למה אני פה, ביל?
רצית לכתוב ביקורת, גברתי.
שתיקה
הכל בסדר, גברתי?
כן, ביל. כלומר לא. זתומרת.. אנחה
שוקו, גברתי?
אני חוששת שלא, ביל. עם הבעיה הזאת אני פשוט צריכה להתמודד פנים מול פנים.
בהצלחה, גברתי.
תודה לך, ביל.

כשהייתי בת 11, באותה תקופה ידועה שבה קראתי הארי פוטר, סבתא שלי קנתה לי ליומולדת שני ספרים. 'היה מבצע 1+1' היא אמרה בחיוך. הספרים, כאמור, היו שני הספרים הראשונים בסדרת פרסי ג'קסון.
אני חייבת להודות שהכריכה דחתה אותי. הספר נראה משעמם, וילדותי, ואני, בראש של אחת שבדיוק סיימה את כל סדרת הארי פוטר בפעם המי יודע כמה, לא בדיוק השתגעתי על הרעיון של להישאב לאחת חדשה. ועוד כל כך מהר.
אבל סבתא קנתה לי את הספרים, ולא רציתי לפגוע בה. אז פתחתי את הספר הראשון.
וכך המסע שלי התחיל.
במבט לאחור, אני מודה לעצמי על זה שלא נתתי למחשבות מגוחכות למנוע ממני לקרוא את הספר. ומודה עוד יותר לסבתא שלי שקנתה לי את הספרים.
אבל למה ממשיכה ללוות אותי תחושת ריקנות שכזאת בכל הנוגע לסדרה?

דיברנו הרבה פעמים על הקשר שנוצר בינינו ובין הספרים בכל פעם שאנחנו פותחים אותם.
חלק מאתנו, חלק קטן אך משמעותי, עוזב אותנו וחובר לספר. ברגע שהוא מגיע לספר – הספר יכול לעשות בו כרצונו. הוא יכול לשמור עליו, לחמם אותו, לדאוג לו, והוא יכול לפגוע בו. לזרוק אותו.
למרות שהחלק הזה כבר עם הספר, עדיין יש לו השפעה עלינו. וזה, אני חושבת, מקור המשפט 'לספרים יש את הכח לשנות אותנו.'
מאז ומעולם בטחתי בספרים. הם העניקו לי מפלט, וידעתי בוודאות מוחלטת שהם יישמרו על החלק שלי שאני מפקידה בידיהם. אני מניחה שמה שקרה זה ש.. נמנמתי לרגע, בזמן המשמרת.
ולצערי, התוצאות.. כואבות.

הספר 'דם האולימפוס' מסיים את הסדרה הזאת, שהתחלתי לפני חמש שנים. בכל שנה, מאז כיתה ו', חיכיתי לחנוכה, וליציאתו של ספר חדש. המשפחה שלי ידעה שכשמגיע היומולדת שלי, יוצא גם ספר חדש בסדרה הזאת 'שלא נגמרת'.. השנה שמחתי לבשר לסבתא שלי, שאוטוטו יוצא הספר האחרון.
בניגוד לקודמיו, לא קפצתי לחנות כדי לקנות אותו. שמעתי לא מעט שמועות לגבי העלילה שלו, ובאמת שלא חיכיתי לדעת איך הכל מסתיים. אבל כמובן שכשעמדה בפניי ההזדמנות לקנות אותו ניצלתי אותה.
וככה הגיע הרגע הבלתי נמנע, הרגע שבו אני צריכה לפתוח את הספר, ולהתחיל משהו שאמור לסיים משהו הרבה יותר גדול.

העלילה בסדר, אנשים. את זה אני יכולה להגיד. סך הכל, עוד יצירה של ריירדן שלנו.
אבל ציפיתי, אני מודה, למשהו מעבר ל'סתם עוד ספר טוב עם דמויות אהובות.'
אני לא אתחיל עכשיו בתיאור מפורט של העצבים שהרגשתי מהעובדה שריירדן פשוט נטש את פרסי ואנבת', ועבר להתרכז בדמויות שהן לא רק חסרות אופי מבחינתי, אלא גם מיותרות לחלוטין, בלי לספק לנו אפילו פסקה מחורבנת אחת מנקודת המבט של אחד מהם, כי זה ייקח לי נצח. וחוץ מזה, אני חושבת שתכעסו יותר כשתתוודעו לזה בעצמכם.
אבל אני כן אתמקד בעובדה שריירדן העז לסיים את הסדרה שגדלתי אתה - תרתי משמע - בדרך כל כך גרועה.
הוא אכזב אותי. פשוט ככה.
הוא לקח את החלק הזה שלי, שהענקתי לספר כשהייתי בת 11, וזרק אותו לכל הרוחות כמו כלום.
הרגשתי נבגדת, אני מודה. הייתי מאוד קרובה לתלוש את הדפים האחרונים של הספר, שסיימו אותו בצורה כל כך.. לא ראויה.
אני עדיין כועסת עליו, האמת. גיבור הילדות שלי בגד בי, ואני חושבת שידרשו מאמצים רבים מצדו כדי להחזיר לי את הרצון להתקרב ליצירות שלו שוב.
את הרצון להעניק לספרים שלו חלק ממני.

ביל?
כן גברתי?
אני מפחדת.
את מתקדמת מעולה, גברתי. יהיה בסדר.
תישאר פה, ביל.
כמובן, גברתי.

גיליתי לאחרונה שסגנון הקריאה שלי השתנה. אני לא יודעת עדיין ממה זה נובע.. אני מניחה שאני פשוט מנסה להדחיק את המחשבה שאני מתבגרת. תמיד ברחתי מזה. נאבקתי בכח בשאר העולם, ונצמדתי לעולמות שבראתי לעצמי מהדמיון ומהספרים.
בזמן האחרון.. לא יודעת.. המפלט שלי עבר למקום אחר. הוא כבר לא מסתתר בארונות או בבתי ספר קסומים. הוא במוסיקה שאני מנגנת, בשיעור שאני מעבירה כל שבוע לילד אחד.. אני מוצאת את עצמי מרגישה את אותה שלווה שתמיד ליוותה את הספרים, גם במקומות אחרים. וזה גורם לי לתהות אם גם הספרים השתנו.
כשקראתי את 'דם האולימפוס' הובהרו לי כמה דברים: נדרשים יותר מספינה מעופפת, חצויים אדירים וטרול אחד גדול כדי לספק למישי את המפלט שהיא כל כך זקוקה לו.
אולי זו הסיבה לריקנות.

ואולי אני דומה למבוגרים.
זקנתי בלי ספק.

בכל פעם שאנחנו הולכים לסבא וסבתא שלי לשבת, אני פונה למדפים הנמוכים שבספריה שלהם – המדפים ששמורים לילדים – ולוקחת את הספר הזה. מאז שאני קטנה אני קוראת אותו.
יש לי תמונות כאלו בראש, של כל הפעמים האלה שנכנסתי לבית של סבא וסבתא שלי, אמרתי להם שבת שלום, ולקחתי מהמדף את הספר שפשוט ישב וחיכה לי. על הספה בסלון, על כיסא במטבח, על הכורסא שהחליפה את הספה אחרי כמה שנים..
תמיד פתחתי את הספר באותו חיוך שכבר יודע מה עומד פניו, וקראתי אותו.
אני לא מצליחה לזכור מה שאב אותי אליו בהתחלה. החרוזים? המשקל המושלם?
המציאות המצחיקה?
הספר הזה, יותר מהרבה ספרים אחרים, הוא ספר שגדלתי אתו. והפעם, ממש פיזית.
בכל פעם שקראתי אותו, גליתי בו עוד ועוד פרטים שנסתרו ממני בפעמים האחרות.
הוא העביר הרבה מעבר למה שמלא אחרים העבירו, מכל הבחינות.

הוא ביקורתי. כן. הוא לא לגמרי – איך לומר? – מבחינה פוליטית שכזו, אני. נכון.
אבל בהחלט יש מה ללמוד ממנו.

''אנשים שלא שומרים על זכותם
ולא נלחמים על אמונתם
אנשים שמוותרים על הכל
ככה סתם -
ראויים לתואר ציבור מטומטם.''

לא ככה?
מבחינתי, ספר ילדים שמסוגל להעביר דבר כזה, ראוי בהחלט לחמישה כוכבים.
אני לא יודעת אם בתור ילדה קטנה, ממש הבנתי את כל הדברים שהספר הזה באמת חושף, אבל אני חושבת שעכשיו אני מבינה. או לפחות מתקרבת.

''ואנו תקווה שהכל רק דמיון
ורוב טיפש הנכנע למיעוט
לא קיים במציאות
לא קיים במציאות
וזהו.''

(דרך אגב, ה'וזהו' שאני כל הזמן אומרת בסוף כמעט כל דבר ארוך שיוצא לי מהפה, זה בגלל הספר הזה D: )

וזהו.

זה הספר שלי.
הוא קורא אותי, יותר משאני אותו.
הוא הספר המיוחד שלי.

לא קראתי את הספר הזה כי המליצו לי עליו. לא קראתי אותו מרצון בכלל.
אבל מה לעשות שיש בגרות בספרות, ויש דברים מסוימים שצריך לעשות כדי לעבור אותה. גם אם זה בניגוד לרצוני.
תמיד התרחקתי מספרים כאלו. למה לי לקרוא על מציאות זהה למציאות שאני חיה בה?
הספרים שלי מעולם לא היו כאלה. גם אם הם הציבו בפני מציאות קיומית של אנשים נורמליים בעולם הזה, הספר מעולם לא היה אמתי מבחינתי.
והודיתי על כל ספר כזה שקראתי.
למה אני צריכה עוד הוכחה לכך שהחיים שלי רגילים, משעממים, חסרי ייחוד?
הספרים הם המפלט שלי. הם מספרים לי סיפורים שעוד לא שמעתי. הם מתארים לי עולמות שנמצאים בצד השני של הארון, מעבר למחסום הרכבת, מאחורי עץ האורן, באנגליה של שנות השלושים, בעתיד, בהווה.. כשאני פותחת אותם, הם פותחים בפניי דלתות למקומות אחרים. הם זורקים אותי למציאות אחרת, ושם אני פוגשת אנשים אהובים, מקומות חדשים, וחיים שהייתי רוצה לחיות.
הם המפלט שלי. ולמפלט שלי אני לא מכניסה אנשים זרים.

כשהספר הזה הגיע, הוא היה בדיוק אחד מאותם זרים. הרגשתי שבכוח דחפו לי מישהו לא רצוי למפלט שלי, והכריחו אותי להתמודד אתו. 'זה המצב.' הם אמרו. 'עכשיו תקראי.'
בפחד הולך וגובר פתחתי את עמודיו הראשונים.
איך יכולת לבגוד בי ככה, מדף ספרים יקר, הה?
כריכה, דפים, דיו.. איך העזתם ליצור צירוף שכזה, ועוד להכריח אותי לקרוא אותו?
אבל הימים עוברים, והמבחן מתקרב, והייתי חייבת לדעת במה מדובר.
אז קראתי. לא הייתה לי ברירה.

הספר פותח בריצה.
אפשר להרגיש אותה ממש.
השפה, המשפטים.. צירוף המילים.. אני רצה את הריצה של אסף אחרי דינקה.
והספר סוחף אותי אתו. אני רצה אתו, ולא יכולה להפסיק.

כן. הוא קורה בארץ שלי. כן. המקומות אמתיים, הכבישים באמת שם, וכל משפט שיוצא מהפה של הדמויות יכול לצאת מילה במילה מהפה שלי.
והוא קרוב למציאות שלי יותר ממה שספר אי פעם היה. וזה היה קשה בהתחלה.
ואז גיליתי כמה זה נפלא.
בימים האחרונים סיכמתי את העלילה של הספר כמו שלא עשיתי עם ספר מעולם. שיננתי מוטיבים שמופיעים בעלילה, ניתחתי דמויות וסוגי רומנים, והחלטתי שזו תהיה חזרה טובה אם אני פשוט אשב ואכתוב תקציר של כל מה שקורה בספר. לכו תבינו.
הספר כבר היה אמור לצאת לי מכל החורים.
אבל משום מה.. משום מה זה לא קרה.
הוא מיוחד, הספר הזה.
יש בו משהו שלא נותן לך לעזוב אותו. הכתיבה המדהימה, העלילה שפשוט מחייבת אותך לעקוב בריכוז אחר המתרחש בספר.. כבר המון זמן שלא קראתי ספר כזה.
מישהו לרוץ אתו חשף אותי לסגנון ספרים שהוא הכי לא אני – והראה לי איך הוא אני בדיוק.

תמר, תמר השבורה, הפגועה.. תמר שמרגישה שמשהו חסר בה, שהיא לא שלמה.. שהיא לא יכולה להיות שלמה.. תמר האנושית. מתי בפעם האחרונה קראתי ספר עם דמויות אנושיות? אנושיות באמת? דמויות שסובלות כמו בני אדם, מרגישות כמו בני אדם, ולא פותרות את הבעיות שלהן בהינד עפעף.. דמויות שנלחמות על הזכות שלהן, דמויות שמראות לי מה זה באמת לחיות..
המלחמה של הדמויות בספר, והמאבק המתמיד שלהם הדהימו אותי.
הם הזכירו לי שגם אני אנושית. ושלא משנה על כמה מכשפות, חייזרים, חצויים, אלפים ודרקונים אני אקרא – אני עדיין אשאר כזאת.
הספר בעצם הפך להיות הגשר שמחבר את המפלט המיוחד שלי, למציאות שאני חיה בה.

קראתי ספרים מציאותיים מקודם. אפילו אחד מסוים ומיוחד, שיישאר אתי תמיד. אבל אף אחד מהם לא היה מציאותי ברמה שיכולה ממש לשקף את החיים שלי.
מישהו לרוץ אתו הראה לי שגם בחיים הרגילים אפשר למצוא את המפלט המיוחד שלא נכנסים אליו זרים. בין אם זה בנגינה, בכתיבה, בשירה.. בכל דבר שאעשה מתוך נכונות טהורה להיות פשוט אני.
הוא הסביר לי, במשפטיו היפהפיים, שלא צריך ללכת כל כך רחוק, ולחצות אגמים נהרות, הרים וארונות כדי למצוא מפלט באיזו ארץ רחוקה.

הוא העניק לי, במילותיו העדינות, את המפלט שביקשתי.

אני לא מצליחה למצוא את המילים הנכונות לתאר את ההרגשה שלי כשהחזקתי את הספר הזה בפעם הראשונה.
זה היה לפני כמה שנים, אם אני זוכרת נכון.
כבר סיימתי את 'הארי פוטר' לפחות מיליון פעם, וקיבלתי על עצמי את העובדה המצערת שלא יהיה המשך.
ואז קיבלתי את הספר הזה.
לא שמעתי עליו לפני כן, ולא דמיינתי בכלל שקיים דבר כזה..
פתחתי אותו מיד, כמובן. רציתי להרגיש שוב את הקשר המיוחד ההוא לעולם הקסום שהפך לחלק ממני. דפדפתי בו בעונג, בחנתי את הציורים, ועברתי מיד לסיפור 'מעשה בשלושה אחים'.
קראתי אותו, נסחפתי שוב לעלילה המוכרת והאהובה, ועברתי אח''כ לשאר הסיפורים.
זה היה מזמן. אבל אני זוכרת שמשום מה, הסיפור שהכי אהבתי היה 'ליבו השעיר של הכושף'..
הסיפורים העלו צחוק, דמעות התרגשות וגעגועים.
מדהים איך ספרון קטן מלא בסיפורים דמיוניים יכול להשפיע עלינו..
מידי פעם, אני הולכת למדף שבו נמצא הספר, פותחת אותו, ובוחנת את הפרטים הקטנים שבו.
את העובדה שהרמיוני תרגמה אותו מהרונות, את המילים שדמבלדור כתב.. זה הקשר האחרון שנשאר לי לעולם המיוחד ההוא, חוץ משבעה ספרים עם עלילה שאני כבר זוכרת בע''פ.
הספרון הזה היה כל מה שהייתי צריכה, ומעבר.
הוא נתן לי עוד משהו להיאחז בו, עוד קשר לעולם שאני כל כך אוהבת..

רציתי לחכות עם זה.
רציתי להתחיל בצורה אחרת.
אבל אני כבר לא מסוגלת.
קראתי (חלקית, אני מודה) את הביקורות של השאר, ואני לא מבינה משהו.
בשבילי, הספר היה רחוק ממעולה.
אבל חכו. אל תתנו לזה לעצור אתכם מלקרוא.
תנו לי להסביר.

גם אני, כמו כולכם, חיכיתי בכיליון עיניים לספר.
גם אני, כמו רובכם, ידעתי על הסוף.
כשקניתי אותו, החזקתי אותו בהתרגשות הזאת שייחודית רק לקניית ספרים.
אתם מכירים את זה, מנסתם.
אבל למרות שחיכיתי לספר חודשים, ושכבר ממש רציתי לדעת איך זה נגמר.. לא קראתי אותו מיד.
זה היה קשור חלקית לעבודה שהתכוונתי לנסוע לחברים לשבוע ומשו, ורציתי שיהיה לי זמן ושקט כדי להתרכז לגמרי בספר. גם את זה אתם בוודאי מכירים.
אז כשהגיעה שבת, ונסעתי עם סבא וסבתא שלי לבית ענק של אחות של סבא שלי [אתם עוקבים?] וראיתי את המיטה הענקית בחדר הענק, שתיתן לי את התנאים המתאימים של שקט, וזמן – התחלתי לקרוא.

ואז, הצרות הגיעו.

הספר התחיל טוב. באמת.
בסגנון המוכר שהתרגלתי אליו.
יכולתי לראות שטריס.. מתבגרת. וזה היה טוב.
הגעתי לפרק של פור, וזה היה נחמד.
רק שאני לא כל כך מתלהבת מזה שנותנים לדמות שהיא לא הראשית נק' מבט.
כי ברוב המקרים, זה משנה את הדמות.
וחברים, פור השתנה.

אני שונאת שינויים.
אני שונאת את ורוניקה.
[זו הפעם הראשונה שציינתי את זה בביקורת הזאת. נראה כמה יהיו עד הסוף]
הספר התקדם, ונהיה הזוי מרגע לרגע.
היא כאילו.. לקחה את הדמויות, וזרקה אותם לעלילה אחרת לגמרי.
אלים, כמה שזה מתסכל.
הייתי צריכה להתרגל למושגים חדשים, לדמויות אחרות, ולשינויים המעצבנים במצבי הרוח של פור.
הגעתי לאמצע הספר, והייתה לי בחילה.
בחילה של התרגשות [לאו דווקא חיובית] ורצון עצום ממש, לגמור עם הספר.
למה?
לא יודעת.
אבל זה שיגע אותי.
ספר לא אמור לגרום לי לרצות לגמור איתו.
לא ספר מעולה.
וכמה שאני רציתי שהוא יהיה כזה..

אכזבת אותי ורוניקה, בשיא הרצינות.
ציפיתי ממך ליותר.

אני שונאת אותך.

הגעתי לסוף,
וזה שבר אותי.
היא לא יכלה לגמור ככה!
מה היא חשבה לעצמה?
זה נראה כאילו הצרות בספר לא נגמרות.
כשאת בטוחה שהם סופסוף מגיעות לסיום, שכבר לא יכול להיות יותר גרוע – היא נותנת לך סטירה בפרצוף, ואומרת לך, 'יקירתי, טעית. ובגדול'

בכיתי, כעסתי. זה היה נורא.
כבר אמרנו שלספרים יש את הכוח לשנות אותנו. זה הרי ברור.
אבל מה קורה כשהספר לא טוב?
כשמישהו נפגע, זה פוגע בנו.
כשמישהו עצוב, אנחנו בוכים.
וכשמישהו מת, זה הורג אותנו.
פשוט ככה.

מעולם לא הסתדרתי עם מוות של דמויות, בדיוק מהסיבה הזאת.
הבעיה היא, שהפעם זה השפיע עליי קצת יותר מידי..

ספויילר, חברים יקרים, אם לא קראתם, ואם אתם עד כדי כך ברי מזל שאין להם מושג לגבי הסוף

ירדתי למטבח הגדול מידי, בבית הגדול מידי. בדיוק סיימתי את הספר. חיפשתי משהו שיסיח את דעתי ממנו. הסוף היה נוראי.
ראיתי שנשארה קערה קטנה עם פיצוחים.
אני שונאת פיצוחים. אבל היה שם קשיו.
אז אמרתי לעצמי, למה לא.
מול המעבר הגדול שמהווה את הכניסה למטבח, רואים את המדרגות.
הן לולייניות כאלו, ובאמצע יש חור. למעלית, כנראה. אם עומדים בקומה הרביעית, אפשר לראות עד המרתף.
המשכתי לנשנש קשיו, כשהבזק של צבע משך את תשומת ליבי.
הפניתי את מבטי למדרגות, ו.. כן. הדימוי המפורסם. כאב פילח את חזי. משו כזה.
עמדה שם מישהי.
מישהי שהיא בבירור לא סבתא שלי.
היה לה שיער בלונדיני קצר, והיא לבשה בגדים שחורים.
הלכתי אליה.
ראיתי שהיא מביטה לחור שבמדרגות, פורשת את ידיה לצדדים.
עצוב לי לומר, שאת השיחה ביננו אני כבר לא ממש זוכרת.
היא הלכה בערך כך:
אני: טריס? קול חנוק
היא הפנתה אלי את מבטה, ממשיכה לפרוש את ידיה לצדדים. המבט שלה היה כמו אישור כזה, שהיא מודעת לנוכחותי.
אני: למה את עושה את זה?
טריס: חיוך עצוב אני מנסה לגרום לעצמי להרגיש.. פחד גבהים.
אני: אה. באותו קול חנוק למה?
טריס: זה.. מזכיר לי אותו.
אני: דמעות מעקצצות למה עזבת?
טריס: הייתי חייבת.
היא הלכה, ואני הרגשתי די מטומטמת לעמוד מול החור הזה, כשהדמעות כמעט יוצאות לי מהעיניים.
לצערי, ראיתי אותה שוב.
זה היה על הגג, כשיצאתי כדי להסתכל על הכוכבים. הם היו יפים.
היא עמדה שם, והביטה בהם גם. היא אמרה לי להיות אמיצה, והלכה שוב.

אחר כך, ראיתי אותה על הגג ממול. היא פרשה את ידיה לצדדים, וקפצה לגג של הבניין ליד.
הוא היה קצת יותר נמוך, וזה נראה כאילו היא עפה.
למרות המרחק הלא קטן, ראיתי שהיא מחייכת.
נכנסתי לבית הגדול.
כשהתארגנתי לעזיבה במוצ''ש, ולחזרה לחברים שאצלם שהיתי במשך שבוע, ראיתי אותה על המדרגות שוב.
השארתי אותה שם, מסתכלת למטה.
והבטחתי לעצמי שאין מצב שאני אראה אותה שוב.

סוף ספויילר

הביקורת הזאת ארוכה, ומוזרה, והיא עושה לי בלגאן בראש.
אני שונאת את ורוניקה על מה שהיא גרמה לי.
אני הולכת לעזוב את הספר הזה על המדף, ולשכוח ממנו.
אני בוודאי אקרא שוב את מפוצלים ואת מורדים, אבל לא נראלי שאל נאמנים אני אגש שוב.

אבל כן. למרות כל זה, הספר טוב.
לא מעולה, אבל טוב.
היו בו חלקים טובים, ואני לא יכולה להתעלם מהם.
מה שהוריד את הכוכב האחרון היה ההשפעה שלו עליי.
ספר לא אמור לעשות את מה שנאמנים עשה לי.
וזהו.

הנני נשבעת בזאת חגיגית שאני מחפשת צרות.
ברצינות.
מאז שנכנסתי לסימניה, דחיתי את כתיבת הביקורת הזאת.
מצד אחד, אני חייבת את זה לסדרה הזאת. אני חייבת את זה לעצמי.
אבל מצד שני.. חה. לכי תנסחי ביקורת על דבר כזה.

אני אתחיל.. מההתחלה, האמת.
כמה מפתיע.
הייתי ילדה תמימה [פחות או יותר] בגיל 9-10, שעוד לא לגמרי אהבה לקרוא ספרים.
מה לעשות. אצלי זה הגיע מאוחר.
יש לי דודה אחת, שהיא ממש חולה על הסדרה הזאת. היא הייתה בודקת בקביעות כל פרט שקשור לספרים. בצורה אובססיבית ממש.
בגללה הגעתי לספרים האלו. אני לא יודעת אם היא בכלל יודעת את זה.
אז כשהגיע פסח, ואני, ילדה מוכשרת שכמוני, מצאתי את האפיקומן – ברור שביקשתי את הספר הראשון.
וככה זה התחיל.
בכל פעם שהייתה סיבה כלשהי לקנות לי משהו, ביקשתי – לא. דרשתי - שיקנו לי עוד ספר של הארי פוטר.
וככה עברתי מהראשון לשני, לשלישי, לרביעי, לחמישי, לשישי, ולבסוף לשביעי.
לא ויתרתי על אף אחד מהם, ולא הפסקתי לקרוא אותם.
איך נופ' ניסחה את זה? 'לספרים יש את הכוח לשנות אותנו'.
הארי פוטר באמת הפך לחלק ממני.
הוא השפיע עליי בצורה שרק ספרים יכולים להשפיע.
הוא גרם לי, ולעוד מיליוני ילדים ברחבי העולם, לייחל בכל ליבם לקבל את המכתב מהוגוורטס.
לקוות שבפעם הבאה שאני ארים איזה מקל – אני באמת אצליח לשתק מישהו. או ליצור פטרונוס.
אני זוכרת את הילדה הקטנה ההיא, שהייתה כמעט בת 11, וממש ציפתה בקוצר רוח לקבל מכתב.
אני חושבת עליה עכשיו, ולא יכולה שלא להצטער שהמשאלה שלה לא התגשמה.
אם היא הייתה מתגשמת.. הילדה ההיא הייתה עכשיו בסוף שנת הלימודים החמישית שלה.

כשהתחלתי את כיתה ו', ועברתי את יומולדת 11 שלי, הבנתי שכנראה להוגוורטס אני כבר לא אגיע.
התנחמתי במחשבה שזה שאני לא התקבלתי, לא בהכרח אומר שזה לא קיים.
אתם מבינים עד כמה הספר השפיע עליי?
אמרתי לעצמי, 'אני כנראה מוגלגית. לכן לא קיבלתי מכתב.'

ואז.. לאט לאט.. זה עבר לי.
כבר לא ניסיתי למלמל קללות תוך כדי החזקת מקל ביד, וכבר לא ניסיתי לפתוח מעברים סודיים בבית הספר שלי.
החלומות שלי על לימודים בהוגוורסט לאט לאט נשכחו.
כבר לא דמיינתי לעצמי איך זה יהיה ללמוד שם.
עדיין המשכתי לקרוא את הספרים, כמובן.
אבל זה לא היה כמו קודם.
במובן מסוים, התבגרתי.
וזה היה הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות לאותה ילדה.
השנים חלפו, ועברתי לספרים אחרים.
השתניתי, התקדמתי.
ואת הספרים השארתי מאחור.

לפני כמה שבועות, התעורר בי פתאום איזה רצון כזה לקרוא אותם שוב.
בצער קל הבנתי שכבר עברה שנה בערך, ולא קראתי אותם.
אז פתחתי את הספר הראשון.
וזה תפס אותי לא מוכנה.

מילים כמו 'נימבוס 2000' ו- 'הנביא היומי' העלו בי גלים של נוסטלגיה.
מה פתאום עזבתי את הספרים האלה? איך יכולתי?
סיימתי את הספר הראשון, ועברתי לשני.
וגם הוא, כמו הקודם, הזכיר נשכחות.
דובי ומכונית כחולה חבוטה גרמו לי לחייך.
וולדמורט הזכיר לי את זשל''ב – ולא יכולתי שלא לגחך.
וכל זה היה יותר מידי.
אח''כ עברתי לשלישי.
פגשתי את סיריוס ולופין. גיליתי את נפלאות 'מפת הקונדסאים'..
חוויתי את הכל עוד פעם. כאילו כל מה שהיה קודם בכלל לא קרה.
חזרתי להיות אותה ילדה קטנה בת 10 שגילתה את הוגוורטס בפעם הראשונה.
אני עכשיו ברביעי, ואני באמת מאחלת לעצמי המון בהצלחה.
אם חשבתי שלקרוא את הראשונים ישפיע עלי רע, נחכה ונראה מה יעשה לי הסוף של החמישי, הסוף של השישי.. הסוף של השביעי.

ואם תהיתם, גם את הסרטים התחלתי שוב.
ברור שהם בכלל לא מתקרבים לרמה של הספרים – אין בכלל שאלה – אבל זה הכניס אותי עמוק לתוך הארי פוטר. כן שוב.
ויש לי הרגשה שהולך להיות לי מאוד קשה לצאת.

וזהו, אני חושבת.
הסדרה הזאת היא כמעט הכל בשבילי.
לא משנה כמה אני אוהבת את פרסי, ואת אש, ואת הייזל וגאס, ואת בלה ואת וטריס [לפעמים], ואת נוודת..
את הארי, רון והרמיוני אני אוהב יותר מכל. כי הם שינו אותי. כי הם חלק ממני. כי גם כשאני עוזבת אותם לתקופה ממושכת, הם תמיד יחזרו בסוף, ויזכירו לי מי אני באמת.
ולא משנה כמה אני עוד הולכת להשתנות [כי לדעתי, אנשים כן משתנים] החלק הזה אצלי אף פעם לא ישתנה.
ואני מודה לכל הסופרים המדהימים שנותנים לנו את זה..
שאפו, חבר'ה. באמת באמת.
תם ונשלם הקונדס.

''כמעט כולם אובססיביים ברצון שלהם להשאיר חותם בעולם. להנחיל מורשת. להאריך ימים אחרי המוות. כולנו רוצים שיזכרו אותנו. גם אני. זה מה שהכי מציק לי, שאהיה רק עוד קרבן שכוח של הנסיבות, במלחמה העתיקה וחסרת התהילה כנגד המחלה.
אני רוצה להשאיר חותם.'' [אשמת הכוכבים, ע''מ 281]

התלבטתי במשך כמה זמן איך להתחיל את הביקורת.
התלבטתי בכלל אם לכתוב אחת. יש פה כל כך הרבה, שמה כבר תשנה עוד ביקורת אחת?..
אבל הגעתי למסקנה שכתיבת ביקורת על הספר תעזור לי לסדר את כל המחשבות שיש לי בראש עליו.
אז פתחתי במשפט הזה.
משפט שלדעתי מסכם בצורה די טובה את כל מה שהולך בספר. את המלחמה של הדמויות - הפנימית והחיצונית.
זה הספר הראשון שקראתי בגלל ההמלצות של האנשים בסימניה - ותשמעו, אנשים.. תודה.
זה חתיכת ספר מיוחד..
אני לא כל כך אוהבת ספרים כאלה, האמת. אני יודעת שתמיד יהיה בסוף עצוב.
כי לסרטן אין תרופה, ולחולים במחלה הזאת יש אחוזים מאוד קטנים לחיות.
אני יודעת את זה.
ידעתי את זה כשלקחתי את הספר.
לכן אני מופתעת [באמת מופתעת] שכל כך אהבתי אותו. שהוא הפך לאחד הספרים האהובים עליי.

אני לא אצטרף לכל הדעות שאומרות שזה לא ספר סרטן. כי זה כן.
הספר אולי מתמקד בפילוסופיות הפנימיות של הדמויות, וכל מה שהן עוברות במשך מס' חודשים - אבל כל זה בעצם נובע מהסרטן. הוא בכל מקום בספר. הוא כמו.. דמות נוספת, שיש לה חלק משמעותי מאוד בעלילה.

אחד הדברים שממש אהבתי בספר היה הסמליות, והמטאפורה בכל דבר.
אני יודעת שזה די אירוני - כי כל הזמן צחקו על זה בספר - אבל זו האמת.
כשסיימתי את הספר - באחת ועשרה ביום שישי בלילה - הדבר הראשון שעשיתי היה לסגור את הספר, רטובה מדמעות, לזנק מהספה שישבתי עליה, ולהתרחק מהספר עד כמה שאפשר. פשוט לא הייתי מסוגלת. כעסתי על הסופר שככה הוא סיים את זה, ונזכרתי באירוניה שלהייזל הייתה בעיה דומה.
אחרי כמה דק', פתחתי את הספר שוב, וקראתי את העמודים האחרונים. נתתי להם לחלחל, וניסיתי ליישב את הכל בראש שלי.
זה פשוט היה יותר מידי.
כל מה שרציתי לעשות היה לצאת החוצה, למקום שרואים בו רק את הכוכבים - ופשוט לצרוח עליהם. סתם ככה. להאשים אותם, אם אתם רוצים. בשביל המטאפורה.
זה הזכיר לי את זה שאוגאסטוס מכניס את הסיגריה לפה בלי לעשן אותה - בשביל המטאפורה. [''אתה שם את הדבר ההורג ממש בין השיניים שלך, אבל אתה לא נותן לו את הכוח להרוג אותך.'']

באותו רגע הבנתי באמת את הכוונה של הסמליות בספר. איך הדמויות מצאו בכמעט כל דבר בחיים שלהם משהו סמלי, שעזר להם להתמודד עם בעיה, שאלה, קושי..
זה היה כל כך יפה.
וברגע שהבנתי את זה - הבנתי גם למה אני אוהבת כל כך את הספר.

מיותר לציין שבאותו לילה לקח הרבה זמן עד שנרדמתי..

*

אני מקווה שצלחתי להשפיע עליכם - כמו ששאר הביקורות השפיעו עלי.
אם הצלחתי לגרום לכם לקרוא את הספר - אני את שלי עשיתי..
''השארתי את הצלקת שלי.''

כשאני חושבת על הסוף של הספר הזה, ועל כל הספר עצמו בכלל, אני נזכרת בכל הספרים האלה, הלא מוסברים, שגורמים לי פשוט להיכנס לתוך העלילה באופן כ''כ עמוק, שמשפיע מאוד על הצורה בה אני רואה את הספר..
לא יודעת להסביר.
איך ספרים עושים את זה?
איך הם סוחפים אותנו, או יותר נכון, שואבים אותנו, אל תוך העלילה, ומשאירים אותנו בלי יכולת לדבר.
כשאני מנסה להסביר לעצמי מה קראתי בספר הזה, איך הוא היה, אני פשוט לא מוצאת את המילים.
תחילת הספר, ובעצם רובו, היו כבדים מידי. עמוסים מידי. לפעמים גם קשים מידי. הרגשתי שהסופרת עברה נפילה כלשהי מ'אש'. המשכתי לקרוא כיוון שאהבתי את הדמויות המוכרות, ובגלל שפה ושם העלילה הייתה מעניינת.
כשהגעתי לקראת הסוף של הספר [אולי המאתיים העמודים האחרונים?] המון שאלות נפתרו, והרגשתי שבאמת יש התקדמות בתוכן הספר.
ואז.. הסוף.
איזה סוף! ממש הייתי בלי מילים..
אלה היו חמישה פרקים אם אני לא טועה, שפשוט השאירו לי דמעות בעיניים. למה? באמת שאני לא יודעת..
מה שהכי הפתיע אותי היה שהדמעות, בניגוד לספרים אחרים, לא היו דמעות של עצב. זו הייתה סוג של.. התרגשות?
ליוותה אותי מן תחושה כזאת של.. כאילו פוגשים חבר כזה שלא ראינו כבר הרבה זמן, ורואים כמה הזמן שינה אותו, מה עבר עליו.. אבל באותו זמן גם רואים כמה זה בדיוק אותו חבר שהכרנו ואהבנו..
--ספויילר--
ממש ריגש אותי כשאש הגיעה..
זה היה פשוט מדהים..
היא הדמות הראשונה שאי פעם קראתי עליה בתקופות גיל שונות, ואני חושבת שזה השפיע מאוד על כמות הדמעות שירדו.. זה היה.. כן. מרגש. אש! אש שלנו! זקנה בת 65! [אם היא הייתה בספר 'אש' בת 16 (אני לא סגורה על זה..) אז ב'ביטרבלו' היא בת 65.. אם היא הייתה יותר גדולה - תעשו את החישוב בעצמכם..] זה היה כל כך..--
הנה! אני נתקעת. כל כך קשה לי להסביר..
איך התרגשתי שהיא אמרה שהיא מתגעגעת לבריגן, בעלה! זה היה פשוט מושלם.. [ואם הם נשואים 48 שנים, והמלחמה שמתוארת ב'אש' הייתה לפני 49 שנים, הם התחתנו שנה אח''כ.. כשהיא הייתה בת - או 17, או 19.. אני לא זוכרת.. |תסכול|]
--סוף ספויילר--
וחוץ מהקטע המוזכר, הייתי.. מעוצבנת על הסופרת. מזה הסוף הזה??? הוא נגמר כשאנשים שם מעוצבנים אחד על השני, עוזבים אחד את השני, נפרדים אחד מהשני.. מזה הדבר הזה??
אבל הקטע ההוא שמתואר בתור 'ספויילר' גרם לי לאהוב את הספר הזה יותר, ולהוסיף לו את הכוכב האחרון.. זה, והדמיות שהתגעגעתי אליהן.. ביטרבלו - שממש היה נחמד לראות אותה בתור מי שהיא עכשיו, ולהיזכר בילדה הקטנה שחצתה את ההרים עם קטסה - ועוד כמה דמויות שתגלו בעצמכם..
אני חושבת שאם אתם רוצים באמת להתרגש מהספר, ולהתחבר אליו בצורה הכי טובה - תקראו את הקודמים. רק ככה אתם תגיעו למצב שאני נמצאת בו עכשיו.. [במחשבה שניה, אני חושבת שזה רק יגרום לכם לא לקרוא.. אבל לא משנה..]
אז תהנו!
אני נהניתי..XD

לא יודעת למה כולם מתלהבים..
קראתי את הספר כי חייבו אותנו לשיעור ספרות.. פשוט מעצבן שעד שסופסוף עושים בספרות משו שקשור לספר - מביאים לנו ספר כזה!..
הנה חלק מה שכתבתי לעבודה המסכמת שעשינו על הספר - וגיליתי שבאמת הצלחתי לתאר בצורה הטובה ביותר את מה שחשבתי לכל אורך הספר..

הרגשתי במהלך הספר הייתה בעיקר, שעמום. לדעתי, הרעיון המרכזי של הספר לא רע, והיה יכול לצאת ממנו ספר טוב. אבל, לצערי, הסופר מתח את העלילה בחלקים משעממים, ועד שהגעתי לקטעים מעניינים – כבר חצי מהספר היה מאחורי..
חוץ משעמום, הרגשתי שרוב הספר מלא בצירופי מקרים לא הגיוניים שפשוט לא יכולים לקרות. כל הזמן התלבטתי אם הספר הוא מדע בדיוני או מציאותי. זה נראה כאילו הסופר ניסה ליצור קטעים מותחים שגורמים לקורא לחשוב 'מה הולך פה?!' ולדעתי, נכשל..
אני אישית לא הייתי ממליצה לקרוא את הספר, אבל גם לא הייתי שוללת אותו. לדעתי כל אחד צריך לבחור בעצמו את מה שהוא רוצה לקרוא. יכול להיות שהוא ימצא את הספר מעניין!..

כן. אז השפה לא בדיוק שפה שהייתי משתמשת בה לביקורת רגילה, אבל אני חושבת שהבנתם את הרעיון..