המסע אל עבר נוילנד הוא מסע מרתק ולא צפוי. הוא מלא בחששות, כעסים, אהבות, ציפיות.
דורי וענבר נפגשים במקרה לא מקרה במהלך חיפושו של דורי את אביו בדרום אמריקה (אולי הייתה זו יד הגורל שהפגישה ביניהן).
מצד אחד הם שונים לגמרי ומצד שני כל כך קשורים האחד לשנייה, מבחירה וגם לא.
הספר כתוב בצורה נפלאה, קולחת, מושכת. כל כך להתחבר לדמויות, להזדהות עם רגשותיהם, מחשבותיהם, חלומותיהם.
לספר אומנם קוראים "נולינד" אבל אצלי באופן אישי לא "נולינד" היה העיקר, אלא המסע אליו. הוא זה שהציף, ריגש, משך.
אני ממליצה מאוד, ובהחלט מתכוונת לקרוא ספרים נוספים של אשכול נבו.

ספר בסדר.
הנושא רחוק ממני ולא מצאתי את עצמי כל כך מתחברת אליו. אוסיף ואומר שהספר אפילו גרם לי לפחד קל מהעתיד לבוא.
הכנות שבכתיבה היא רעיון נחמד, אבל הכתיבה לכשעצמה לא כזו מלהיבה ואפילו משעממת.
הספר כתוב בצורה טיפה מבולגנת שגרמה לי ללכת לאיבוד בין דמות אחת לשנייה. גם את המכתבים השזורים לאורכו לא אהבתי.
אני מניחה שהספר מומלץ לאימהות. אולי בעוד כמה שנים הוא יתבהר לי בצורה אחרת.

דינה רייך היא בת טובים ממאה שערים, כל חייה חונכה להיות ילדה צייתנית וצנועה המשפילה מבט לסמכות ומחניקה את רגשותיה, אך ליבה שאף לדברים אחרים אשר בלתי מושגים בחברה החרדית, בגדר חלום. בסופו של דבר קיבלה טעימה מהעולם החופשי - הזדעזעה ונדהמה ממנו בנשימה אחת. חוותה את הטעם המר של המרחק מהבית, של נתק בלתי רצוי ממשפחתה, אך בסופו של דבר חזרה והתגברה על הכל.
מדהים לראות איזה הבדל עצום יש בין אנשים שחיים באותה מדינה, באותה עיר. מצד אחד - ירושלים החילונית, ובתוכה בכמה סמטאות קטנטנות - ירושלים החרדית. שונה בתכלית מ"פיתויי העולם החופשי". מתנגדת.
אני חושבת שהספר פותח צוהר לעולם מיוחד, לעולם בו לא כולם עונים להגדרה "חרדים" כמו שכולם מכירים אותה מהטלוויזיה ומהחדשות, לעולם בו לא כולם בכלל רוצים להיות דומים אחד לשני, נטולי זכות בחירה.
במציאות כמו שלנו קל לפעמים לשכוח שכולנו בני אדם בסך הכל. קל יותר לקרוא לחרדים "משתמטים" ו"אוכלי חינם", בלי לרדת לעומק העניין.
מבחינתי זהו ספר שהייתי מעבירה הלאה - למשפחה, לחברים. אני חושבת שכל אחד יכול ללמוד ממנו משהו על חייו.
ברור מאליו שהסוף של הספר אינו יכול להתרחש במציאות. אדם שעזב את מאה שערים אחרי "סקנדל" כל כך גדול כנראה לא יזכה לתמיכה כל כך גדולה ממשפחתו ויורשה לבקר אותם שוב בבית נעוריו בלי לשלם על כך מחיר יקר. אבל תמיד מותר לחלום ולקוות.

"אלוהים, אפגניסטן והטאליבן היו נושאים מורכבים כשצירפו אותם זה לזה, וקשים להבנה, במיוחד אם היית רק ילד."
אני חושבת שזה המשפט שמבחינתי מסכם את הספר הקסום הזה.
את הסיפור מספר פוואד, נער הגדל באפגניסטן בצל המלחמה ושלטון הטאליבן שהשאיר אחריו הרס וחורבן רב.
דרך פוואד אנחנו חווים את החיים והעם האפגני בצורה שרק ילד יכול לתאר - אמיתית, כנה כל כך ומלאת חוש הומור.
הוא נוגע בנקודות הכואבות של החיים - מוות, אובדן, פחד ואלימות, ובו בזמן גם בנקודות נפלאות אחרות כגון אהבה, משפחה, נישואים, אמונה והצלחות שונות בחייו שלו ובחיי הסובבים אותו.
פואד משתף אותנו באמונתו הגדולה בדתו (האסלאם) ובמדינתו, למרות כל הסבל האופף אותו, מצייר לנגד דמיונינו את הנופים המרהיבים של אפנגיסטן אליהם רוב האנשים מעולם לא נחשפו, ומשתף אותנו בגילויים החדשים אליהם נחשף יום ביומו.
לדעתי זה ספר מוצלח מאוד שכתוב בצורה מוצלחת מאוד, ונהנתי מכל רגע.

"הקוסם מלובלין" הוא הספר השני של יצחק בשביס זינגר שיצא לי לקרוא. סופר משובח, אין ספק.
פעם נוספת עולה סוגיית הנשים בחייו של אחד מגיבורי ספריו. גם כאן, כמו ב"שונאים סיפור אהבה", גיבור הספר, כאן יאשה, מתרוצץ מאשתו הראשונה לפילגשתו השנייה, ומהשנייה לשלישית, ומהשלישית לרביעית. בנוסף מתחבט פעם נוספת בשאלת יהדותו. מצד אחד, בכל פעם שנקלע לבית המדרש מרגיש את שייכותו, מחוייבותו, עברו ועתידו. מצד שני, כל זמן שהוא לא בבית המדרש, היצר הרע רודף אותו ומזכיר לו את חטאיו, טעויות העבר, רצונות העתיד המסוכנים.
יאשה הוא קוסם פשוט מלובלין אשר חולם על פרסום, על טעימה מתהילת העולם, טיולים בערים אשר ההשכלה נגעה בהן, כסף רב - רצונות שמוכרים מאוד בקרב האנשים המודרניים של היום וכנראה גם של אז. חומריות לפני הכל. זה בטוח מה שיעשה אותנו מאושרים.
אבל יאשה מגלה בדרך הקשה שכנראה לא כך הדבר. שנים הוא ניסה להתפרסם, העניק אהבה לאסתר, לאמיליה, לזפטל, למאגדה, לנשים נוספות בחייו, עבד בשביל פרוטות, חלם בגדול, רצה להיות קוסם מפורסם מעבר לים, ומה יצא לו מזה חוץ מכאב לב והסתבכות אין סופית? בסופו של דבר נשאר בלי כלום, הסתבכו מחשבותיו, נעלמה אמונתו, על קריירתו כקוסם נאלץ לוותר.
אני מאוד אהבתי את הספר, בעיקר את סופו. נגע בי מאוד. אפשר לקחת את זה לכיוון הקיצוני של חזרה בתשובה, של בריחה, של "הסרת אחריות עצמית" מהטעויות שיאשה עשה, אבל אפשר לקחת את זה גם לכיוון אחר לגמרי של כפרה והשלמה. כיוון בו מבינים שבשביל להיות מאושרים כנראה לא צריך את כל הכסף שבעולם, לא צריך להתפרסם, לנסות לגעת בתהילה כל הזמן, לחפש אהבה בכמה מקומות. לפעמים מספיק להסתפק במה שיש לנו. בין אם זה אדם אחד שאוהב אותנו, טיפה אוכל, מים, שמש זורחת, ציוץ ציפורים. מה יותר נפלא מזה? למה אף פעם אנו לא מעריכים את מה שיש לנו?
אני חושבת שאנשים שונים רואים סיפורים באופנים שנים, בכל אחד סיפור נוגע במקום אחר וכל אחד לוקח לעצמו לקח אחר. אני מקווה שתמצאו את שלכם. ממליצה מאוד.

הזעם שמתואר בכותרתו של הספר טרם נדם מלב האנשים ששרדו את השואה, אך ברונו מנסה להזכיר ליהודים את ייעודם כבני מלכים ואת תפקידם בעולם כעם הנבחר. הוא רואה באנשים שחזרו לחייהם הרגילים של לפני המלחמה בגידה, וחושב שאין להקל ראש בחשיבותה של היהדות בעולם ומימושה. ברונו מספר לנו את סיפורו וחושף אותנו לחייו - מימי בית הספר בהם לעגו לנכותו, לימי התבגרותו ושרידתו את אימי השואה בגטו, במחנה העבודה וביערות, נדודיו בעולם, הקמת רשת מסחר ענפה ונסיונותיו לקבץ יהודים ולטפחם, הקמת משפחתו ממנה מתנתק בהמשך ועלייתו לארץ ישראל והתיישבותו בה. במהלך כל התקופות הגדם לוחש לו נסתרות ועתידות, לעיתים בתדירות גבוה ולעיתים נמוכה, כך ברונו מתקשר עם העולם ומקבל ידיעות על קרוביו וחבריו מאז ומתמיד.
הספר הוא ספר נחמד, התחברתי בעיקר לחלקי היהדות השזורים לאורכו, ניסיון חיזוק האמונה והמאמצים הבלתי פוסקים (עד לסוף היצירה) להשגת מטרתו של המספר. למי שמתחבר לסיפורי השואה ולסיפורים בהם יש זיקה ליהדות, ממליצה. תמיד נחמד להעשיר את הידע, לדעת יותר, להבין, לא לשכוח ולעורר את המחשבה.

את שי גולדן הכרתי לראשונה כשצפיתי ב"מחוברים". כבר אז היה משהו מיוחד באיש הזה, עם העיניים הכחולות, הקצת משוגעות, שבחצי מבט משכנעות אותך שאתה רוצה לדעת מה עובר בראש בעליהן, ולכן התפתיתי לקרוא. קודם כל בגלל האדם, אח"כ בגלל הסופר, מודה.
אני לא יודעת אם אפשר להגיד שנהנתי לקרוא את הספר כי אני לא חושבת שזו הנאה. אולי הבנה, אולי השלמה, אולי הסכמה...
הכל כתוב בצורה כ"כ אמיתית, לפעמים לא מרוסנת, כמו שכל אדם היה רוצה לחשוב או להתבטא לפעמים, בלי לחשוב איך יתפסו אותו או מה יחשבו עליו או מה הוא יחשוב על עצמו.
מצאתי את עצמי קוראת את השורות שכתב אדם זר ומתרגשת ומפחדת וחושבת - עליו ועליי, על המשפחה שלי ושלו, על אחי ועל המוות ומה אעשה, ועל אלוהים...
אני חושבת שהדרך בה הספר כתוב זה מה שמיוחד בו, הוא מתחלף בין נקודת ראות של ילד לנקודת ראות של מבוגר ומראה איך התפיסה לגבי דברים משתנה ואיך לפעמים היא גם לא.
בקיצור, אני אהבתי. אבל הכל עניין של טעם אני מניחה.

אוף, אני לא מאמינה שזה נגמר. פשוט אוף אחד גדול.
אחרי שסיימתי סוף סוף את כל הספרים אני גאה להגיד שהספר האחרון הוא ספר הכי טוב בסדרה. ובכלל, שזו הסדרה הכי טובה שקראתי עד היום.
לא ארבה במילים - רק אגיד שזה ספר מצויין, מומלץ, מרגש, סוחף, משגע - חובה.
"אל תרחם על המתים, הארי. רחם על החיים, ויותר מכל, רחם על אלה שחיים בלי אהבה."

הספר הכי טוב שקראתי בסדרה עד כה... יותר מהאסיר מהאזקבאן, יותר מגביע האש, פשוט נשאבתי לתוכו כמו שלא נשאבתי בחיי לספר.
"חשוב מאוד, אמר דמבלדור, להילחם, ולהילחם שוב, ולהמשיך להילחם, כי רק כך ניתן להרחיק את הרשע, גם אם לא להשמידו כליל..."
הדרך עוד ארוכה בשביל הארי, רון והרמיוני. למרות שהיא התחילה לפני 6 שנים ארוכות, הדרך הקשה מתחילה עכשיו באמת.
הם צריכים לצאת בעקבות ההורקרוקסים ולהשמיד את כולם פעם אחת ולתמיד - כי רק אחד, הארי או ולדמורט, יוכל להמשיך ולהתקיים...
הספר מלא באומץ, תושייה, פחד, אהבות, דיכאונות, מוות, קסם...
הארי שייך לדמבלדור בכל רמ"ח איבריו, ואני - שייכת להארי פוטר בכל רמ"ח איבריי !