זהו ספר מצטבר, כפי שאני אוהב לציין. לא תבינו את חשיבותו עד לאמצעו ואפילו יותר מכך.
השנה היא 1944, המקום הוא נוארק, ממש בפאתי ניו-יורק, במיוחד באזור בו ריכוז מוחלט של יהודים. גיבור הספר הא המורה להתעמלות, אחד באקי קנטור. קנטור הזה סיים לימודיו כמורה להתעמלות בהצטיינות בקולג' ובא ללמד בבית הספר בנוארק. הזמן המדויק הוא יולי, האוויר רותח מחום ויש להשגיח על מגרש ההתעמלות בו הילדים מבלים את הקיץ. המשגיח הוא באקי קנטור בן ה-23.
קנטור הוא בעל ליקוי ראיה המצריך משקפיים עבים. זה מנע ממנו גיוס לצבא ולחימה באירופה הנתונה במלחמה נוראית. חבריו הטובים נשלחו לאירופה. הוא מורה להתעמלות, ילדים נתונים להשגחתו והנה פורצת מגפה נוראית, הפוליו. שוב ושוב מדווחים העיתונים והרדיו על נפגעים חדשים מדי יום, אחד מהם אלן בן השתים-עשרה, אחד התלמידים המוכשרים והאהובים על קנטור. מחלה קצרה, שהיה בריאת ברזל ואז מוות. האבל קשה ונוראי, עוד תלמידים נפגעים מדי יום.
מרשה, חברתו של באקי קנטור, נמצאת במחנה קיץ בהרי הפוקונו, כמאה קילומטר ממערב לנוארק. היא מתחננת לפניו שיבוא להיות שם מורה ויתרחק מנוארק והפוליו. הוא משתכנע רק כשהוא חושב להתארס לה ומגיע למחנה.
במחנה הכל כשורה, מזג האוויר נפלא, מאתיים וחמישים ילדים ובני נוער נהנים ממחנה קיץ ואחר הנערים, דונלד, מנסה להרשים את המורה החדש בקפיצות לבריכה. המורה בעיני דונלד מרשים בהליכתו הגמישה, באחריות הבוקעת ממנו, בדיבורו.
ופתאום, כמו משום מקום, דונלד האתלטי קם באמצע הלילה וכל הסימנים מצביעים: פוליו. מקרה ראשון שלאחריו המחנה נסגר, תריסר תלמידים נוספים חלו ודונלד עצמו מת. באקי קנטור מתעקש להיבדק למרות שלכאורה אין סיבה לכך. התוצאה מצביעה על היותו חיובי. זמן קצר לאחר מכן חלה בעצמו, נותר נכה, אין מרשה, אין חיים, יש אשמה אינסופית.
את קורותיו מספר תלמידו, שחלה אף הוא ונותר נכה קל.
רות מנסה ומצליח לשרטט דיוקן צעיר אחראי, אדיב, אהוב. האתלט שהאמריקאים אוהבים כל כך, שהילדים רואים בו דמות לחיקוי, חיקוי צורה ההליכה שלו, הצרחה כשהוא הודף רומח, האחריות, המשמעת. כמעט אגדה. וכשבאגדה אתלטית, כמו כל אגדה אתלטית, הפגיעה בשרירים פוגעת בכל תחומי החיים.
סיפור קשה.

***




דרכים רבות יש להביס את גוף האדם, הוירוס היא אחת הנלעגות שבהן. מי הוא בכלל? רצף גנטי ארוז בקפסולה חלבונית. פיסה ביולוגית באיזור הדמדומים של חי-דומם. כל כך זעיר עד שאפילו חיידק יכול להסתכל עליו מלמעלה. ולמרות זאת, כמה עוצמה טמונה בו. ברגע שהוא מצליח לחדור את מערכות ההגנה של הגוף, אף איבר לא בטוח מפניו. הכל יכול להיות צפון בחתיכת הגנום, משפעת קלילה ועד לגיהינום. פוליו, למשל. 7500 אותיות בלבד, קצר פי מאות אלפים מהספר הגנטי שלנו, אך בעל אגרוף ברזל שמסוגל לשגר אדם בריא לתוך ריאה ממתכת זהה. אם מנסים לחשוב על הקבלה הולמת, זה יראה כך: זורקים את מיין קאמפ איפשהו על אדמת גרמניה ופורצת שואה.

השנה היא 1944. בשכונה יהודית בניו ג'רזי מתמודדים עם זוועות הפוליו. הקיץ שרבי ומן הבריות ניגרת זיעה חמוצה מרוב חשש לילדיהם. כולם מעלים חשדות והאשמות, אבל אף אחד לא יודע האם הוירוס עובר באוויר, בביוב, או בשלוליות הרוק שהפרחחים האיטלקיים הטילו למדרכות הנקיות של היהודים המלוכלכים. הספר משחזר מעט עבורנו, הפוליו-שאננים, המחוסנים, את האווירה המדבקת של הפחד, את הפאניקה של הורה בקיץ בו ילדים פוסקים ממרוצם. קשה שלא למלט אנחת רווחה: לפחות מן הצרה הזאת ניצלנו.

באותה חופשת קיץ בארי קנטור בן העשרים ושלוש מפקד על מגרש משחקים לילדים, כשבידיו הכישורים לפקד במדים. קוצר ראייתו פטר אותו מן המלחמה, אך לא מן הבושה והתסכול בעמידה מן הצד. כשהפוליו מסתער הוא ניצב בפני אויב חסר פנים שאף כלי נשק עוד לא פותח מולו, והוא נאלץ להתמודד עם הרצון הבוער לנוס מן החזית. כמו כל יהודי, מאמין ושאינו, מטיח גם הוא באלוהים שאלות צדיק-ורע-לו, בתקופה בה הטיחו אותן עוד מיליונים רבים. אחרי הכל, עוצמת התהייה על הסובל הבודד אינה אמורה להרכין ראש בפני סבלם של רבבות נדכאים. ספר קצר למדי, פשוט וקולח, תיאורי המחלה עדינים ורחוקים מלהפוך קרביים. לא ספר מהסוג המדבק, אך מומלץ.

"נמסיס" הוא הקריא מבין ספריו של פיליפ רות שקראתי, למעט אולי "היה שלום, קולומבוס". על פניו, אין בו יותר מדי עומק ומורכבות, אבל הסיום המצויין של הספר, מוכיח אחרת.

ב-1944, בימים בהם חיילים אמריקניים נלחמים מעבר לים, מוצא עצמו באקי קנטור, בחור יהודי מנוארק, בבית. הוא סובל מבעיות ראייה, ולכן משוחרר מגיוס. באקי חונך להיות בחור מסור ואחראי. חוסר היכולת למלא את חובתו מתסכל אותו מאד.

בקיץ 1944, באקי, שלמד חינוך גופני, מנהל מגרש משחקים באחת השכונות היהודיות בנוארק. הוא משגיח על הילדים, מאמן ומשחק איתם והם מעריצים אותו. והנה, פורצת באזור מגפת הפוליו ומתחילה להפיל נפגעים וחללים גם בין ילדי המגרש. (השנים הן טרום המצאת החיסון נגד פוליו ב-1955). חברתו של באקי נוסעת לעבוד במחנה קיץ בהרי הפוקונוס, מקום נקי ממגפת הפוליו. כשמתפנה משרה במחנה, היא מבקשת מבאקי להצטרף אליה. הוא מתלבט, מרגיש שחובתו להישאר עם הילדים ולשמור על מקום עבודתו קרוב לבית. לבסוף הוא נענה לבקשתה ונוסע. מפאת ספוילרים אעצור כאן.

חווית הקריאה בספר בתקופת הקורונה שונה מזו של קריאה בו בימים הרגילים שלפניה. הקריאה שלי היתה הרבה יותר דקדקנית בכל הנוגע להתפרצות הפוליו, להתייחסות אליה ולטיפול בה. ישנו דמיון רב לימינו: חוסר הידיעה, שגרם לפחד, לעיתים עד כדי היסטריה, שהתגלגל לחשדנות, ומכאן לדעות קדומות ולהאשמות. ההגבלות שהוטלו, שאינן שונות בהרבה מאלו שמוטלות היום. שאלת השאלות, האם לעצור את החיים או להמשיך כרגיל. בדומה לעכשיו, אנשים משפיעים מחזיקים לעיתים בעמדות בעמדות מפתיעות.

בספר נמצא הקבלות רבות בין מלחמת העולם לבין התפרצות הפוליו. ההתמודדות עם המחלה נדמית למלחמה, ופעם באקי מתריס כנגד אלוהים (שהוא מאמין בו) ואומר: "תקשיבי, אלוהים שלך הוא לא לטעמי... הוא מבלה יותר מדי זמן בהרג ילדים". גם השפעת המחלה דומה להשלכות המלחמה: מתים ונפגעים שנותרים עם צלקות לכל ימי חייהם.

נושאים נוספים שעולים בספר הם: מקומו של אלוהים בחיינו; האם החיים הם גורל ומקריות או נתונים לשליטתנו; אחריות; עמידה זקופה מול היכולת לכופף את הראש בעת סערה ולהשלים עם חיים שהתהפכו; בדידות מול תמיכה משפחתית ועוד.

נמסיס היא אלת הנקמה במיתולוגיה היוונית. נמסיס האמינה שאין להיות טוב ונעלה מדי, ולכן הטילה קללה על כל מי שבורך במעלות רבות. היא גם פגעה במי שחטאו בחטאי היהירות וההתנשאות.
באנגלית, בנוסף לנקמה, משמשת המילה גם לתיאור אויב מושבע.

לעבר מי נשלחים חיציה הנוקמים של נמסיס? ומי הוא האויב האמיתי? לכאורה, הכל ברור בשני החלקים הראשונים של הספר. בחלק האחרון, שמפתיע לא רק בתוכנו, אלא גם באיכותו, מקבלים הדברים פנים אחרות לגמרי. הסיפור כולו מואר באור שונה, ומשאיר אותנו להרהר גם בנו ובאנשים המקיפים אותנו.

שני החלקים הראשונים - קצת מעל 3 כוכבים. החלק האחרון - חמישה כוכבים, ולו בזכותו כדאי לקרוא את הספר כולו.

עלילת הספר מתחילה בשנת 1944, ארצות הברית במלחמה ובחורים צעירים יוצאים להילחם. דווקא בארי קנטור, מצטיין בספורט ומשתוקק להתגייס ולצאת בשליחות ארצו לקרב, אינו מצליח להתקבל לצבא בגלל בעיות הראייה שלו. הוא מאוכזב ומבויש ומשקיע את כל מרצו בעבודתו כמדריך אחראי על מגרש ספורט בזמן החופשה. הוא דואג לבטיחות הילדים שמגיעים למגרש ומנסה למנוע מריבות וקטטות או מעשי בריונות.
בינתיים יש התפרצות של מחלת הפוליו. עדיין אין תרופה ויותר ויותר ילדים חולים בה. הורים מנסים להגן על ילדיהם בכל דרך, אך לא תמיד יודעים כיצד. מי שיכול להרשות לעצמו כלכלית מנסה להרחיק את ילדיו מהעיר החמה והמיוזעת למחנה נופש בהרים. שם, הם מאמינים, לא יהיו חשופים לסכנת המחלה. מסתבר שזה אינו נכון.
פרט לדמות הטראגית והנוגעת ללב של בארי אכול רגשות האשם, הספר מצליח להמחיש מאוד את חוסר האונים והפחד של הורים בתקופה שלפני מציאת החיסונים נגד הנגיף.

כולם מכירים את זה. ילדים ומחלות הולכים ביחד יד ביד כמו שוקולד וקוקוס (נכתב בזמן אכילת כדור שוקולד). תמיד יוצא לי לשמוע חבורת נשים יושבות יחדיו, אם באוטובוס או במקרה כשאני עובר בגינה, וחצי מהשיחות ביניהן עוסקות בכמה שהילדים שלהם חולים, בתהיות מאיפה הם הפכו לחולים, האשמת הגננת שלא מטפחת את הגן או באמרה הפשוטה "כשילד אחד בא חולה לגן למחרת כולם חולים". תמיד ידעתי שזה ככה במקרה של כינים למשל (רק לכתוב את זה גורם לי להתגרד), או מחלות חום פשוטות כמו שפעת. מתברר שפעם זה היה גם בנוגע לפוליו.

לאלו חסרי השכלה רפואית או שלא חיו בזמן מגפת הפוליו, בקצרה, פוליו היא מחלת שיתוק ילדים שנגרמת מנגיף (וירוס) שמועבר בדרך כלל במגע עם צואה (לא,זה לא אומר שרק אם נוגעים בצואה נדבקים בזה, אבל תחשבו שמישהו הלך לשירותים ולא שטף ידיים,ואז החליט ללחוץ ידיים לכל בן אדם שפגש ברחוב). ובאמת, כדי למנוע את המחלה יש לשמור על היגיינה (וכמובן להתחסן!). הפוליו גורם לרוב רק למחלת חום שעוברת, אבל לפעמים גורם לשיתוק בגפיים, נכות לצמיתות ואפילו למוות. בארצות הברית של שנות החמישים, כשכל המדינה עסוקה במלחמה באירופה ובאוקיינוס השקט, הייתם מצפים שתהיה להם מנוחה. אז לא.

פיליפ רות אוהב לחזור לשורשים היהודיים שלו, ובעיקר לניוארק שבניו ג'רזי, לשכונה היהודית בה (שאולי גדל בה?). הוא מפליא בתיאורים שלו את החיים היהודיים, הבורגנות היהודית וההיסטריה שמאפיינת את היהודים (תודו שאנחנו מצטיינים בזה). באקי קנטור, צעיר בן 23 שמנהל במהלך הקיץ של 1944 את מגרש המשחקים בשכונה היהודית, לא ידע שיצטרך להתמודד עם לחצים של הורים מודאגים כשלקח על עצמו את התפקיד. אבל פתאום פרצה מגיפת הפוליו, וממנהל מגרש משחקים ומורה לחינוך גופני הוא מצא את עצמו משתתף בהלוויות של ילדים בני 12 ומתחיל לפקפק באלוהים שלו. באקי מתלבט הרבה מה לעשות, הוא מתייעץ עם רופא שיסביר לו על המחלה וככה יוכל להרגיע את ההורים, אבל כשמסתמנת אפשרות לברוח מהתפקיד למחנה קיץ מרוחק בה נמצאת ארוסתו, הוא קופץ על ההזדמנות (ומרגיש רע עם עצמו כל הזמן). אבל אפילו במחנה, שהוא חשב שבו סוף סוף הוא ימצא מנוחה ממגיפת הפוליו, מציץ ראשו המכוער של הפוליו. באקי מתחיל לחשוד בעצמו, אולי הוא הגורם למחלה (תצטרכו לקרוא כדי לגלות..).

כמו כל כותרת של ספר, לנצח אני מנסה לקשר בין משמעות הכותרת לספר עצמו."נמסיס" במקור פירושו אלת הריב והמדון, שידועה מהמיתולוגיה היוונית כאוהבת לחרחר ריבים בין אנשים,סתם בשביל הקטע. אבל המילה "נמסיס" מושאלת באנגלית ובעיקר פירושה אויב, ואפילו אויב מושבע. ועכשיו השאלה מיהו האויב המושבע?
מתבקש לומר המחלה,הפוליו, שאמריקאים ראו בא אויבת וניסו לטפל בה כמו במטרד. אבל בגלל שהספר מלא בניחוחות אתאיסטיים מצדו של באקי, אולי הכוונה היא לאלוהים?
באקי מאשים את אלוהים בדו פרצופיות, איך הוא יכול מצד אחד להיות רחום וחנון אבל מצד שני להמציא מחלה (אם נמשיך בקו החשיבה שאלוהים ברא הכול, מהפיל עד הזבוב) שגורמת לנכות ומוות של ילדים קטנים?
מדובר במראה חריג בנוף היהודי של 1944, יהודי שמעז להטיל ספק בעליונותו של אלוהים, שלא אומר "רק הוא שבשמיים מחליט ומכוון את הדברים" ודברים בסגנון "התוכנית האלוהית" וכו'. באקי מטיל ספק באלוהים הזה, ולאחר מכן מאשים לא רק את אלוהים אלא גם את עצמו בהפצת המחלה.

בקיצור, עוד ספר נפלא של פיליפ רות, שהדבר היחידי המעצבן בו הוא שכתוב "הספר האחרון של גדול הסופרים היהודים בני זמננו". כאילו פיליפ רות צריך את הנדבות שלנו, כאילו רק מעצם העובדה שכתוב "הסופר היהודי", רק מעצם יהדותו, אז מיליוני יהודים ירוצו לקנות את הספר, כי "תומכים אחד בשני", ולא בגלל שמדובר בספר טוב ומעולה.

פיליפ רות נמנה על הסופרים האהובים עליי. בייחוד כשהוא נמצא בטריטוריה מוכרת, "היהודי האמריקני"... גם מקום ההתרחשות מוכר וידוע: ניוארק היא העיר שבה גדל פיליפ רות והתקופה, שנות הארבעים ומלחמת העולם השנייה הייתה התקופה בה הוא עצמו היה נער. אמנם לא מדובר פה בסיפור אישי אוטוביוגרפי, אלא בתופעה קשה ואמיתית שעברה על אמריקה באותה תקופה, אך הדמויות בסיפור הן כמובן דמיוניות. כבר השם "נמסיס" (אלת הנקמה במיתולוגיה היוונית) מרמז לנו על משהו נורא שעומד לקרות ואכן משהו נורא קורה:
באותה תקופה עברה על ארה"ב מגפת מחלת הפוליו (שיתוק ילדים), כמו סופה נוראה, שהותירה חללים ונכים רבים לכל חייהם... חיסון שיתוק הילדים עוד טרם התגלה בידי ד"ר סאלק ולרפואה של אז כמעט שלא היו תשובות למחלה הקשה הזו. גיבוריו של רות מנסים לחיות את חיי השגרה והאידיאלים של "החלום האמריקני", של אהבה ובית בפרוורים, כשברקע מרחפת הסכנה והטרגדיה שעומדת לקרות היא כמעט בלתי-נמנעת... הספר מאוד קריא וגם מעורר מחשבות שמעבר לסיפור עצמו, על המקריות האכזרית של הגורל... התרגום לעברית דרך-אגב הוא מצוין.