באמת מצוינת), אבל הוא בהחלט יצירת מופת ריגשית.