טום קלנסי עשה עבודה טובה. בניגוד לספרי הפעולה שכתובים כאילו לפי תבנית של תסריט הוליוודי, בכדי שניתן יהיה לקצר הליכים ולהפוך אותם מיד לסרטים. הספר של טום קלנסי כתוב כמו ספר.
נראה שהוא עשה מחקר עומק על הנושא שעליו הוא כותב: שיתוף הפעולה בין קרטלי הסמים של מקסיקו, לבין ארגוני טרור על-מנת להפיץ סמים.
התיאורים של כוח הפעולה שמוקם על-מנת להילחם בתופעה הזו, נראים אמינים בעיניי, מפני שהוא לא חוסך מהקורא את הכשלון שבפעולות של ארגוני החוק (רבים מחברי הצוות מתים תוך כדי הספר) ואת העובדה שלא יורים מהמותן (כמו שרואים בסרטים) כי אז לא פוגעים, או שפוגעים בחפים מפשע.
בקיצור, ספר טוב.

טום קלנסי הוא בהחלט רב אמן בתחום ספרי המתח הבינלאומיים.

בתקופה שירידה לפרטי פרטים, הדיאלוגים העצומים והסוף המוחץ היו נכסי צאן ברזל של סופרי המרגלים, קלנסי הצליח להפיק את המירב.

אבל, אחרי שנים של רווחים של מיליונים מספרים, סיפורים, תסריטים, זכויות הסרטה, משחקי מחשב, נראה שהוא החל להתעצל משהו. לא היו כאן המתיחות ואי הוודאות הרגילים.

פתרון העלילה הוא לא פתרון בכלל אלא התפשרות. לא הבנתי איך השם: "כנגד כל האויבים" מכבד את הכריכה עליה הוא הודפס.

ניתן לומר שעלילה סוחפת בחלקים של הספר. ה'פלאשבקים' מאימוני הכוחות המיוחדים, המרדפים. כל אלו טובים ויפים. כל השאר מאכזב.

אני לא יודע אם הדבר קורה לעוד הרבה חובבי ספרים, אבל לי יש רגע כזה שמגיע מדי ספר בספר, בו אני אוחז בכמות הדפים שנשארו לספר וחושב לעצמי: אין סיכוי שהוא ייתן לי תשובה מספקת בכל כך קצת דפים...". מצב די דומה קורה בספר הזה.

ואם לחבור לפיטר טלפ (או יותר נכון לתת לו סוג של חסות), אז ציפיתי ליותר השקעה מהסופר שיצר את "כל הפחדים כולם" ואת "קשת שש".

מומלץ למכורי טום קלנסי בלבד - בשביל הרקורד.

"כנגד כל האויבים" מאת טום קלנסי ופיטר טלפ (הוצאת מודן, 2012), הוא ספר מתח אודות מקסוול "מקס" מור, לוחם הקומנדו הימי לשעבר הפועל בשירות אגף הפעולות המיוחדות של ה-CIA. לאחר שארגון טרור בפקיסטן הורג את כל צוותו, הוא נדרש לחלץ קולונל פקיסטני משבי הטליבאן. אולם אז הוא נתקל ביריבים שלא הוא ולא מפקדיו ידעו על קיומם ועל מטרותיהם. מור פותח בחקירה אחר האמת, כנגד שני האיומים הגדולים ביותר על ארצות הברית: אל-קאעידה וקרטל הסמים המקסיקני. מור נדרש לעשות הכול כדי לסכל את מזימת שני הארגונים, גם אם הדבר מחייב חדירה ללב המאפליה.

הדמויות בספר מחולקות ל"רעים" ו"טובים" מוחלטים על-פי סטריאוטיפים קבועים. אלו המשרתים בצבא תמיד יהיו ישרים והגונים בעוד שלאזרחים תמיד תהא השקפה רכרוכית, מוטעית ואינטרסנטית על העניינים. ל"טובים" תמיד יהיו שמות אנגלו-סאקסיים בהקבלה עברית לשמות כמו שחץ בר-מחץ, רם בן-נר או אהוד ברק, אמנון שחק ודן חלוץ. או במקרה זה מקסוול "מקס" מור, אירי-אמריקני קתולי. מור התגייס לצי והתנדב לשירת ביחידת הקומנדו הימי (ה-Navy SEALs).

כך למשל, מתואר שירותו של מור, "עם סיום קורס הבאד\ס נבחרו מור וקרמייקל לצוות 8 ונשלחו לליטל קריק, וירג'יניה, להתחיל באימון מחלקה, מה שמכנים בפי הלוחמים "האימון האמיתי" לקראת הקרב. הוא שהה שם עשרים וארבעה חודשים, ועבר משלב האימונים הבסיסיים לשלב הפרישה בשטח וסיום תקופת החניכות. הוא קודם לדרגת סמל ובשנת 1996 קיבל שלושה מכתבי הערכה שדי היה בהם כדי שמפקדו ימליץ עליו לקורס בבית-הספר לקצינים. הקורס ארך שנים-עשר שבועות מפרכים, ומור סיים אותו בדרגת סגן-משנה זוטר. בשנת 1998, אחר עוד ציון לשבח, הוא הועלה לדרגת סגן-משנה וזכה לעיטור מטעם שר הימייה. בזכות ביצועיו יוצאי הדופן המליצו עליו לקידום, לפנים משורת הדין, ובמרס 2000 הוא הועלה לדרגת סגן. ואז, בספטמבר 2001, נפתחו שערי הגיהינום. הצוות של מור נשלח לאפגניסטן ושם הם יצאו למספר רב של משימות סיור מיוחדות וזכו בציון לשבח יחידתי מטעם הנשיא ולעיטור מטעם הצי בזכות פעילותם נגד אנשי הטליבאן. במרס 2002 הוא השתתף במבצע אנקונדה, מבצע מוצלח ביותר לסילוק אנשי אל-קאעידה וטליבאן מעמק השאה-אי-קוט ומרכס הרי הארמה שבאפגניסטן." (עמודים 159-160) בקיצור, גבר-גבר עם קבלות.

הוא לוחם מיומן, הבקי בפעילות חשאית מיוחדת, שאינו מהסס כאשר הוא נדרש ללחוץ על ההדק, "קול פתיחת מנעול נשמע מבפנים, ואחריו קרקוש שרשרת. השבכה עלתה מעלה בחריקה והאיש הושיט את ידו ונעמד מול מור. תחילה נפערו עיניו למראהו של מור, ואז למראה האקדח המושתק שבידיו. הוא פתח את פיו כדי לצעוק. מור ירה והכדור פגע בשומר ממש מעל עינו השמאלית והפיל אותו לקרקע מעבר לשבכה." (עמוד 233)

דמותו של מור מושלמת מדי. בשונה מזו של ג'ק ראיין למשל ואפילו מזו של ג'ק ריצ'ר (יציר מוחו הקודח של לי צ'יילד). הכל קל לו מדי, והוא פשוט בלתי ניתן לעצירה. כך שבעצם אם בקלנסי חשקה נפשכם (ויש סיבה הוא כותב טוב מאוד) דווקא ספריו הראשונים ("המרדף אחר אוקטובר האדום" ו-"משחקים פטריוטיים") מומלצים בהרבה. וככלל עדיפים אלו שכתב ללא שותפים. מצד שני אם חשקה נפשכם בספר על איש קומנדו שבא חשבון עם הרעים זה הספר בשבילכם. בהחלט אפשר, לא יותר!

כאשר מופיע שם של סופר נוסף על הכריכה יש חשש לירידה ברמה ואכן החשש התממש, כל תאוריי האושר מתוארים בשפה דלה אשר בדרך כלל לא קיימת אצל קלנסי. לעומת הספרים הקודמים יש כאן פחות הטפה רפובליקנית.