הבית שצמוד אל הבית שלי נמצא בבעלות של מישהו שלא גר בו והוא מושכר מאז שעברתי לכאן, כך שאחת לכמה שנים מתחלפים הדיירים. עם רובם הסתדרנו מצויין וחלקם אף הפכו להיות חלק משמעותי ממעגל החברים שלנו, אבל לפני כמה שנים הגיעה משפחה שגרמה לי לרצות לקום וללכת מכאן. פחדתי מהם. ממנו, ליתר דיוק.
זה התחיל מיד כשהם הגיעו. כל מיני דברים קטנים. כוסות הקפה החד פעמיות היו נושרות לו מהיד בדרך מהאוטו אל הדלת. העלבונות שהם, האיש והאישה, כיבדו בהם אחד את השני, נשמעו היטב בחדרים בעלי הקירות המשותפים והצליחו לחלחל גם במהלך השעות הרבות בהן אחד הבנים שלהם הפליא בנגינה בתופים. את הצורך בפח אשפה הם יתרו מתוך ההנחה שהשקיות יכולות להחזיק מעמד גם תחת ציפורני החתולים. וכל זה, איך נאמר, היה קצת מוזר, אבל באמת שלא מאד הפריע לי. זה היה סתם מבאס.
אבל יש לי גם כלב. הוא דווקא לא נובח, למעט כאשר באים לפנות את הזבל.
באחד הלילות, ממש באמצע הלילה, התעוררנו בבהלה, אני והאיש, כי מישהו הכה בחוזקה על קיר חדר השינה שלנו, ממש מאחורי הראש. כשאני אומרת בחוזקה אני מתכוונת למה שנשמע כמן פטיש 5 ק"ג שמתנגש בקיר שוב ושוב ושוב. נבהלנו, נרגענו, וחזרנו לישון. למחרת, כשחזרתי מהעבודה, הוא עבר לידי, השכן, עצר ואמר לי שאם הכלב שלי ינבח שוב באמצע הלילה הוא לא יחיה יותר. האמנתי לו. אחרי שאמרתי שהכלב שלי היה בכלל בבית ולא הוא זה שנבח והבעתי מחאה גם על המסר וגם על האופן שבו הוא בחר להעביר אותו במהלך הלילה, נפרדו דרכינו, ללא התנצלויות כמובן ועם מחשבה שלי שיש מצב שאני צריכה להתחיל לחשוב ברצינות על פרידה מהבית שאותו (גם אם לא את המקום שבו הוא מונח) אני מאד אוהבת.
אני לא אאריך בזה. אחרי פחות משנה הם עזבו. עגמת הנפש שנגרמה לי היתה קטנה כנראה יחסית לזו שהם גרמו לבית ולבעליו.
והספר.
זאת נובלה על איש ואישה שעם היציאה לגמלאות קנו לעצמם בית במקום נידח כדי להמשיך את חייהם בשניים, רחוק משאר האנשים וההתרחשויות. רק עוד בית אחד נמצא בשכנות יחסית, בתוך אותו היער המושלג, מעבר לנהר. והאיש שגר שם, השכן, פולש אל חייהם ומשנה אותם.
זה סיפור גרוטסקי והוא כתוב יפה, מאד יפה, והוא גם קצת מותח. הוא מעלה בעיקר שתי שאלות, שאלת האחריות שיש לנו כלפי אנשים שלא בחרנו בהם אבל הזדמן לנו לפגוש בהם ולהכיר את מצוקתם וגם שאלה בדבר נימוסים והליכות, עד כמה אנחנו מסוגלים להתנער מהם, בעיקר כשאנחנו בדלת אמותינו. זה, אגב, העלה אצלי חיוך כי זה הזכיר לי את אבא שלי שבאופן קבוע, בכל פעם שהטלפון בבית היה מצלצל כשהייתי קטנה, היה מכריז בקול "אני לא בבית".
בחרתי בו בגלל השם, כי הוא יפה בעיני. אני לא יודעת למה אבל אני אוהבת את המילים האלה. גם לחרף ולגדף אני די אוהבת. אני אפילו עושה את זה ולא מעט, לא רק כשאני כועסת, אלא בכלל, כחלק מהשפה. "איזה מניאק אתה" או "אל תהיה בן זונה" אפשר לשמוע אצלנו בבית, נאמר בנימה לבבית בדרך כלל, אבל אם הילדים שלכם חזרו מהגן עם גידופים שאין בבית שלכם, יכול להיות שהם למדו את זה מהילדים שלי. אגב, באנגלית הוא נקרא The stranger next door, כך שאפילו פרפרזה אין כאן וגם שום קשר אחר לא הצלחתי למצוא בין השם הזה לסיפור. כנראה יש מי שחושב ששם, די לו שיהיה אקראי ובלבד שיהיה יפה.
