רציתי לקרוא את הספר מאז זכה בפרס ספיר. עוד לא קראתי ספרים של קסטל בלום והעדפתי לגשת ליצירתה מספר שאינו דולי סיטי, ששמו יוצא לפניו והוא מסקרו אותי וגם מעט מאיים.
כתוב על הספר שהוא אוטוביוגרפי או סמי אוטוביוגרפי . הוא מרגיש ככזה אבל באותה מידה היה יכול להיות ממוצא כולו. האם אולי קסטל בלום היא הבת הגדולה? לפי הביוגרפיה שלה היא יכולה להיות ואם כן היא אינה חמלה על עצמה כלל.
אבל אני מקדים טיפה.
הרומאן המצרי , שגם בשמו קיימת סוג של אירוניה כי אינו ממש רומאן – לא במובן הקלאסי , מספר סיפורן של שתי משפחות ממוצא מצרי , מעליתן ממצריים עד ימינו עם גלישה נפלאה אחד למוצאן הספרדי ולגירוש ספרד ועוד גלישה לא ברורה ליהודיה שנשארה במצרים.
הפרקים קופצים בין נקודות מבט ( אם כי לא בגוף ראשון ) של בנות המשפחה, תחילה אלו נשותיהם של שני אחים ואחר כך של הדור השני ששם עיקר המבט הוא של מי שמכונה הבת הגדולה ודרכה גם מכירים את הבת היחידה – שתיהן לא מקבלות שם בסיפור.
הסיפור הוא לא לינארי וקופץ בין הזמנים- דבר שלי לא הפריע ואף הוסיף.
שמעתי את הספר בהקראה של רנה ורבין שאת שמה שמעתי אבל איני מכיר . בהקראה שלה היה טון אירוני שלאורך הסיפור לא ידעתי אם זו דרך קריאתה או טון הסיפור ,אם כי לאחר סיום הספר אני מבין שזה ברובו טון הסיפור.
אהבתי את הספר ברובו , את זוית המצלמה המעט עקומה שדרכה נחשפות הדמויות וחייהם. את ההקשר בין גירוש ספרד לגירוש מהקיבוץ פספסתי אבל הוא נוכח ומוסיף לספר נקודות. לקראת סוף הספר משהו בו מתרופף ומזויות מעניינות הוא נופל , מבחינתי , לבורות של ספרות ישראלית : החיים חסרי משמעות , אנשים הם קטנוניים , חסרי משמעות והזמן מוחק אותם בעודם חיים.
יתכן וכל זה נכון ( טענתי בפני חברה שזה בגלל שכולנו גדלנו על דבורה בארון ובדמי ימיה של עגנון והיא טענה שזה בגלל שהשמש פה קופחת ואי אפשר להסתתר), ואני יכול להביט על שכני ועל חיי ולתאר אותם כך אבל זו רק זוית אחת של הקיום והספרות הישראלית מאוהבת בה ( אותה חברה טוענת שזה בגלל יעקב שבתאי ולא מי שציינתי ).
בכל אופן , בין אם זה אני או הספר או שילוב , השליש האחרון צינן את חיבתי לספר. אני אנסה עוד ספרים של קסטל בלום , כתיבתה מסקרנת . מחכה שדולי סיטי יצא באודיו.
זה הספר השני השנה שקורא על יהדות מצרים. מהעליות שנמצאות בין מזרח למערב ואשמח לקרוא עוד ספרים שנוגעים בה.

"שיברונם של אידיאלים ושל חלומות גדולים" באמת? על מה מדבר הספר? בלבול אחד גדול. לא סאגה משפחתית ולא היית. סליחה, אבל כנראה לא הבנתי מה עומד מאחורי הסיפור.

זכייתה של אורלי קסטל בלום בפרס ספיר בטקס שנכחתי בו רק לפני מספר ימים, סיקרנה אותי לקרוא את הספר הנ"ל. ועשיתי זאת כמובן במהירות וגם בקלות. נזכיר שהספר נקרא "הרומאן המצרי" אז קודם כל נחמד לדעת שהוא בכלל איננו "רומאן" והוא גם איננו "מצרי" במיוחד. חשבתי בתחילה שאכן מדובר בספר ביוגרפי ואני דווקא מאוד אוהב ביוגרפיות אבל למעשה מדובר כאן בספר של סיפורים שקשורים בצורה רופפת (מאוד) לביוגרפיה המשפחתית של קסטל-בלום. הוריה הגיעו לארץ כחברי גרעין של השומר הצעיר ממצריים הישר לקיבוץ עין שמר ומשם בגלל סיבות אידיאולוגיות משונות שפקדו את השומר הצעיר, שקסטל-בלום מתארת אותן בצורה קומית והיום נראות לנו בכלל מוזרות, התפזרו ברחבי הארץ.
רובם לצפון תל אביב. חלק מהסיפורים עוסק במשפחתה
היא מתארת את הדמויות בגוף שלישי ובלי לומר זאת במפורש, את עצמה היא מכנה בשם "האחות הגדולה" אותה "אחות גדולה" מופיעה במספר סיפורים ומתוארים בה יחסיה עם קרובת משפחתה המכונה "הבת היחידה" ועם חברה בשם "ארוכת השיער". באורח מוזר מצאתי שגם לי עצמי (למרות שהקשר היחידי שלי עם מצריים היו שכנים "מצריים" בילדותי) יש קווי השקה עם סיפוריה של קסטל-בלום. גם אני גדלתי באותו אזור אותו היא מתארת בת"א (יהודה המכבי) גם אני הייתי חבר ב"שומר הצעיר" גם אני הכרתי היטב קיבוצים ובמקרה גם אני למדתי בבית ספר א.ד. גורדון (בית חינוך בצפון) שהיא מקדישה לו כאן סיפור שלם. אז מצאתי את עצמי מתווכח איתה בתיאורים מסוימים שנראו לי דמיוניים לכיוון הקומי... ככלל אין מדובר פה בסיפור עלילה ליניארי אלא כל מיני רמזים שמצטברים בקפיצות שונות חלקן אכן למצריים ואפילו סיפור על אנוסי ספרד שבאופן רופף ניתן לטעון שגם הוא קשור למשפחתה אבל הרוב מתרחש אכן ב"מדינת תל אביב" וליתר דיוק בצפון תל אביב... בסך הכל הסיפורים מאוד קריאים והאמת היא שכל אחד מהם יכול לעמוד היטב עצמאית גם ללא המסגרת של הספר הכולל... אז ברכות לאורלי קסטל-בלום על זכייתה בפרס ספיר על הספר. נהניתי לקרוא.

הרומאן המצרי אכן איננו רומאן וגם לא ממש "מצרי", יחד עם זאת מדובר בספר מעניין, שמצדיק קריאה. גילוי נאות - זהו הספר הראשון שקראתי מאת אורלי קסטל-בלום. זכור לי שצפיתי בהצגה המבוססת של ספרה "דולי סיטי" והתרשמתי מהאופן בו היא מעצבת מציאות חיצונית ואובייקטיבית לכאורה דרך תפיסת-מציאות סובייקטיבית ונטולת רסן.

הספר הנוכחי הוא פסיפס של סיפורים, חלקם של דמויות בנות אותה משפחה וחלקם של דמויות-לוויין ששופכות אור על המציאות המשפחתית שהיא כמו מערכת-שמש או גלקסיה שציר האמצע שלה הוא "הבת-הגדולה" בת דמותה, ככל הנראה, של המספרת. דווקא הסיפורים הנדמים תלושים מן הסיפור המשפחתי המרכזי, אלו שמידת אמיתותם היא המוטלת ביותר בספק, הם המעניינים ביותר בעיניי. אלו הם הסיפורים שמרחיקים את הקורא אל "ממלכות" מבודדות שבהן התעצב המיתוס המשפחתי, סיפורי המעמקים שמעצבים את הזהות המשותפת - מצרים של ראשית המאה וספרד של ימי גירוש ספרד.

כאמור, היצירה הזו בנויה כמעט כמו אוסף של אנקדוטות מנותקות זו מזו. המושג אנקדוטה בא לתאר לא רק את היקף הפרקים, הקשר הרופף שמצוי ביניהם לעיתים או את העבודה שכל אחד מהם יכול לעמוד בפני עצמו, אלא גם את העבודה שחלק נושאים אופי אנקדוטלי - צבר מפגשים כמעט טריוויאלי בין המספרת לבין דמותה של מוכרת בדלפק חנות נוחות, למשל.

אך גם באלו יש כדי להאיר את המציאות השגרתית ככזו שהיא טריוויאלית רק לכאורה ויש בה בכדי להתנשא אל עבר אירוע בעל משמעות גבוהה יותר, סמלית.

נקודת המבט של המספרת על הדמויות אותן היא מציגה נוטה להיות שיפוטית במפגין ולא מאוזנת על גבול הגיחוך. קל להבחין בנקל אילו דמויות נדמות בעיניה ככאלו הראויות להערכה ואולי אף להערצה ואילו הן דוגמא לצרות עין, ניכור וכפיות טובה. אלו שהמספרת חפצה ביקרן מוצגות מתוך הזדהות ועל ידי תיאור מעמיק של עולמן הנפשי, ההיסטוריה שלהן ומערכת השיקולים המניעה אותן, ואילו האחרות מוצגות כשטחיות ובעלות שיקולים נלעגים. כל זה נסבל, כל עוד המספרת שומרת על מידה מסוימת של לשון קומית, אירוניה ומודעות עצמית.

במהלך הקריאה תמהתי לפרקים אם זה המצב, או שמא הטון של המספרת הוא קורבני ומצטדק. אך סימן השאלה הזה, כך נראה לי, מותיר את הספר בתחום השווה קריאה ומעורר עניין. אין פה רק מסכת של רחמים עצמיים והצגה חד ממדית של נרטיב אחד מבין כל הסיפורים המשפחתיים, זאת בזכות המקומות בהן המספרת מתרחקת מבת דמותה ומשקיפה על הסיפור המשפחתי מפסגות אחרות.

"הרומאן המצרי" כתוב בנונשלנטיות, אך מתחת לסגנון הלא-מתאמץ מונחים נושאים קשים וכבדים. אין זה ה"דבר והיפוכו" היחיד. שלא כשמו, הספר אינו רומאן. הוא מורכב משורת פרקים קצרים, שאינם מסודרים בסדר כרונולוגי והקשר ביניהם לא תמיד נראה לעין. ככל שמתקדמים בקריאה נחשפים החוטים המקשרים בין הפרקים: החלום ושברו, דחייה וגירוש, הארעיות השברירית של הדברים והגעתם אל קיצם: קץ הזהות, קץ האידיאולוגיה, קץ החברות, קץ האהבה, קץ התקווה וקץ החיים. אבל קודם שיבואו הדברים אל קיצם עליהם להתקיים בחיוּת, בלהט ובזרימה לטוב ולרע, עד שמגיע רגע קריאת התיגר ובא הסוף. בקיום הזה ובתהליך ההתפוררות ובוא הקץ עוסקים פרקי הספר.

הפסקאות האחרונות של הספר מיטיבות לתאר רעיון זה. לוסיה נפטרה ובעלת הבית מחפשת דייר חדש. "ואז הובן הכל: בעלת-הבית מצאה לה מישהו שהוא כבר מת-חי מלכתחילה. ערמומית. היא עלתה על העניין. בלוסיה היו יותר מדי חיים...יותר מדי התלהבות ויצירתיות... דירה מספר חמש לא תצטרך עכשיו להחליף דייר זמן רב. הדירה היתה צריכה מישהו עם צ'י תקוע, וקיבלה אחד כזה. עכשיו יכולה בעלת-הבית לישון בשקט. לכל היותר יטריד הדייר החדש את איש התחזוקה שלה, הרי בשביל זה היא משלמת לו, והוא גם צייתן ועושה כל מה שהיא אומרת לו לעשות" (עמ' 179-80).

כתיבתה של אורלי קסטל-בלום בספר זה קוראת תיגר על כללי המבנה והכתיבה הספרותיים, ואינה מצייתת לחוקים. גם בת דמותה בעלילה אינה עושה את המצופה או המבוקש ממנה.

לא יצאתי מגדרי מהכתיבה הנונשלנטית ושאר הפעלולים המבניים והצורניים. הספר קריא ולא קריא, לעתים מצליח לרגש ולעתים קרובות יותר - מרוחק ולא נוגע, קצת מחוייך והרבה אירוני ומריר. ספר בסדר. לא יותר.

נשבע לכם שחיפשתי ברשת את נימוקי הועדה שבחרה ברומאן המצרי כזוכה של פרס ספיר.... לא מצאתי, לצערי גם אחרי שקראתי לא ממש מצאתי מה כל כך מיוחד בספר. לא ממש רומן, לא ממש מצרי ובעיקר [במחילה] לא ממש טוב

סאגה משפחתית של עליה ממצרים של משפחת קשטיאל, בקום המדינה.לקיבוץ עין שמר ומשם כמו בבלדה ליוצאי קיבוץ, לעיר הגדולה, תל אביב.
הגיבורים גדלו במשפחות מבוססות, אמידות והלכו לפעולות בקן השומר הצעיר במצרים. מכאן ברור כי העליה האידאליסטית הזאת תנחת בקיבוץ של מפ"מ - עין שמר.
שם הם הופכים לצדיקים יותר מהאפיפיור תוך כדי הפגנת נאיביות קיצונית בנושא סוציאליזם, רכוש פרטי עבודה בשתי משמרות ואמונה בחברי הקיבוץ והתנועה.
התוצאה היא: גרוש מעין שמר באותו משאל שערכה הנהגת השומר הצעיר אם להיות נאמנים לסטאלין או לאלו שהואשמו בריגול במשפטי פראג.
ההמשך הוא בתל אביב.
כמה דברים מייחדים את הספר:
א. העלילה מוצגת כקולאז' של דמויות וארועים.בכל פרק הייתי מחוייב להתאפס על הדמות והארוע, כמו המאמץ לקשור אותו לזמן או תקופה ומקום. אפשר לראות כל פרק כעומד בזכות עצמו. במרבית הפרקים אין הדבר מפריע.
ב. למרות קשיים שהגיבורים חווים, מהם קשיים אידאולוגיים ושבירת תמימותם בקבוץ עין שמר, הם מתחזקים ובונים את עתידם. קשיים אלו מוצגים בדרך כלל במבט לאחור וההגשה שלהם, לאור הצלחתם בעיר, היא קלילה יותר.
ג. יש בספר ניחוח של תרבות יהודי מצריים שנשמרת, הארוח והפגישות שנמשכות לאורך השנים, כמו התפניות שדור ההמשך עושה.
ויש בספר התחשבנויות כאלו ואחרות מה שבסלנג קוראים "להכניס להם בקטנה".
לדוגמה: בתיאור של הגרוש מעין שמר כשהם מעמיסים את האוטובוס היוצא לתל אביב, מוסיפה הכותבת " אבל ריפתין שגם הוא חבר עין שמר והצביע כמונו , השאירו בקיבוץ".
אורלי קסטל בלום, מחייה את צפון תל אביב הממוסדת בתקופה שבית הספר א.ד. גורדון דגל בסוציאליזם אבל המורים העבירו מסרים מבולבלים לאיזה סוציאליזם נתכוונו.
גם היחס לניצולי השואה מודגש :
א. הם הפחידו את הישראלים, והשתיקה שהם שתקו הועצמה על ידי ההימנעות מלהתקשר איתם.היא מתארת את המורה למוזיקה מאיר מור כך "הטיל אימה על כל התלמידים וגם על עצמו. אין פלא: כל מלחמת העולם השנייה התחבא בתוך בור".
ויש עוד קטעים כאלו.
היכולת של הסופרת באה לידי ביטוי בקטע קטן שבו מתוארת סופת גשם בתל אביב:" אט אט התמתן הגשם לממדים מוכרים. היה אפשר לאמר גשמי ברכה. גם הניקוז עבד עכשיו טוב.הרמזור בצומת פעל, אך שכב על הארץ ובישר את בשורתו לשחקים, בגלל תאונה מלפני הגשם.."
הסיפורים האחרונים הופכים אנמיים מעט, ותלושים מהקשרם וחבל.

זהו סיפורה של “הבת הגדולה” לבית קאשתיל וסיפורם של בני משפחתה על פני עשרות שנים.
סיפור על חייהם ועל התמודדותם עם שינויים, עם דחייה ועם גירוש.

לתשומת ליבכם – המלצתי יכולה להכיל מעט ספוילרים.
אביה של “הבת הגדולה” הינו חלק משושלת ממצרים.
הקאשתילים החליטו לעזוב את מצרים, שהפכה קשה ובעייתית להתגורר בה, ולעבור לפורטוגל הסמוכה ולהשתקע בקרב יהודיה. אלא שעד מהרה התברר להם שהם תמימים וכי הרעיון להתמזג עם הקהילה היהודית בפורטוגל היה אשליה מרה.
לאחר מסע תלאות וטלטלות שבעה אחים קאשתילים נוחתים בחוף עזה בעזרת השומר הצעיר בשנות החמישים.

הם משתלבים בקיבוץ עין שמר ומהווים חלק מאנשי הגרעין המצרי בו. “אנשי גרעין זה היו ידועים בקיבוץ כסוסי עבודה, ועבדו בשתי משמרות, בוקר וערב. חייהם היו מלאי פעילות. בערבים היו אנשי הגרעין המצרי משתתפים עם שאר חברי הקיבוץ בוויכוחים שבסופם הצבעות. על כל שטות הצביעו בעד ונגד. היו צעקות עד לב השמיים ודיונים לתוך הלילה סביב השאלה אם התנועה הקיבוצית היא לב־לבו של הפרולטריון – האם היא־היא הגרעין שינהיג את פועלי העיר ופועלי התעשייה למהפכה סוציאליסטית בארץ־ישראל, אם וכאשר זו תתחולל?”

לבסוף, גרעין זה מגורש מהקיבוץ בעוון סטליניזם ואנטי ציונות. “בסך־הכל מה קרה? עשרים־ושלושה חברים, הגרעין הקשה של שמונים המצרים, הצביעו’בעד’ במקום ‘נגד’, באחת ההצבעות שהקיבוץ הארצי “המליץ” להצביע בה נגד. איך הצבעה כזאת, שהיתה רק הבעת דעה ולא היתה לה שום השפעה על שום מציאות, יכולה לחרוץ גורלות?”

הגירוש, הפך את המצרים לעירונים בעלי תובנות חדשות. רבים מאלה שהתגוררו בתל־אביב, או אף בחולון, הצליחו להשתלב יפה. לחלקם מתח החיים בעיר הגדולה והעבודה הקשה היום קשים מנשוא.
לכולם ההאשמה באנטי־ציונות שהקיבוץ הדביק להם היתה כתם גדול מדי, שאסור שסביבתם החדשה תדע עליו. “לא, הם לא אדוני הארץ, ומוטב שיסתמו את הפה ויגידו את דעתם רק זה לזה – וגם לא בעברית – במרפסות שמש שאט־אט יורד עליהן החושך”.

זהו סיפור על משפחה, שככל משפחה היא מחד חוגגת ארוחות ומפגשים משפחתיים. מנגד, משפחה המתמודדת עם מחלות ולוויות.

משפחה עם דינמיקה משלה ועם הסיפורים המשפחתיים שלה.

סיפור על אנשים המתמודדים כל אחד עם גירוש אחר ובדרכו.
סיפור על אנשים המתמודדים עם דחייה וביקורת מבני משפחתם וסביבתם.

הכתיבה יפה, קולחת, סוחפת ומעניינת.
קראתי את הספר בנשימה.

ממליצה!

משפחתו של אבי עלתה ממצרים בתחילת שנות החמישים.
כולם בעלי מוסר עבודה, אידיאולוגיה, אמונה ורצון לבנות בית מוגן למשפחתם בארץ ישראל.
בתום קריאת הספר, שיתפתי את אבי בנאמר בו ומצאתי קווים דומים להיסטוריה המשפחתית האישית שלי.


קראתי דיגיטלית דרך אינדיבוק

כתוב היטב, קריא וזורם, שזור הומור דק.
קורותיהם של עולים ממצרים דרך השומר הצעיר, התפתחותם בארץ על שלל צאצאיהם.
פרקים פרקים עם חוט מקשר ביניהם.
נותן בין היתר השוואה נוסטלגית למצבים ולחיים של אז והיום כשעדיין קראו בתל-אביב לשדרות בן גוריון שדרות קק"ל, כשהקיבוצים עדיין לא הופרטו והצבעות בעד או נגד יכלו לשנות חיים שלמים, כשאפשר היה לרכוש דירה בבבלי שהיה רק רחוב בת"א...
ספר נחמד, לא מעמיק.