"אבא", שאלה הבת הקטנה, "למה אתה בוכה?". רק אז הוא שם לב, שמשהו קורה לו בין העיניים. "לא", הוא מיהר להתנצל ולהכמין את הספר והכריכה הפרובוקטיבית "זה לא דמעות. נכנס לי משהו לעין". אם השתכנעה או לא, היא המשיכה במשחק. שוב הספר נפתח, הדמעות הפעם היו מודעות ומוצפנות. אוי זה כאב. עד דכדוכה של נפש.
זה קרה לי השבוע. על הסופר שמעתי רבות. בעיקר על ייחוסו ועל יחסו של אחיו אליו. ישראל סגל הוא התגלמות של טרגדיה עוכרת שלווה. ילד כישרוני, שנולד במקום ובזמן הלא נכונים. לפניו נולד האח, "הצדיק". אישיות מרתקת שגם אותה יצא לי להכיר די מקרוב. שריד חי ל'תנועת המוסר' מרוסיה של המאה ה-18, שכל שיחו שיגו והווייתו מצויים במרתף של פרושים בעיירת נובהרדוק. למי שלא בקי בארכיטיפ מומלץ התרגיל הבא: קחו קצין פרוסי דתי, הכפילו בארכיבישוף וקבלו את האח הצדיק של ישראל, שמדקדק עם עצמו ועם סביבתו עד קצה הגבול וגם אחריו. שלא סובל נפילה קטנה. שלא מבין בדיחה, ושלא שמע על דרך אחרת. אם איש כזה הוא אח שלך הבכור, ואם הוא הופך גם לדמות אב-אם-מורה, אתה בהחלט בצרות. והאמת, שגם הוא.
הוא עדיין תחת ההשפעה המכשפת של הספר, והוא מנסה לעבור מגוף שני של מספר לגוף ראשון של חווה. אבל מה שתמיד העסיק אותו בספרות ובכלל בחיים, זה הקישור בין מקרים מצורפים. בין המציאות האובייקטיבית לבין הפרשנות. האם יתכן שמקרה שתופס אותנו במצב נפשי מסוים יהפוך קשה יותר ויקבל הסברים שונים? טוב, אז ברור שכן.
מה שהוא עשה, הוא מיהר ל'סימניה'. הקיש את שם הספר והחל לשתות ביקורות וסקירות. כמו תמיד יש מתפעלים ויש מגדפים. כמעט אפשר לדעת את השתייכותו של כל ניק. יש את מי שרואה בסגל ניצול שואה, לא פחות, ויש את מי שרואה בו מתריס כלפי מעלה. ויש את מי שמנסה ללמוד דרכו את המציאות החרדית ואת עולם הישיבות שלה. כמי שרק עכשיו גמע את הספר, הוא חש צורך לומר: כולכם צודקים. ישראל היה גם מוכשר, גם אומלל, גם פליט וגם מייצג. אבל יש עוד זווית אחת, שרק סגל היה מספיק ישר כדי לומר אותה: הוא גם היה מאמלל. עניין של נקודת מבט.
החלוקה מאוד ברורה, יש רשע ויש צדיק. ואין שום הפתעות, כרוניקה של אומללות ידועה מראש. הצדיק כמעט נולד כזה. והרשע לא מצליח להימלט מזה, גם לא בעזרת ראשו הטוב, או בזכות נסיונותיו להינקם באמו.
שני סגנונות מעורבים בספר בסירוגין. כמה קטעים של סיפור אובייקטיבי מנקודת מבטו של סופר, ומיד לאחר מכן דיבור בגוף ראשון שמתבונן ומפרשן. החלוקה הזו שבתה את לבי. סגל, עם כל המון הכאב והצער, לא מערב פרשנות עם עובדות. הוא מתעקש לא לעשות את זה, למרות שזה קל וממש מתבקש. (עובדה, שרוב הקוראים עשו את זה). באופן לא מפתיע, דווקא הסיפור היבש קרע את נשמתי. הסיפור שכל מכריו וגם אחיו "הצדיק" יכולים לאשר בו כל אות. ולומר: ראו, הוא בעצמו אומר את הכל ומה לו לבוא בטענות.
אני מכיר את אחיו, הצדיק. (כדאי לכם לעשות 'גוגל' ולראות עד כמה הדמיון ביניהם לא מותיר ספק). היו רגעים של ספרות מזוקקת שבהם ראיתי את הצדיק. הוא מתאר אותו מ-ד-ו-י-ק. כך גם הפרק שבו הוא מספר על 'יעקב' המקובל התימהוני. ככל שהדבר נשמע הזוי, יעקב הוא שמו האמתי. גם הוא מוכר וגם אותו סגל מוציא בהוגנות בלתי אפשרית למי שמתעב כל כך. סגל, מסתבר מכל דף בספר, היה ישר והגון.
מרוב מחשבות, הוא עשוי לפספס את הנקודה העיקרית. את הכאב. הנידוי, חוסר ההכלה. הצורך לרצות ולא להצליח. האומללות, היאוש. שוברים את הלב. יותר ויותר מתמלא הקורא בתחושה, שאם ייצא לו להיתקל בצדיק פנים אל פנים, הוא ינקום את דם אחיו השפוך. אפילו הוא ממכריו של הצדיק נמלא בתחושה הזאת. אלא שבמקרה של סגל, המציאות הרבה יותר מורכבת. לצדיק יש גרסה הפוכה לגמרי. מי שידברר אותה בגאונות, יהיה "הרשע". בחלום הלילה הוא יחלום את הרגע שבו הוא עומד בדין-תורה מולו, ואז קם הצדיק ופורס את משנתו, בציניות, בחדות מאוד משכנעת. ולמרבה הפלא, הוא לא יכול לענות לו, כי נבהל מפניו.
ממש התפעלתי. בעובדות אין ויכוח בין האחים. כל אחד גם יודע מה ישיב רעהו. יש רק תפיסות עולם שונות. שתי נקודות מבט שעושות את כל התמונה. שוב חזרתי לשאלת הרוע בעולם. ושוב הרגשתי. אין רוע, יש בורות. יש טוטליות ואמונה שכל צדקת הדרך נמצאת רק בצד שלי ובזווית שבה אני ניצב.
בכיתי. בכיתי על הילד הצעיר, שבעל כורחו נולד, בעל כורחו עשה מסלול בלתי אפשרי, ובעל כורחו נאלץ להידחות ולגלות. בכיתי על כך שגם אחרי 40 שנות עיתונאות וקריירה הוא לא הצליח להיגאל מהגלות שאליה הוכנס בעל כורחו. בכיתי גם על האח הגדול שנאלץ - מנקודת השקפתו - לסבול 'הכפשות' וחירוף שמו. ובעיקר בכיתי על הניצחון. על סוף הסיפור שאירע שנים ספורות לאחר שהושלמה כתיבת הספר. היקום לא הפסיק להתאכזר עליו. הנחש המית אותו, בעוד אחיו עולה ופורח, שמו גדל והולך. האפי-אנד במקרה הזה, שייך לצד האחר. "כשאח נגד אח", אמר המשורר, "המנצח תמיד מפסיד".
