קלמון בן ה-12 נדרס, בעת נפילה לא ברורה, ע"י קרון במטרו של פריז. אין פרטים רבים וזה גם לא נועד לסחוט דמעות. אביו, המתקרב לגיל 40, מספר את הסיפור בגוף ראשון, שאילו לא ידענו שמדובר בצרפתי שורשי, לא היה ספק שמדובר באידישע מאמע פולניה.
לא הצלחתי להבחין בשמו של האב, אבל ממה שהוא מספר, קלמון לא היה ממש ילד מתוכנן והוא נולד לזוג צעיר כשהאם נאבקת בהשלמת הדוקטורט שלה והאב רק בראשית צעדיו בעבודה. כך או כך, גם הנישואים החזיקו מעמד שנים ספורות בלבד וקלמון נותר בחזקת האב, שטיפל בו בכפפות משי, וכמקובל בעדות פולין, לא חדל מלסנוט בו, לרדות בו ולדחוק בו. השיא היה כמובן עם פרוץ גיל ההתבגרות, כשהשפעת החברים בשיאה וקלמון, הממהר לאמץ אופנות ומנסה לתגבר את מעמדו החברתי, החל להסתובב בג'ינס כשחצי תחת בחוץ, להקשיב לשירים בלתי נהירים באייפוד ולהכריז על התאסלמות – כמה דוחה וכמה פריזאי – בעמוד הסטטוס שלו בפייסבוק.
אבל האב אינו רואה עין בעין את השינויים בבנו, זה המסתובב עירום בבית, אף לא שערה אחת בערווה לרפואה, כעדות האב. פתאום צמח מתבגר ופתאום צנח אל מותו בתעלה המיועדת לרכבת המטרו בלבד. הכאב עצום. עינויים מעינויים שונים מאחל לעצמו האב ולו כדי להשיב לעצמו את הבן, זה שנהג ללטף את שערו בגיל שמונה, כדי שימהר להירדם, זה שלקח לטיול ביער, שליווה לבית הספר, שליווה בסיור בלובר וכך הלאה.
גם כך האב אינו מהשמחים בין בחלקם ובין בכלל, לא צעיר ברוחו, לא איש מסיבות והשתובבויות. אבל את בנו אהב באמת, דאב לכל מחסורו הפיזי והנפשי והנה פתאום חלל שאינו ניתן למילוי. אישה אין, ילד נוסף אין, אבל זו גם זה מתחילים להפציע לקראת הסוף בדרך משונה, אבל כמעט מתבקשת.
הספר שבה אותי לגמרי. הזדהיתי בקלות עם האב, עם האהבה לצאצאו, אהבה שאינה תלויה בדבר, שאין לה גבול ואין תחליף. הספר כולו בגודל נובלה, אין שומנים מיותרים, אין רצון לסחוט דמעה מיותרת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
