פרנק מק'קורט כותב על העובדה שרוב המורים (ואני כותב בתור מחנך) לא מעזים להודות בקיומה: בשביל לחנך צריך ביצים. אכן קראתם נכון: בשביל לחנך צריך ביצים.
לאורך כל הספר הוא מתאר את הלך חייו של אדם שאוהב את ההוראה אך מסתייג מהביזיון לה היא זוכה. הספר נכתב על ארה"ב של אחרי מלחמת העולם השנייה, לא על המילניום שלנו ועדיין היחס לחינוך נשאר "כבימי קדם". חבל.
מה שקצת הפריע לי, או במילים אחרות הציק לי בספר הזה, היא העובדה שהספר פרוש על שנים. כתוצאה מכך העלילה הפכה להיות שטחית לפרקים. אבל, זוהי תחושה קטנה שהופיעה פה ושם במהלך הקריאה אבל לא הרסה את החוויה.
אני אוכל להבין אנשים שלא יאהבו את הספר הזה היות שלמרות החשיבות שלו, הוא עדיין כתוב על מקצוע. ולפעמים הבדיחות הופכות להיות קצת 'פנימיות'. מצד שני, חשוב מאוד שכולם יקראו ספרים בנושא ויבינו קצת יותר את המורכבות של להיות מורה בכלל ואולי לדמיין איזה ייסורים עלול לחוות מורה בישראל בפרט (במיוחד בדורנו).

שווה קריאה!

כמה עצב. מאות שנים של עצב. ג'נדר הוא אחד מדמויות העצובות ביותר שהכרתי.
שלא כמונו, בני התמותה, לג'נדר יש זמן להכיר את מרירותו על כל צדדיה. טעויותיו, מעשיו הרעים, הטובים ואהבותיו אינן חולפים. הם אל-מתים בדיוק כמוהו.
ומה עם הזיותיו על אנה? והדבר הדואב באמת הוא המסקנה אליה הוא מגיע. אל ההבנה שהוא מולך שולל, כולם מולכים שולל.
הניגוד המוחלט הזה, בין כל מה שאהבתי לדעת על אלפים לבין חייו של ערפד גרם לי להזדהות עם ג'נדר. מהאור, האוכל והמוזיקה אל השקט הצורם של הלילה הנצחי.
מחד, כל כך נהניתי מהאפילה הזאת של בארוביה, מאידך, כל כך חששתי מקיומה. הפחד הזה, התמידי, מצליח לחדור את האפידרמיס, עד הטחול. סטראהד, ערפד מבחיל. מבחיל אבל יש מקום לרחם עליו קצת. על האדם שנתן את חייו לסמל, למשפחה ונשאר ללא נעורים וללא אהבה. ומשם, התדרדר והתדרדר עד שנשאר גם ללא שמש.

שווה קריאה.

אגב, מכאן נתונה תודתי אל הקיסרית הילדותית שהכירה לי את רייבנפולט.

אני די בטוח שהמון אנשים שמעו את אותה השמועה, חשבו את אותה המחשבה ובעקבותיהם עשו את אותו המעשה:

א. שמעתי שהאוס מוציא ספר.

ב. חשבתי כמה מגניב זה יכול להיות.

ג. קניתי את הספר.

רק אחרי שקניתי אותו קראתי את כל הביקורות הרעות לספר.

נראה כאילו הוצהר שהשחקן הזה, לעזאזל אתו, עשה כל כך הרבה כסף מהסדרה המטריפה שלו, הוא חושב שהוא גם סופר? נראה לו מה זה!

אבל בסופו של דבר, מכירת חיסול הוא לא ספר גרוע כל כך. הוא אפילו מהנה ברובו. צחקתי המון פעמים, נהניתי מהגישה הייחודית וחסרת האכפתיות של תומאס לאנג, גיבור הספר. חוויה טובה.

לא אומר שזהו ספר המתח הטוב ביותר שנכתב אי פעם, לא. אבל הוא גם לא ראוי לדחייה על הסף.

דבר נוסף: אמנם הבנתי שהטקסט עצמו די ישן רק לאחר מעשה, אבל בדיעבד הכתיבה בגוף ראשון כאילו מכריחה את הקוראים חובבי "האוס" לדמיין את לאנג בדמותו הטמירה, בעלת העיניים התכולות, חצי החיוך, רק בלי המקל. כמו תרגיל יחצנו"ת מובהק.

ספר טוב. מומלץ במיוחד למתגעגעי הרופא המטורף.

איזו נפילה.

שני ספרים גאוניים יצאו תחת עטו של טום רוב סמית': "ילד 44" ו"הנאום הסודי". שניהם מפארים את סמית. ספרים מצוינים, כתובים בצורה זורמת, אפילה במקצת, שניהם מדויקים.

ללא שום מחשבה רכשתי לעצמי את "סוכן מספר 6" ימים ספורים לאחר שיצא לאור.

הייתי יכול להאשים את התרגום, את העריכה. לא. הספר פשוט מאכזב. אחרי שתי עלילות אפיות נקלע לב דמידוב לבור הנפשי שלו ולא באמת יוצא ממנו. אם רק הייתי יכול לקרוא לז'אנר "טרגדיה" אבל אני לא. סמית' מנסה בכל כוחו לסגור מעגל כלשהו בסיפור אך לא מצליח. לב נשאר ערירי, עצוב, ללא עתיד, עם נקמה מינורית ביותר בכיס.

אולי צריך היה לוותר על עניין הטרילוגיה מראש ולהשאיר אותנו, הקוראים, פעורי פה משני הספרים הראשונים.

ועוד דבר. מי הוא אותו סוכן "מספר 6"? הספר נמתח ונמתח, על גב הכריכה הובטח לי שהוא העומד מאחורי הכל ומה מתברר? מספר 6 הוא דמות לא משפיעה מעיקרה. לא נחשפנו אליו, לא הובהר לנו מה הביא אותו לכאן ואיך.

מאכזב ביותר.

בשבוע נדיר של חוסר פעילות בצבא, בחום אימים, טיפסתי על הקירות מרוב שעמום. ברגע של חסד, צדה את מבטי כריכה שחורה של ספר. ביוגרפיה על סטאלין. 700 עמודים בערך, מלאים במידע שלא הייתי צורך מרצוני אלא ברגע שנדחקתי אל הקיר.

קראתי.

למה אני כותב על זה? פשוט מאוד. אחרי ששבעתי מתיאור האימים שהילכו בברית המועצות בביוגרפיה אמנם הזדעזעתי, אבל לא הבנתי.

עד שקראתי ספר מסוים.

"ילד 44" גרם לגב שלי להצטמרר לאורך כל הספר. לא קראתי ספר מתח מוחשי כל כך כבר הרבה מאוד זמן.

הספר הזה הבהיר לי בצורה מפליאה את הפחד מהשלטון. העביר בי את חוסר הרצון הנחרץ הזה: אני לא רומה לחיות בתקופה ההיא במקום ההוא.

לב דמידוב, הוא דמות החוזר בתשובה, המכה על חטא, שמנסה בכל כוחו להרוס רשע גדול, תוך לחימה בכללים של רשע עוד יותר גדול. המחיר הוא הרסני בשבילו.

טום רוב סמית ניחן בכושר מפליא לתאר מציאות ולמתוח את יריעת הפיקציה על גביה (הערה אחת כן יש לי לגביו. הוא מתעלם באופן מוחלט מאוהדיו הישראלים).

נהניתי מאוד! מומלץ בחום!

אמנם הרבה דיו נשפך מאז שיצא הספר, אבל רק לאחרונה קראתי אותו.

ספר מעולה. יש בו הרבה ממה שחסר בספרי מתח בזמן האחרון.

נתקלתי ביותר מדי ספרי מתח שבהם הציפייה לסוף ולטוויסט היו הדברים היחידים שיש בהם. בדרך כלשהי נסלח להם כאשר הסוף ריצה אותנו ולכן המשכנו לקרוא את אותן העלילות מאותם הסופרים. סטיג לרסון, בשונה מהמיינסטרים, גרם לי לרצף של הנאה במהלך כל הקריאה.

יש משהו בסופרים הסקנדינבים האלה, שגורם להם לכתוב בצורה רחבת אופקים. התיאורים כאילו ספוגים ברב-תרבותיות. נורווגית, אמריקאית, בריטית, רוסית, הודית, סינית (חבר אמר לי שאולי הדבר קורה בגלל שמשעמם להם כל כך שם בארצות הכפור).

מאוד אהבתי את ליסבת, ששותפה לתואר גיבורת העלילה יחד עם מיכאל/קאלה. ההתנהגות המרדנית, הפשטנית, הדורסנית הזו שלה גרמה לי להיות פסיכולוג בשקל, ולהבין מה עומד מאחורי הפיגורה הזו (דבר שלרסון מטפטף את סיבותיו לאט לאט, כאילו כדי 'להתאכזר' לקוראיו).

מומלץ מאוד!

בתור מעריץ סטיבן קינג קשה לי להודות שהתאכזבתי. אבל אתגבר על הקושי ואודה: התאכזבתי.

קרה כבר בעבר שקראתי ספר של קינג ונתקלתי בהתחלה קצת מרוחה ולא עניינית (או יותר מדי עניינית...), אך לאט לאט התפתחה העלילה עד למצב של צמרור חושים. לא כך המקרה עם "סיפורה של ליסי". מעבר לאפלוליות האופיינית, הירידה לפרטי פרטים, הכתיבה המסוגננת, אין משהו נוסף. אין את המתח. אין את הסוויצ' בעלילה. ניסיתי למצוא את החיובי שבספר, אך אחרי כל כך הרבה איכות מבית סטיבן קינג הגעתי למסקנה שהספר לא עומד בסטנדרטים.

אגב, מזל ששנה אחר כך, יצא לאור הספר "דומא קי" של קינג שהחזיר אותי לימים הטובים. ההנאה שבקריאה ובהייה בצללים בלילה ולהתהפכות מוטרדות תחת השמיכה.

כאדם המשתייך לזרם הדתי-לאומי, יש לי קצת ידע מקדים על העולם החרדי. העולם שאני צופה בו מבחוץ, לרוב באכזבה רבה.

עלי להיות כנה.
הספר הזה הלחיץ אותי. הסיפור הדמיוני, עטור המטפורות המשובחות הזה, מתאר מצב שעלול להיות קיים. דרך חיים שלא גלויה לפנינו, אך בקורטקס שלנו ישנו גירוד שמשמעו: זה קיים.

השילובים הלשוניים בספר זה מרתקים, למרות שלפעמים תהיתי ביני לבין עצמי אם אדם חילוני מבטן ומלידה יבין את כולם ואולי דווקא בגלל זה תתפספס לו או לה הקריאה.

החרדים הם מבחינת רבים מאיתנו לראות ולא לגעת. כשקראתי את הספר הזה, ניסיתי להאמין שנחשפתי לעומק נסתתר כלשהו שלא ראיתי עד היום בציבור זה. הכתות, החסידויות ההזויות, האדמורי"ם הכריזמטיים.

אמנם לא ראיתי את "האח הגדול", אך שמעתי בעבר שלשפרה קורנפלד יש עבר חרדי משהו. אחרי חיפוש קצת יותר מעמיק השתעשעתי בדמיוני שאולי הפיקציה הזאת היא בעצם תיעוד של אמת קיימת.

מומלץ בחום.

אקדים ואומר שבכל הקשור ליו נסבו, אני אדם משוחד לחלוטין. לדעתי מדובר באחד מסופרי המתח החיים הטובים ביותר.

כוכב השטן מהווה את הסיום לטרילוגיית ספרי מתח שהחלה בספר "אדום החזה" ובחלק השני, "נמסיס".

נסבו, מערבל את חושי הקורא עם ניואנסים מכל רמות החיים. פסיכולוגיה, אלכוהוליזם, אהבה, רוצחים סדרתיים, מוזיקת רוק, ספרות, צפרות. נראה כאילו אין נושא שנסבו לא יכול להוות בר שיח עליו.

גיבור הספר, המפקח הארי הולה, מבקש שכולם יעזבו אותו בשקט, אבל בסופו של דבר, כל המלנכוליות שהוא עוטה על עצמו, כאילו בכוונה, מתנפצת. הוא צריך קצת אהבה. אהבה ורצח או שניים לפתור.

הולה מבלש באפלה הקרה של אוסלו ומנסה לתת לנפשו רדופת זיכרונות אהוביו שאינם קצת מנוחה. תוך שהוא מתפלש בבוץ של חייו האישיים, הולה ממרפק את דרכו אל פתרונות התעלומות האיומות והמאיימות.

השילוב של שלוש עלילות שונות, בשלושה ספרים שונים, המורכבות על עלילת רקע מתמשכת אמנם מוכר, אבל נסבו מעמיד אותו באוד שונה ומקורי.

נרווגיה אף פעם לא הייתה כזאת מותחת.

מומלץ בחום.