פעם שאלתם את עצמכם מה תבקשו מהג'יני הכחול מאלאדין, או דג הזהב, שיבואו יום בהיר אחד ויעניקו לכם שלוש משאלות?
אני בטוחה שכמעט כל אחד, לפחות כשהיה ילד, עשה רשימת משאלות בראש שלו, סביר שהרבה יותר משלוש.
כשהייתי קטנה זה הסתכם בחלומות ורודות ותמימים על סוסי פוני, כשגדלתי, ורציתי להרגיש טוב עם עצמי, החלטתי (או בעצם השליתי את עצמי) שאבקש שהכנרת לא תתייבש, שיהיה שלום עולמי. אחרי כמה זמן, הרגשתי מתוחכמת כשאמרתי שאבקש עוד מיליון משאלות. החלום הזה התנפץ כשראיתי את אלאדין שוב, וגיליתי שהג'יני אוסר עליו לבקש עוד משאלות.
באסה.
הג'יני מתוחכם.

אבל יש דבר אחד שאני בטוחה לגביו, וטיפשי ככל שיהיה, הוא כנראה לעולם לא ישתנה. אי שם במשאלה העשירית, הייתי מבקשת את ספרי ריק ריירדן לעולמים. מבחינתי- שיישאר כבול לכיסא ויכתוב לי. או שאולי ימחקו לי את הזיכרון ואתחיל מחדש לקרוא את הסדרה (אני לא מסוגלת לקרוא ספרים פעמיים. אל תשאלו). בכל מקרה, מביך להודות, אבל זה מה שהייתי רוצה.
ולמה?
בריק יש יכולת מיוחדת. הוא מסוגל להפוך את הספר למשפחה.
תבקשו ממני אסוציאציה ל"פרסי ג'קסון", ואומר לכם- בית.
יש לי חולשה לבחור.
אני רק בת ארבע-עשרה, והעולם אף פעם לא מספיק מעניין בשבילי. אז אני קוראת פנטזיה, לברוח קצת למקום מסוכן יותר, הרפתקני.
אנשים אחרים אולי לא מסוגלים להבין את זה (אהמ אהמ אימא), למה לא לעמוד עם הרגליים על הארץ? להיות יותר ראליסטים.
אבל אני צריכה את זה.
אין טעם שאתחיל לכתוב למה אהבתי את הספר. כי זו תהיה מגילה שלמה שמזכירה מעריצת וואן דיירקשן שרופה, רק במקרה הזה- פרסי ג'קסון, הכוללת את כל הספרים שלפניו, כמה הם שימחו אותי והפילו אותי מצחוק. גרמו לי לקנא.
ועכשיו פסקה קטנה לאלה שבאמת קוראים את הספר:

אני אקצר ואכתוב, כי לספרים הקודמים לא כתבתי ביקורת (מהסיבה הפשוטה שקראתי אותם לפני שנרשמתי לאתר), שהכתיבה של ריירדן מצחיקה וסוחפת כתמיד.
ג'ייסון לא קיבל הרבה קרדיט בספר הזה, ואל תגלו לאף אחד, אבל- זה היה כל כך נחמד. כמו שהרבה כבר אמרו, נראה כאילו הוא מנסה להחליף את פרסי, וזה לא מתקבל על הדעת. הגיבור שליווה אותי כל כך הרבה שנים לא יעזוב בשביל בלונדיני מושלם שיכול לרחף כמו סופרמן אידיוטי.
פייפר התחבבה עליי קצת יותר הספר, אבל בכל מקרה שמחתי שהיה לה פרק אחד מסכן.
הללויה!
פרנק והייזל מקבלים נתח גדול מהתהילה הספר הזה, וזה דווקא נחמד, כי לא כל כך התחברתי אליהם בספרים הקודמים, ועכשיו ההשקפה שלי שונה לגמרי.
לגבי פרסי ואנבת'- אני לא אומר כלום. אבל תשמרו ציפיות גבוהות.

ו-ספוייללללרררר ענננקקקק (הכפלתי אותיות כדי שאף אחד לא יאשים אותי ב- אופס קראתי והרסת לי הכל)

ניקו אוהב את פרסי?! מה?! לא נכון! אלוהים אדירים! ריק! אני... שאפו. הסופר התבגר. והצליח להמם אותי לגמרי. בחיי. צמרמורת

סוף ספוילר, וסוף פסקה שמיועדת לקוראי הספר

אוהבי ריק ריירדן לא באמת צריכים את הביקורת הזו- הם יקראו את הספר, וכנראה גם יאהבו אותו. אם עוד לא הבנתם, גם אני אהבתי אותו, למעשה זו הסדרה האהובה עליי (טוב, פרסי ג'קסון. אבל גם זו), וכן, אני חושבת שחמשת הכוכבים שמתנוססים בראש הביקורת לא מספיקים.
אבל אני חושפת בפניכם, גם אלה שלא אוהבים את הסופר, או הז'אנר, קצת מהילדותיות הטיפשית שלי, ואת החיבה שלי לסדרה הזו. סדרה שאני מקווה שלא תגמר לעולם.
כי אני גדלתי על הספרים האלה, ועדיין גדלה. ולקרוא אותם זה המערה הקטנה שלי, המחילה הקטנה באליס בארץ הפלאות שמובילה אל עבר הלא נודע.
אבל בעצם- גם אל הנודע (בכל זאת, ריק ריירדן)

נ.ב

אין לי מושג מה אני הולכת לעשות עם עצמי עד הספר הבא. למישהו יש מספר של פסיכולוג טוב?

ברוכים הבאים לטקס נבחרי בית האדס! אזהרת ספויילרים צפויים
במהלך הטקס, אתם הולכים לפגוש בדמויות או מקרים מהספר, שעליהם אני הולך לתת את הדעה האישית שלי, כמובן שאתם
לא חייבים להסכים. >לא אופנתי של חודשיים.
אחרי שבועיים של קריאה סיימתי אותו, ואני מוכן להעביר עליו ביקורת. בהצלחה לי.
ולקטגוריה הראשונה: הזוג הדביק

מזל טוב לפרסי ואנבת', אתם נבחרתם לקטגוריית הזוג הדביק של השנה. סליחה. אז פרסי ואנבת' מתהלכים להם ביחד
בטרטרוס, לא המקום הכי מעודד בעולם. ברצינות, חלק מהתיאורים שם גרמו לי לרצות להקיא. או לרוץ למטבח ולשתות
כוס גדולה של מים. אבל זאת עדיין לא סיבה לדחוף משפטים על העתיד המשותף ברומא כול שתי שניות.
ממכם ציפיתי לקצת פחות רגעים קיטשיים ויותר אסטרטגיות. אבל אני לא מאשים אף אחד, אני מתאר לעצמי שזה לא כול כך
פשוט לתפקד בטרטרוס ^^

הקטגוריה הבאה: הזוג המוצלח

איחולים רבים ל.. ליאו וקליפסו! מהרגע שליאו ראה את קליפסו בפעם הראשונה, ידעתי שחייב לקרות משהו. התגלגלות
העלילה הייתה כול כך צפויה, ועדיין, היה בזה משהו קצת משחרר. להתנתק מהעלילה של 'גיבורי האולימפוס' לרגע.
חוץ מזה, הם פשוט מתאימים. דיי ברור שבספר הבא קליפסו הולכת לחזור איתם למחנה החצויים, ויופיעו באינטרנט עשרות פאנפיקים
על הילדים של ליאו וקליפסו.

קטגוריה נוספת: חצוי השנה

פרנק וליאו התחרו על הקטגוריה, אבל בסוף החלטתי לבחור בפרנק. אפילו שכול הקטע של השדרוג הפיזי והנפשי שלו היה צריך
להיות בספר הבא ולא בזה, הוא גרם לי לחבב אותו בספר הזה. בספר הזה אנחנו מגלים עוד חלק בפרנק. החלק שלא מאמין בעצמו
וחושב שהוא תלוי באחרים. אני באמת מרחם עליו, בקשר לכאב ראש שארס ומארס עושים לו בראש.
פרנק- הגיע לך לעלות לדרגת פראיטור. בהצלחה ^.^

הקטגוריה המקבילה: חצוית השנה

מהרגע שקראתי על הייזל, כן, לפני שנתיים ב'בן נפטון', הבנתי שהיא הדמות האהובה עליי. היא כול כך.. אדירה.
ובבית האדס היא נהייתה אדירה אפילו עוד יותר. כול הקטע של האשליות.. פשוט להתמוגג $_$
גם הקטע של ניתוק השרשראות של שערי המוות הוסיף לתפקיד שלה. אני חושב שבספר הזה הקוראים הבינו עד כמה היא חשובה למסע.
כפיים

הקטע הכי לא קשור:

ג'ייסון וניקו נמצאים בחופי קרואטיה. ניקו נפגש בקופידון הרשע ומודה שהוא מאוהב קשות בפרסי.
וואו. מוזר 0.0 זה ריגש מישהו? עזר למישהו?
אני חושב שזה רק גרם לי לחשוב על זה שיש יותר מדי זוגות בסדרה הזאת. אבל זה עדיין לא מפריע לי. עדיין לא.
אז ניקו- תמשיך להיות מוזר בצד. סתם, כול אח של הייזל הוא אח שלי. לא משנה. XD

האל האהוב ביותר:

ברכות לאכליס! אלת האומללות היוונית! לא, אני לא צוחק. היא ממש מוזרה. אבל מוזרה מעניינת. חשבתי שהיא
סתם תמימה שטובעת באומללות של עצמה. אבל כשהיא הובילה את פרסי ואנבת' למלכודת זה היה מעניין.
הייתי שמח לדעת עליה קצת יותר. ערפל מוות שליטה T_T

לסיכום:
ספר מדהים. בדיוק כמו שציפיתי. ריק ריירדן לא יורד ברמה, אבל גם לא עולה.
העלילה זורמת, מעניינת, מלאת תת-סיפורים, ומלא מלא דמויות חדשות.
סוף.
בעצם, זה לא הסוף.
אני חייב להודות שאני לא במתח ענק לספר הבא, אבל עדיין יש איזושהי טיפת סקרנות. יכול להיות שחמש ספרים זה יותר מדי.
אבל מצד שני, עם דמויות כאלה, אי אפשר לוותר על עוד כמה מאות עמודים טובים.

סוף טקס נבחרי בית האדס, נתראה בשנה הבאה.

קודם כל - אין שום קשר לצב. לא ממש.. באותה מידה הם יכלו לשים את אריון.
כמובן שהתאוששתי מההלם על הכריכה, ברגע שהחזקתי את הספר בידיים.. וברור שזה כלל המון 'יאיי!!' ו'אני לא מאמינה, תודה!!' במחשבה לאחור - אני ממש מרחמת על הסובבים באותו רגע מושלם.. [ואני גם די בטוחה שסבתא שלי מצטערת שהיא קנתה לי אותו.. P:]

ועכשיו לספר..
וואי, זה קשה. המילים ממש נתקעות לי.
המשפט האחרון מהספר עדיין.. יושב על הלב.
איזה ספר מדהים!
הוא היה מצחיק, ומרגש, ומושלם, ובאמת שקשה להכניס את הכל למשפטים מסודרים..
ריק פשוט גאון!..
כשסיימתי את אות אתנה ממש פחדתי מכל מה שהולך לקרות - ועכשיו.. אנחה ריק לא סיבך את העניינים כמו כל סופר משועמם ומעצבן אחר..
אני באמת לא יודעת אם אני אהיה מסוגלת - נפשית - לחכות עכשיו שנה שלמה לספר הבא.. איך אפשר??
אני לא מסוגלת להיפרד מכולם שוב, לכל כך הרבה זמן..
פשוט. לא. מסוגלת.
ריק עשה דברים ממש מדהימים עם הספר הזה - הדמויות.. השתנו. [לטובה, כן?] פרנק והייזל בכלל.. אני כל כך אוהבת אותם!..
-ספויילר-
חח.. ליאו..
ברגע הוא נזרק, ותיארו עד כמה זה גבוה - הבנתי איפה הוא ינחת.. חח.. עוד משהו גאוני, כמובן..;)
-סוף ספויילר-
עכשיו, שאני כבר אחרי קריאת הספר, אני מבינה שהיה שווה לחכות..
דחיתי את הקריאה של העמודים האחרונים - פשוט כי לא רציתי לגמור את הספר.
זה מה שהכי השפיע על הספר, האמת.. העמודים האחרונים. קשה עכשיו לעבור לספר אחר. זה פשוט תקוע בגרון כזה, ומונע ממני לפתוח ספר.
נו, טוב. זה יעבור. [אני מקווה]
[ושלא תחשבו שזה כי הספר לא טוב או משהו! חס וחלילה! פשוט הסוף היה ממש.. עמוס בדברים.. מרגשים? לא יודעת.
אבל הוא היה יפה.. ^_^]
וזהו, אני חושבת..
אני לא חושבת שאתם ממש צריכים שאני אגיד לכם שהספר יפה.. אתם תראו בעצמכם:)

*ובהצלחה בהתאוששות אח''כ..
איך פיירי תיארה את זה?.. 'ריקנות', נכון?
צודקת לגמרי..

המסע ממשיך. השבעיה הסודית והסאטיר עמלים על הצלת העולם, את הספר הקודם עזבנו כשפרסי אנבת' נפלו השאולה, בדרכם לסגור את שערי המוות (כדי למנוע\לעכב מפלצות שהושמדו לחזור). ניקו השנוי במחלוקת מבטיח להוביל את הקבוצה לשערים בצד השני (הצד של החיים) שנמצאים, כבר ניחשתם בבית האדס... כך מתחילה ההרפתקא בספר הרביעי בסידרת גיבורי האולימפוס של ריק רירדן.
הספר מלווה את המסע של אנבת' ופרסי מתחת לאדמה ושל הקבוצה על ארגו 2 מעל.. הרפתקאות נצחונות קצת מזכיר את חגי ישראל, רצו להרוג אותנו, ניצחנו בואו נאכל... רק בלי הקטע של האוכל. העלילה די שבלונית, האלים הטיטנים הענקים המפלצות כולם חשופים למניפולציות רגשיות של גיבורנו, וטקטיקה של פסיכולוגיה הפוכה לרוב עובדת.
כשהתמרמתי בזהירות שהעסק שבלוני מעט, (כדי לא להעליב את בכורי המכור) הופתעתי כשהבכור ענה נכון זה באמת שבלוני, אבל לא צריך להפריע להנות מהספר.
אז הנחתי בצד את הקריאה הביקורתית, את הספק כבר השהתי בתחילת הקריאה, והתמסרתי להרפתקאות.
יפה לראות את התמורות שמתחוללות בגיבורים לאורך העלילה, וככל שימהר הגיבור להשלים עם טיבעו ויעודו כך יטב לו, תגבר עוצמתו והשמיים הם הגבול. וזה רבותי מסר חשוב ויפה
לאוהבי הז'אנר ומי שנשאר במתח בסוף אות אתנה (בעצם אלה שנשארו כמתח בסוף אות אתנה בטח כבר סיימו מזמן לקרוא).

אזהרה: ביקורת זו מלאה בספוילרים.
אני רוצה לומר לכם משהו, לפני שאתחיל;
זאת הפעם הרביעית שאני משנה את הביקורת הזאת, ואני עדיין לא מוכנה ולא מאמינה למה שקרה לניקו.
בפעם הראשונה שכתבתי את הביקורת, שפכתי את כל הלב. כל מה שהרגשתי לגבי הספר הזה, פשוט נזל ממני.
אני ממש ניתחתי את חייו של ניקו. הבהרתי את הרגשתי בקשר לכל דמות. ואז מחקתי את זה. בטעות. אני מדגישה את בטעות.
ואז התעצבנתי על כל העולם. וכתבתי ביקורת חדשה, אבל היא לא היתה טובה כמו הקודמת, אז שיניתי אותה שוב.
והפעם, אני משנה בפעם האחרונה. למרות שכבר הספקתי לעשות פריקת עצבים בכל קבוצה שקשורה לגיבורי האולימפוס או פרסי ג׳קסון.
אז נתחיל?
אני עומדת לרצוח כל אדם שלא אוהב את פרסי ג׳קסון, אנבת׳ צ׳ייס, פרנק ז׳אנג, הייזל לבסק, ליאו ואלדס (הלוהט!! יש לו קבוצה משלו. תיכנסו אליה. ליאו שליטה), פייפר מקלין, ג׳ייסון גרייס, רייצ׳ל אליזבת דר, תאליה גרייס, גרובר חסר-שם-משפחה-אבל-נראה-שלאף-אחד-לא-אכפת, כירון גם-הוא-חסר-שם-משפחה, ניקו די אנג׳לו (למה הוא היה חייב להיות הומו? ריירדן לא הביא בחשבון את העובדה שאני מאוהבת בו נואשות? לפחות הוא היה עושה אותו חתיך פחות.. אבל זה בלתי אפשרי), בוב הטיטאן (מתה עליו! הוא כל כך אדיר!), בוב הקטן, ריינה האוסומית ברמות אפילו אל תשאלו אותי למה הזכרתי אותה. היא אדירה. וליאו ואלדס (כן, הזכרתי אותו כבר. אבל הוא כל כך אדיר. (ולוהט!)).
טוב, עד שזה נגמר, זה נראה שפשוט הזכרתי כל חצוי (לא דווקא) שאני אוהבת (אהמ ליאו הלוהט וניקו האדירררר) ולא סתם הצעתי לרצוח את כל מי שלא אוהב אותם.
עכשיו נותנים ציונים לדמויות! (אתם יכולים להגיב, לשנוא אותי, לסקול אותי באבנים, לעשות דירוג בעצמכם, או מה שבא לכם בעצם)
פרסי ג׳קסון (האגדי!):
כוח: אינסוף מתוך 10.
אהבה כלפי אנבת׳ (אוווו); אינסוף בחזקת חמש מתוך 10.
להיות מצחיק אפילו במקום הכי נורא לשאול: אינסוף ושלושה רבעים מתוך 10.
למצוא חבר אפילו בטרטרוס: אינסוף מינוס חמש מתוך 10.
אנבת׳ צ׳ייס( הגאונה!!):
כוח: אדיר כפול 500 אלף.
חוכמה: אינסוף בחזקת אינסוף מתוך 10
אהבה כלפי פרסי(אווו!): אינסוף בחזקת חמש מתוך 10
לעשות מכל רגע מבעית לרגע קורע( אהמ ניקס אהמ); 234643368437414790546686 מתוך 5.
ג׳ייסון גרייס:
אינלי כוח עליו.... בואו רק נגיד שהוא סוג של השתפר, סבבה?
פייפר מקלין:
היא קיבלה תפקיד קטן ופתאום היא לא מתנהגת כמו החברה הכי טובה של ליאו. גם לא.
הייזל לבסק(סופסוף מישהו אדיר!!!):
אדירות: אינסוף בתוספת 4758000 בריבוע מתוך -10.
אוסומיות: 26845962674367844 בחזקת שלושת אלפים מתוךג 10.
מדהימות: 23647878659006543 בחזקת מאה שלושים וחמש מתוך 10.
פרנק ז׳אנג:
משעמם. Next!
ליאו ואלדס( תמיד יש לי זמן בשבילך);
לא הוגן לתת לו ציון. אני פשוט אתאר את החתיכות שלו.
טוב, אני שונאת עכשיו את קליפסו, ולא בגלל שהיא עם ליאו (אבל אני כן מקנאת בה) אלא בגלל שלקח לה כל כךךךך הרבה זמן לכלות כמה שהוא שווה! (ולוהט!)
חוץ מזה, הוא היה אוסומי לגמרי, בהרבהההההה רמות. אינסוף מתוך 2. ניסיתי לתת ניקוד הוגן. זה לא הצליח.
ניקו די אנג׳לו;
גם לו אני לא אתן ציון, וכן זה קשור לעובדה שאני מאוהבת בו.
הוא...אני...פרסי! מה...לעזאזל...אני....צריכה...לחשוב...?
טוב, אחרי שהתגברתי על השוק, קיוויתי שלפחות השחקן של ניקו לא יהיה גי כדי שאני אוכל לפנטז עליו...(לא שזה משנה. הייתי מפנטזת עליו בכל מקרה)
ניקו הוא כל כך וואו!
איך הוא יכל לשמור את זה במשך כל כך הרבה זמן?
טוב, שאלות כאלה אני אחפור בדיונים אחרים. בינתיים רק אומר שהאהבה הלא הגיונית שלי רק מתגברת.
זאת היתה פריקת העצבים שלי (בפעם המאה עשרים ושלוש) על בית האדס.
נקווה שבקרוב תהיה פריקת עצבים על דם האולימפוס.
די אנג׳לו שליטההההה!!!

אז אחרי שנה (יותר) ארוכה ומפרכת של ציפייה במתח מוטרף, הספר הזה סוף סוף יצא!!!!!!!! ייאי!^.^

הכל התחיל בזה שאני מתקשרת לסטימצקי כמו בכל יום לשאול אם הספר כבר יצר, ומרוב שאני רגילה לזה שהספר לא יצא לעולם הייתי בטוחה שהמוכרת אמרה לי "לא" במקום "כן". רק אחרי איזה חצי שעה אני שואלת את עצמי
רגע מה המוכרת הזאת אמרה?!
ורצה לנדנד לאח שלי שיקח אותי לסטימצקי אפילו שזה נסיעה של כמעט שעה לחנות הכי קרובה, אבל אחרי מלא מלא מלא (מלא) צביטות, סטירות, בוקסים ובעיטות במקומות לא כל כך נעימים, הוא הסכים להסיע אותי. בקושי. בשניה שהאוטו עצר נתתי את הריצה הכי מהירה שלי לחנות (חח זה היה מזה מצחיק בסלואו מושן) לרחתי את הספר, חזרתי לחנות, וכל זה לפני שאח שלי סיים לצאת מהאוטו. הייתי צריכה לצלם את המבט הזה שלו....

לביקורת!!


הספר מדהיםםםםם!!!!! אולי הוא לא הכי טוב בסדרה, (אין מה לעשות, אות אתנה פשוט מושלם^^) אבל ברצינות שזה אחד ה- ספרים שנכתב אי פעם. ברצינות.


ספוילרים!!!!!!!!!!!


אני ממשששששששששששש רוצה לדעת איך הסיפור עם קליפסו יתפתח. אם ליאו לא יקיים את ההבטחה שלו להציל אותה הוא ימות. כי הוא נשבע בנהר סטיקס. אבל את הבנתי נכון מהנבואה מישהו שיקיים נדר כלשהו יפסיק לנשום, או משהו שזה ("נדרים לקיים עד כלות הנשימה") וחוץ מזה גאיה חייבת להתעורר, אחרת זה יהיה סתם דבילי. ושני חצוים חייבים למות. לדעתי אלה יהיו ליאו והייזל. הרגע אמרתי למה רב הסיכויים שליאו ימות וחוץ מזה יש גם את העוגייה המפגרת הזאת. והייזל תמות בגלל שפרנק כל הזזמן אומר שהוא לא ייתן לה למות. היגיון פשוט.
אבל ברצינות שציפיתי שמישהו ימות (חוץ מהפגסוס של ריינה דמעה...:,(). אבל למי אכפת אני מתה על כולם.
אפילו שזה לא קשור הכריכה הזאת מעצבנת אותי. הכריכה אמורה להיות על דברים מרכזיים בספר, לא על איזה צב שולי שהם נתקלו בו בדרך לדברים היותר חשובים. זה דבילי. אבל הספר מעולה. למי אכפת. לא לי. ממש לא. טוב ת'אמת קצת. לא חשוב. ביי.

8.10.2013
חיכיתי לתאריך הזה מאז שידעתי שהספר יוצא לאור בתאריך הזה (משפט גאוני).
תשכחו מזה, חיכיתי לספר הזה ברגע שסיימתי לקרוא את אות אתנה.
איך אות אתנה מסתיים?- סוף מותח. או כמו שקוראים לזה באנגלית קליף האנגר. או כמו שקוראים לזה בקרב כל אוהבי ריק ריירדן- ריק עשה זאת שוב!

אז התאריך הזה הגיע, לא לפני שחפרתי לכל מי שרצה ולא רצה לשמוע על הספר המושלם הזה שקוראים לו בית האדס.
עובדה שאני מתגאה בה - לקח לי "בסך הכל" שבוע וחצי לקרוא אותו. באנגלית. קרוב ל-600 עמודים. והכי אני גאה בזה שלא ויתרתי כמו שעשיתי באות אתנה וחיכיתי חודש וחצי עד שהמשכתי לקרוא אותו ובסוף כבר יצא הספר בעברית..
אבל מצד שני, איך יכולתי לוותר על לקרוא אותו כמה מהר שאני יכולה? אחרי מה שריק עשה לנו בסוף אות אתנה?!
אז קראתי. צחקתי. הייתי עצובה. כעסתי על ריק. ואז, בסוף הספר- התרגשתי.

לכל אורך הספר הזה יש דברים לא צפויים, כי בכל זאת, ככה זה כשריק ריירדן הוא הסופר.
יש קטעים מצחיקים, קטעים מוזרים, קטעים עצובים, קטעים שגורמים לך להרים גבה ולשאול על מה לעזאזל חשב ריק כשעלה לו הרעיון הגאוני הזה...

מכירים את הספרים האלה שאתם קוראים, כאלה שחיכיתם להם כל כך הרבה זמן, שכשאתם מסיימים לקרוא אותם אתם מרגישים ריקים ולא בדיוק סגורים מה אתם באמת מרגישים לגבי הספר הזה, אבל אתם יודעים שזה אחד הספרים הטובים שקראתם?
כזה הוא בית האדס.
אני לא מעריצה גדולה של דמדומים, הארי פוטר, שר הטבעות, שיר של אש ושל קרח, משחקי הרעב ועוד כל מיני סדרות ספרים שאנשים מחשיבים כסדרות ספרים טובות מאוד.
אז בשבילי, שתי סדרות הספרים הכי טובות שייכות לריק. בשבילי זה הכי טוב שיש. בשבילי אלה הספרים שהשאירו אותי עם ההרגשה הזאת.

טוב, אז אחרי הטקסט הדרמטי למעלה (באמת התנהגתי באופן דרמטי לפני שהספר יצא, כל פעם שהזכירו משהו שקשור איכשהו לספר או לריק 0.0) הנה כמה דברים שאנחנו לומדים על הדמויות בספר:
מכאן זה עלול להכיל ספויילרים קטנים שלא באמת יהרסו למי שעדיין לא קרא, אלא יגרמו לכם לתהות "אבוי, מה ריק מעולל לנו הפעם?"

1) מגלים למה ניקו כל כך אפל ומרוחק (אז כן, גם העובדה שהוא הבן של האדס קשורה לזה, אבל זה לא זה).

2) פייפר סוף סוף לומדת להשתמש בכלי נשק שימושי, שהוא לא קרן השפע המאוד מפחידה ומאיימת שלה.

3) ליאו.. תופים!! יש לו כמה פרקים מסוימים מאוד בספר שיגרמו לדמות שלו להיות שמחה אפילו יותר (אז מה אם הוא רק דמות בספר? אסור לו להיות שמח?) ולגרום לכמה מאיתנו להזיל דמעה (מאושר/ מרגש אחר שלא נדבר עליו כדי לא לעשות ספויילר)

4) כמובן שנראה מה עובר על פרסבת' בטרטרוס, ונפגוש את בוב [אם גם אתם תוהים לעצמכם מי זה בוב, אתם לא לבד! הוא לקח חלק בסיפור שפורסם בסוג של ספר המשך בין "הקרב על המבוך" ו"תקוות האולימפוס" (למי שבא לדעת קוראים לספר באנגלית The Demigod Files ולסיפור עם בוב קוראים The sword of Hades) אבל למי שלא קרא את זה, כמובן שריק מזכיר מי זה בספר ואתם תתאהבו בו ♥]

5) הייזל זוכה לתפקיד די מגניב בספר.. תפקיד שיעזור לה להציל את החברים שלה בנקודה מסוימת בספר.

6) פרנק עובר מייקאובר בדרך מוזרה (או נורמאלית, תלוי את מי שואלים..)

7) ג'ייסון נשאר אותו ג'ייסון, רק שעכשיו הוא צריך לתפוס יותר פיקוד, בגלל שפרסי לא בסביבה.

והסוף של הספר.. טוב, אם אני אגיד לכם שהוא ישאיר אתכם במתח זה לא יפתיע אתכם כי בכל זאת זה ריק, אבל יש לי משהו אחר להגיד על הסוף.
השורות האחרונות גרמו לי לחייך ולהתרגש, במקום לרצות לחנוק את ריק ולצעוק עליו "למה אתה עושה לנו את זה?"
לדעתי זה ללא ספק הרגע הכי יפה בכל הספר הזה (חוץ מהרגע שליאו מביא לפרנק "מתנה" כלשהי.. אני אוהבת את ליאו ♥) והספר עם הסיום הכי טוב שיש. התרגשתי P: .

אז חוץ מהחפירה למעלה, אין לי יותר מידי מה להגיד על הספר שאחרים לא אמרו כבר. זה כן ספר מדהים, זה כן ספר מושלם.
וכל הביקורת הזו נשמעת די דרמטית, אבל ככה זה כשמדובר בספר של ריק ריירדן.
תאריך הבא לחכות לו- 7.10.2014
דבר אחד אני יודעת- התאריך הזה לא יגרום לי להרגיש פחות ממה שהתאריך הקודם גרם לי להרגיש. ואולי אפילו קצת יותר :).

תמיד אהבתי את הכתיבה של ריק ריירדן. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה בת 8 עם אחד מספרי "פרסי ג'קסון" יושבת ליד השולחן במטבח וקוראת, כשאמא שלי מרצה לי על כמה שלא בריא לאכול ולקרוא ביחד (נו, באמת. כאילו שזה יעצור אותי).
באמת, הכתיבה שלו מדהימה. הוא מצליח לכתוב על בני נוער ממש כאילו הוא כזה בעצמו. הדמויות שלו מלאות חיים, הדיאלוגים ביניהן מצחיקים נורא... הכל מרגיש כאילו ככה הוא נועד להיות, בניגוד לספרים אחרים שאני מבקרת תוך כדי הקריאה או יודעת שאני הייתי כותבת קצת שונה.
ריק ריירדן הוא אחד הסופרים האהובים עלי.
אבל...
עם כל הכבוד לכתיבה המדהימה שלו, די נגמרו לו הרעיונות. הוא ממחזר גיבורים כאילו הוא פעיל באיזו שהיא תנועה למען איכות הסביבה,ובכל ספר העלילה היא - בבסיסה - בדיוק אותו הדבר.
בואו נחשוב רגע על כללל הספרים שלו.
פרסי ג'קסון: 1)ילד מגלה שהוא בן של אל ויוצא למסע שבו הוא מגלה את עצמו ומונע מהעולם להיחרב.
2) הילד יוצא לעוד מסע, הפעם בלי רשות, כדי להבטיח את שלום החבר שלו ולהציל את חבריו.
3) מסע חדש, כדי לנסות לעכב את אדון הטיטאנים ולהציל את העולם.
4) המחנה בסכנה! מסע חדש בניסיון להציל אותו.
5) מלחמה נגד אדון הטיטאנים כדי להציל את העולם (סוריי ספר. אהבתי אותך. אתה כל כךך מיוחד)

סדרה חדשה! הפירמידה האדומה. 1) ילד מגלה שהוא בן של אל ויוצא למסע... (ראה 'פרסי ג'קסון')
וכ'ו.

הידעתם? עומד לצאת ספר שיאחד את 2 הסדרות האלו!

ובחזרה לנושא שלי. ריק ריירדן ממחזר. לאף אחד לא נמאס קצת מהאלים? מלפגוש את אותה דמות במשך 10 ספרים?
ובכל זאת אתן לספר הזה 5 כוכבים, כי כמו שכבר אמרתי - הכתיבה בו מדהימה.
הבחירה אם לקרוא... היא שלכם.

בערך שנה עברה מאז שקראתי את "אות אתנה". שנה שלמה. במשך התקופה הזאת, שלחתי לאתר סטימצקי מיליון הודעות, ולא הפסקתי לבוא לחנות לקנות ספר כתחליף עד שיצא 'בית האדס' ולשאול אותם בפעם המיליון מתי הספר מגיע לחנויות. עד שיום אחד, הלכתי עם אבא שלי לסידורים. הלכנו לכלי זמר, ושחיכינו שהם ימצאו שם את מה שחיפשנו, הלכנו לסטימצקי. אבא שלי כמוני- אנחנו לא יכולים בשום מצב לעבור ליד סטימצקי ולא להיכנס אליו. אז נכנסנו. וכמובן שידעתי שבית האדס יצא. הלכתי למוכרת, והתאפקתי שלא לחייך חיוך ניצחון שהיא הראתה לי את בית האדס, ואמרה: "סוף, סוף הוא בחנויות. הילדים לא הפסיקו לשאול מתי הוא יוצא". לא הקשבתי לה, והלכתי לפינה בצד. כמובן, שישר דפדפתי לעמוד האחרון. ואז... לא יודעת מה קרה. די מצאתי את עצמי קוראת עד פרק 3 בערך. אבא שלי (המקסים!) בא אליי, ואמר לי שהוא יקנה לי אותו. גם אם הוא לא היה קונה, הייתי שולחת את אימא לקנות לי. כמובן, שיש לו תנאי. הוא אמר שהספר יחכה אצלו עד שאסיים לקרוא את 'לאהוב עד מוות'. אמרתי כן. כאילו ברור. מי יוותר על זה? לפחות יש לי אותו. יש לי סוף סוף את 'בית האדס'! אז חזרנו לכלי זמר, ולקחנו את ההזמנה, ולא הפסקתי לחייך ולרקד ולחבק את הספר והאנשים לא הפסיקו להסתכל עלי כאילו אני משוגעת. אבל למי אכפת? בית האדס אצלי!
אז, בקשר להבטחה של אבא שלי- שחכתי אותה! כמובן שהתחלתי לקרוא את בית האדס. הפרקים עברו כמו רכבת הרים- מהירה, מפחידה בגלל שהיא עוברת מהר ואני מפחדת לסיים ומהנה, כי כמובן אנחנו מדברים על ריק ריירדן. הריק ריירדן.
התחלתי לקורא את הסדרה בערך מגיל 11. פתאום בספר הזה, הכל הסתדר לי. כל הנבואות, כל הדמויות. ריק שינה לחלוטין את הדמויות, וראו איך הם הופכים מילדים קטנים שהיו אז בסדרה פרסי ג'קסון או בתחילת הסדרה גיבורי האולימפוס, לנערים של ממש. הם חוו המון דברים, אם זה בטרטרוס- אנבת' ופרסי! או סודות על דמויות, אהבות חדשות, ושינויים של ממש.
לקח לי הרבה זמן לקרוא, מודה. ודי קיוויתי להיות הראשונה שכותבת את הביקורת, ואולי היא לא טובה כמו של אחרים, אבל אני לא יכולה לתאר את מה שעברתי שקראתי את הספר. איך הידיים שלי רפרפו ברעד שהעברתי את הדפים.
וספויילר-
דמסן ובוב. ענק וטיטאן שהקריבו את עצמם בכדי שאנבת' ופרסי יצאו בשלום. כנראה שהם לא יראו בסופו של דבר את הכוכבים ואת השמש, אך אני מאמינה שיראו משהו טוב יותר בגן עדן. (אם יש כזה גן עדן למפלצות.) קראתי את הקטע הזה, שהיינו בזמן נסיעה, ופשוט התחלתי לבכות. אולי זאת אחת מהפעמים היחידות שריק ריירדן מצליח להוציא ממני דמעות.
סוף סופיילר.
אז, לבסוף: כן, זה לא הסוף. יש את דם האולימפוס. שאותו, נראה לי אקרא באנגלית. אני כבר לא יכולה לחכות.
שוב, ריק ריירדן עשה זאת! :)