כשניגשים לקרוא ספר המשך ליצירת מופת סוחפת כמו המשורר, הציפיות בשמיים. הזיכרון של ג'ק מקאבוי החד, המרדף הפסיכולוגי המתוח והכתיבה המבריקה של מייקל קונלי יצרו רף גבוה במיוחד. אלא שהדחליל מוכיח שוב כמה קשה לשחזר קסם ספרותי, וכמה מהר תקוות גדולות יכולות להפוך לאכזבה צורבת. הרושם הראשוני לא רק שהתקשה להחזיק מעמד, אלא הוא דרש מאמץ אדיר רק כדי להמשיך להפוך דפים.
הבעיה המרכזית של הספר אינה טמונה בעובדה שזהות הרוצח גלויה לנו כבר מההתחלה. בספרות טובה, הידיעה המוקדמת אינה פוגמת בהנאה, ולעיתים קרובות מרתק לעקוב אחר הגילויים ההדרגתיים של הגיבורים ואחר האופן שבו הם מחברים את חלקי הפאזל. אלא שהאלמנט הזה מחזיק מים רק לחלק קטן מאוד מהספר. הבעיה האמיתית היא שמעבר לחשיפה הזו פשוט אין בספר שום סודות, העלילה עצמה לא מספיק מעניינת, וההבטחה הגדולה מתפוגגת לתוך שממה עלילתית יבשה.
ההחמצה הזו מורגשת במיוחד בגלל היעדר מוחלט של עומק פסיכולוגי. הדמויות שהיו בעבר עגולות ונושמות הפכו כאן לשטוחות ופונקציונליות לחלוטין. הפספוס הגדול ביותר הוא דמותה של רייצ'ל וולינג, שביצירה הקודמת הייתה דמות חזקה, מורכבת ומהפנטת, וכאן היא מצטמצמת לכדי דמות אפרורית, נטולת ברק או משמעות, שכל תפקידה הוא לשמש כלי עזר טכני לקידום המרדף. בסופו של דבר, לאחר קצב אטי ומייגע שלקח לו זמן רב מדי להתניע, הסוף מתגלה כלא מעניין, דל בתוכן וגולש לתוך פתרונות שחוקים. הספר משאיר את הקורא בתחושה ריקה ובשאלה המאכזבת ביותר: מה בעצם הרווחתי מהקריאה בספר הזה?
בשורה התחתונה, הדחליל הוא ספר מתח נוסחתי ומאכזב, שמאבד את כל הקסם, העומק והנשמה של המשורר לטובת מרדף שטוח וצפוי. כשאין סודות, אין עומק פסיכולוגי והעלילה עצמה לא מעניינת, הגילויים הופכים לסטריליים והקורא נותר בעיקר עם סימן שאלה גדול לגבי ערכה של הקריאה כולה. מומלץ לוותר על הקריאה (או לפחות לא לבוא אליה בציפיות שהיא תהיה ברמה של המשורר), ולשמור על הזיכרון המצוין של הספר הראשון שלם ונקי.

ג'ק הוא כתב פלילים בלוס אנג'לס טימס רוצה לעשות כתבה על צעיר שהורשע ברצח אכזרי של אישה צעירה.
ביחד עם עמיתה בעבודה הם מגלים שיש לפחות עוד מקרה עם מאפיינים דומים .החקירה שלהם עולה הילוך והם בדרך לחפש את הרוצח.
מי הרודף ומי הנרדף? ספר מצויין.

סופר נפלא שיודע לכתוב מתח בצורה מושכת ומעניינת.
לא מתוחכם בטירוף אבל ספר מהנה וקריא מאוד. מתאים לסופ"ש משעמם.

סוף סוף הושב כבודם האבוד של אנשי המחשבים, הרשתות ואבטחת המידע: לא עוד החנונים המגוחכים, המוזנחים חיצונית - אלה שתמיד עוזרים לגיבור הספר בפריצה למחשבים של הרעים אבל לא זוכים בנערה. מהיום גם לאנשי ה IT והסיסטם יש רוצח המונים משלהם: מייקל קונלי דאג לזה. ואנא אל תכעסו עלי: זה כתוב בעמודים הראשונים של הספר.

ספר מתח אמריקאי כלומר: עלילה המתקדמת לפיתרון בלי הסחות דעת מיותרות, אנחנו אמנם יודעים מראש מי הטובים ומי הרעים בסיפור, אבל לא יודעים כמה גוויות ייערמו עד שהפיתרון יגיע. מסיפור העלילה עולה הערצה (מסוייגת) ל FBI ולסוכניו והוא כולל רוצח מפלצתי במיוחד - הסופר מוצא בכל פעם רוצח יותר סדיסטי, שרוצח יותר נשים, עם סיפור חיים יותר אומלל ומופרך, כמושא עלילתו. בספר יש הרבה פעילות אך לטעמי אין מתח. כי מתח יכול להיבנות רק כשאני מזדהה עם הדמויות. במקרה הזה - לא היה איכפת לי. הדמויות שטוחות ולא מעניינות אף אחד (לפחות אותי לא.)

קונלי כותב סיפורי מתח בקלות של נוסחה. הוא מזכיר פעמים רבות את סיפורו הקודם, עם אותן דמויות: איזכור כזה טוב למכירות, כי אפשר שקורא הנתקל בשם יסתקרן ויקנה גם את הספר הקודם.
התופעה של "רוצח המונים" ידועה בעיקר בארצות הברית, למרות שהיו רוצחים כאלה גם במקומות אחרים. כך או כך יש הרבה רוצחי המונים בארה"ב, וגם המון ספרים על רוצחי המונים וכמובן המון קוראים על התופעה. (ונשאלת השאלה מי הביצה ומי התרנגולת...)

הספר יעביר לכם שעה - שעתיים של תור או נסיעה. אפשר לשאול אותו בספרייה אבל לא כדאי להוציא עליו כסף...

אני מאד אוהבת לקרוא ספרי מתח ובכלל תעלומות כאלה ואחרות בין אם בטמבלויזיה או בקולנוע. מה שאהוב עליי בז'אנר זה לנסות לפצח לבד מי הוא "האיש הרע" ואת מהלך העלילה לפי הרמזים השזורים בעלילה. כשהמחבר/ תסריטאי ממש טוב הטוויסטים בעלילה אינם צפויים מראש והקורא/ צופה נשארים בפה פעור- "מה??!! לא ראיתי את זה קורה..." דוגמאות בודדות לסופרים טובים בסגנון הזה הם כמובן המלכה הבלתי מעורערת- אגתה כריסטי, גם לארתור קונן דויל היו הברקות, קובן ב1-2 מספריו (לא סדרת מיירון בוליטר) אורי אדלמן ב"משוואה עם נעלם", יש עוד המון ואני לא אלאה. הסיבה שבגללה לא אהבתי את "הדחליל" היא שמגלים לנו הכל, אבל הכל (!) תוך כדי הסיפור וזה מחמיץ את מטרת הספר- היינו להיות ספר מותח, מסעיר הגורם להפתעה ופעירת פה. איך אני יכולה להיות מופתעת כשמהפרק השני בערך אמרתם לי מי הרוצח, למה/ איך הוא עושה זאת ועם מי... מה הטעם???
בביקורת מאחור כתוב- "נפלא.. היכונו לכסיסת ציפורניים..." אז זהו, שממש לא!

איזה ספר מעולה! כבר הרבה זמן מתחשק לי לקרוא ספר מתח טוב והנה נפל לידי אחד כזה, מה שאהבתי במיוחד זה שגם הצד האפל מספר על "חוויותיו", הכל מונח על השולחן אין הפתעות ואפשר רק ללמוד מכאן ולכאן על החיים והמורכבות שלהם, קריאה נעימה... וזהירות מנוכלים ברשת:)

ספר מתח טיפוסי, בלי יותר מדי שטויות.

ראשית, הספר מיקצועי, הכותב יודע או קבל יעוץ נכון בנושאי מחשבים ואבטחת מידע.יש לו גם מושג בפיטורי יעול.
השאר כבר במתכונת הרגילה: היא והוא ואהבה כל 50 עמוד, מלחמה מול מימסד, האדם הרע ועוזריו, האצת העלילה לקראת הסיום והפי אנד.
כלומר מי שרוצה להעביר את הזמן בכיף עם גלי אלפא שקטים במוח ואחר כף לצאת צודק,מבסוט ורגוע הספר הוא אחת האפשרויות.
מתי יכתבו ספר עם עלילה מורכבת יותר, כשהפתרון אינו מוחלט, מי הרע ומי הטוב נגלה בעשרת העמודים האחרונים ולא בעמוד 30?
ואולי אין רע וטוב מוחלטים?
ואז נשאל את עצמנו למי יהיה סבלנות לקרוא ספר כזה, בעידן "חוק וסדר" באינטרנט וטלויזיה שבה יש רק צודקים ורשעים?

אני מניח שהיה לי קל להתחבר אל ספר המתח הזה מכיוון שהוא עוסק (בין היתר) בתחום שבו אני עובד - מיחשוב ו- IT.

הספר עצמו מאוד קריא, העלילה מאוד מאוד זורמת, משלבת קלישאות מוכרות של ספרים מן הסוג הזה (גיבור שחייו במיץ של הזבל, דמות רומנטית מן העבר) יחד עם טוויסטים מעניינים.

נכתב כאן בביקורת כי חלק ממה שמרתק בספרי מתח הוא הגילוי של "האיש הרע", ואילו כאן אנו יודעים מי האיש הרע בשלב מאוד מוקדם. אמנם זה נכון, אבל אני לא מוצא בזה פסול - הידיעה של מיהו האיש הרע גורמת לנו להיות במתח תמידי כאשר הטוב והרע נפגשים, שכן הקורא תמיד יודע באיזו סכנה נמצאים כל הדמויות שנמצאות בקרבת אותו רוע.

בקיצור, אחלה סיפור להעביר איתו סופשבוע. ממליץ בחום גם לחובבי ספרות "עשירה" יותר שבכל זאת רוצים מפעם לפעם לקרוא משהו עמוק פחות וכיפי יותר.

ספר מעולה. אמנם יצר אצלי פחות מתח במהלך הקריאה מאשר המשורר.. ה"חתימה" של הרוצח בצורת דחלילים לא הייתה מובהקת יותר מידי לדעתי..