המון זמן לא כתבתי שום ביקורת, וטוב לחזור לזה עם ספר כל כך מתוק.
בחודש האחרון קראתי בדבקות את סדרת אן שרלי. לא יודעת מה עבר עליי. במקרה נפלתי על הספר הראשון – שאותו השאלתי רק כי קראתי אותו לפני מיליון שנה כילדה, ונתקלתי בו בהוצאה חדשה – והוצאות חדשות זה תמיד טוב. ואחר כך לא יכולתי להפסיק. קצת כמו הקטע של הארי פוטר, רק ש:

א. העותקים שלו מחכים לי על המדף כל פעם לפי סדר כרונולוגי, ואני לא צריכה לכרוע ברך בפני הספרנית שתשמור לי את הבא בסדרה וכו'.
ב. נשמתי לא נטרפה בלילות בחיכיה לספר הבא, כמו שנטרפה כשקראתי את הארי פוטר לראשונה.
וג. מי משווה משהו – כלשהו – להארי פוטר? חילול הקודש.
אוקיי, נחזור לעניין.
זה הולך להיות סיכום כללי על שלושת הספרים הקודמים, עם נגיעות מפורטות יותר לגבי הספר הזה, הרביעי בסדרה.
אז מה היה לנו שם.

דמויות מקסימות לגמריי: קודם כל אן, הג'ינג'ית הכובשת. אחר כך מרילה – אני אוהבת אנשים קשוחים. משום מה הם מצחיקים אותי. ומתיו החמוד, הביישן. אין כמו ביישנים. ורייצ'ל. ודייוי – ילדים מופרעים הם אחד מהחולשות שלי. ושרלוטה הרביעית. וקפטן ג'ים. וסוזן. והעלמה פאטי ואחותה מה-שמה. ולזלי. וקורניליה – בשביל להכיר את קורניליה היה שווה לקרוא את כל ארבעת הספרים האלה. זאת אחת הדמויות שהולכות להיכנס לעשיריית הדמויות הפותחת שלי, אם היתה לי כזאת. וזאת רשימה מכובדת, אל תראו אותה ככה. היא מכילה את דמבלדור בראש ואת מר בנט אחריו. היא חייבת להיות מעולה.

תיאורי טבע: ראיתם פעם סופר שיודע לכתוב תיאורי נוף ומזג אויר - בלי שרציתם לחבוט בראשו עם המחבת של רפונזל? אני לא. והנה לוסי הגדולה עושה את זה. ולא רק שלא רציתי לחבוט בה, אלא הצטערתי שהתיאור נגמר. היא הזכירה לי חלום ילדות ישן שלי – לגור בכפר. הספקתי לשכוח ממנו, ויש לי תחושה שאם יום אחד אגשים אותו, זה יהיה בזכותה. "היערות הם אנושיים, אבל הים עומד בשורה אחת עם מלאכי מרום."

צחוקים: יש לי חולשה לדברים מצחיקים בכלל, ולספרים מצחיקים בפרט. כי להצחיק בלייב זה לא כזה קשה. מספיק להיות אורי חזקיה בשביל זה. אבל נראה אתכם מצליחים לגרום למישהו מיבשת אחרת, ממנטליות שונה, דובר שפה אחרת, שחי בכלל מאתים שנה אחריכם – לצחוק ממשהו שכתבתם.

"הוא קורא לך לאונורה?"
"אוי, לא, גיברת שרלי. לא הייתי יודעת למי הוא מתכוון אם היה קורא לי ככה. כמובן כשהתחתנו הוא היה חייב לומר: "אני לוקח אותך, לאונורה, לאשתי." ואני מודיעה לך, גיברת שרלי, שמאז רודפת אותי הרגשה איומה שהוא לא דיבר אליי."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

כמה ציטוטים שובי לב:
"מריה ואני לא נישאנו מעולם, אבל לא אכפת לנו שאנשים אחרים יעשו זאת."

"לא הייתי מוכן – לא ציפיתי – זאת אומרת, אף אחד לא מצפה שבעלת הבית שלו תהיה אלה!"

מרילה – מי אמר שקשוחים לא מצחיקים?
"והידיים שלו – רק תסתכלי על הידיים שלו, מרילה."
"בחיי, הן דומות מאד לידיים." הודתה מרילה.

"זה נכון שקורניליה בריאנט הולכת להתחתן עם מרשל אליוט?"
"כן, נכון מאד, סוזן."
"טוב, זה לא נראה לי הוגן. הנה יש לך אותי, שאף פעם לא אמרתי מילה נגד הגברים, ואני לא מצליחה להתחתן בכלל ובשום אופן. והנה לך קורניליה בריאנט, שאף פעם לא הפסיקה להתעלל בהם, וכל מה שהיא צריכה לעשות זה להושיט יד ולקטוף אחד. העולם הזה הוא מוזר מאד."
"ישנו גם העולם הבא, את יודעת, סוזן."
"כן" אמרה סוזן באנחה כבדה. "אבל, גברת דוקטור יקירה, שמה לא מתחתנים."

המשפטים הטובים ביותר בספר הזה שמורים כמובן לקורניליה:
"וגברת פלאג הזקנה הרימה את התינוק כדי שאראה אותו. תשמעי, אן, אני אף פעם לא הייתי מאוכזבת ככה בחיים שלי. את מבינה, אני התפללתי לאח שיהיה מבוגר ממני בשנתיים."

"האחיין שלה, אבניזר מילגריב היה משוגע במשך שנים. הוא חשב שהוא מת וכעס נורא על אשתו שהיא לא קוברת אותו. אני הייתי קוברת אותו."

"אחיו אליפלט דמיין תמיד שהשטן שם עליו עין. אבל אני אף פעם לא האמנתי שהשטן יבזבז עליו זמן בכלל."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - -


לסיכום, שכחתי איך כותבים ביקורת. כל מה שעשיתי פה היה לצטט. אבל בוא נפעיל עליכם לוחמה פסיכולוגית: למה אנשים כותבים ביקורות? כדי לשכנע אחרים לקרוא את הספר, או כדי לומר שהם נהנו. אז אם תקראו את הציטוטים הנ"ל, יצאתי ידי חובת שתי הסיבות.

את הטוב ביותר שמרתי לסוף:
"אוי, לעזאזל עם הגברים! לא משנה מה הם עושים, תמיד זה הדבר הלא נכון. ולא משנה מי הם, תמיד זה מישהו שהם לא צריכים להיות."

"אליעזר בן יהודה
יהודי מבדח.."

שר מתי כספי אי אז בימים שבהם היתה לו רעמה מכובדת. עברו כמה שנים טובות מאז, ועכשיו הנין של אליעזר מבדח אותנו. ואין מה לומר, יפה כוח הבן מכוח האב.


"איתמר - אכן היה לגבר,
קומת תמר ויפי צורה וסבר,
והלשון בפיו היתה שפת עבר..."

תמיד תהיתי מה נסגר עם איתמר. למה הבנאדם ננעל על לאה ולא ירד ממנה. שלוש שנים להתחנן, לנהל רומן שכל ירושלים עוקבת אחריו בנשימה עצורה, לאיים בהתאבדות – בשביל מה לך כל הבלגן הזה? בשביל יופי שייעלם עם השנים? (ואם תסלחו לי, לטעמי היא לא היתה כ ז א ת מהממת.)
אבל עכשיו אני מבינה אותו. מי יכול להכיר את מומה ולא להשתגע עליה. היא האישה הכי מגניבה שאי פעם הכרתי - בירושלים, בקושטא וביקום כולו.

"מומה היתה גוררת שולחן, מניחה עליו כיסא ואומרת לי: "אחוז חזק פן אפול ואמות." (זה מביא מזל רע למות בראש השנה)."

"כן, אני הייתי אצל מלך צרפת. אולי לא היה מלך באותו זמן, אבל היה ממשפחה טובה מאד."

"פעמים רבות חשבתי שאחניק את בנסיון."

"דרור, אל תשקי את ילדיך בקפה פן יצאו שחורים כמו בעלך."

"מוסוליני? התחלחלתי. "מוסוליני היה חבר של היטלר!"
"אבל קודם היה חבר של בנסיון."

- - - - - - - - - - - - - -

גם מאד חביבה בעיני העובדה שהנין של אליעזר בן יהודה הוא וירטואוז של מילים. אולי הוא וירטואוז גם של בישולים. לא יודעת, לא טעמתי. אבל הכתיבה שלו משובבת נפש, הורסת מצחוק ושובת לב. כמו מומה, בערך.

"את לאתי אהבתי למרות רצונה
מי יתן יכולתי לסור למעונה..."

(כאן יש לי מנהג מגונה לעבור בטעות לפזמון של "אני אוהב אותך לאה" של צביקה פיק.
אל תשפטו אותי. תודו שהמילים דומות. גם הלחנים לא כל כך רחוקים.)

- - - - - - - - - - - - - -

טוב. נרד מאהבת איתמר ונעבור לפרסומות.
תקשיבו, כל הקטע הזה, של המתכונים – זה רק תירוץ. גיל בסך הכל רצה לספר לדורות האחרונים על – איך הוא קורא לזה? "להקת המטורפים הזאת."
והם אכן מטורפים. חבורה של פריקים הזויים שקשה להאמין שכל הסרטים האלו באמת קרו.

"ואילו רינה שכבה במיטתם של הוריי, התכסה להנאתה בשמיכות והמשיכה לשאוג: "משהההה! משהההה! הוא ימות!"

"נו, משה." היא שאלה. "איך הביצה הקשה?"
"נהדרת." הוא השיב. "זאת את הטלת אותה?"

"סבתא שלי היתה אישה כהה, קצת נמוכה, כבת שישים (היא תמיד היתה כבת שישים, מיום לידתי עד יום מותה)"

- - - - - - - - - - - - - -

"הראשון שנכנס הביתה היה בוני. חיוור כרוח רפאים בריטית, נוגה כשיר עם פרסי."

אתם יודעים, יש אנשים שבצורה שבה הם כותבים אפשר להרגיש את המקצוע הנוסף שלהם. יש כאלה שאפשר להרגיש בכתיבה שלהם שהם יודעים לצייר. כשאני קוראת את מישי אני שומעת שהיא מוסיקאית. בכתיבה של גיל חובב אפשר להריח שהוא מבשל. המילים שלו... ללקק את האצבעות.

אז היינו סקרנים לגבי היינו שקרנים, כי יש לו שם מעניין וכריכה לא רעה בכלל. הלכנו לספריה והבאנו אותו הביתה.
עד כאן הכל סבבה. ומכאן אפסיק לדבר בלשון רבים, כי זה דיי מזכיר לי את מנהלת התיכון שלי שתמיד אמרה לי "אנחנו לא יכולים להעלים עין לנצח." אף פעם לא הבנתי מי זה לעזאזל אנחנו.

לפני שאתחיל, אני חשה חובה מוסרית להזהיר כי סקירה זו מיועדת בעיקר לאנשים שכבר קראו את היינו סקרנים. ייתכן שארמוז פה ושם על הסוף, קחו לתשומת לבכם.
קראתם כבר אינסוף ביקורות על הספר הזה, אני מניחה. וכולם נזהרו מאד לא לגלות את הסוף. וכולם דיברו על הטוויסט הכל כך מפתיע הזה בעלילה. אז אני, לשם שינוי, לא רוצה לדבר עליו – כי אם קראתם, אין לי מה לחדש לכם. ואם לא קראתם - לא אהרוס לכם. אני רוצה לסקור את הספר בצורה כללית יותר, וגם לספר לכם מה הוא מזכיר לי.
שנתחיל מהראשון?
לא, נתחיל מהשני.

הספר הזה מזכיר לי מאד מאד שני ספרים שקראתי בעבר. הוא מין הכלאה מעניינת בין שניהם. "תשעים ותשע" של חוה רוזנברג, ו"תחת כנפך" של ליאת רוטנר. לגבי הראשון אני מוכנה להמר על כל כספי הדל שרובכם לא קראתם (חוה רוזנברג היא סופרת חרדית עם כתיבה מקסימה ומדויקת, דבר קצת נדיר בספרות החרדית.) אז ארשה לעצמי לספר לכם אותו בקצרה.

הסיפור הוא על נערה שלקתה באמנזיה בעקבות טראומה שקרתה לה – במהלך מריבה סוערת, היא טרקה בטעות דלת פלדלת כבדה על היד של החברה-הכי-הכי-שלה. ולא סתם חברה, אלא אחת שציירה ועסקה באומנות. ולא סתם יד, אלא יד שמאל, של החברה האיטרת.
אחרי הסיפור הזה היא נופלת בעקבות משהו שראתה והזכיר לה את הסיפור, חוטפת מכה בראש ולוקה באמנזיה. בשבועות הבאים היא צריכה להיזכר במה שקרה, בתהליך ארוך ואיטי, כשכולם מקווים שברגע שבו היא תיזכר לגמריי במעשה עצמו – היא לא תחזור שוב לאמנזיה. הפוינט הוא שהקוראים לא ממש יודעים מה היא עשתה, והם בעצם מגלים אותו רק כשהיא בעצמה נזכרת.

הספר השני, "תחת כנפך" מספר על בחורה שיוצאת למסע כלשהו, קצר גיאוגרפית אבל טעון רגשית, ומידי פרק שני מסופרים קטעי זכרונות מהעבר. בסוף הספר ספוילר!! מתברר שבעצם חצי מהזכרונות לא קרו בכלל, אלא היו פרי דמיון.

היינו שקרנים הוא הכלאה מעניינת בין שני הספרים האלה – אמנזיה סלקטיבית ודמויות פרי דמיון וטוויסטים מפתיעים מתערבבים בו, ומולידים יצירה לא רעה בכלל.
ללוקהארט היה רעיון גדול, ו-נחשו מה? היא לא הרסה אותו. לאחרונה נהיה אופנתי לייצר רעיונות גדולים ואז להניח אותם בשוליים, ולהתמקד באנטומיית גוף האדם ושות'.
לוקהארט לא נפלה לפח הזה. כן, יש סיפור אהבה בין קיידנס וגאט, אבל היא לא מבזבזת עליו דיו מעבר ל"התנשקנו והתחבקנו זמן ארוך" – אלא מתמקדת בסיפור עצמו, בתהליך שקיידנס עוברת.
היינו שקרנים הוא ספר טוב. הכתיבה בסדר. לא בינונית, אבל גם לא מצוינת. אם לא הסוף ההזוי הוא היה מקבל בשקט שלושה כוכבים. כוכב נוסף מוענק בזאת בלעדית עבור הסוף.

נ.ב. אני תוהה איך מרגישה לוקהארט כשהיא קוראת הארי פוטר.

אהבה ממבט שני, זה מה שקרה לי עם ויקטור הוגו.
על הוגו שמעתי כבר מזמן. גם על עלובי החיים ועל הגיבן מנוטרדם. אבל אף פעם לא התחשק לי לקרוא אותו – אולי בגלל הכריכות המבאסות, אולי בגלל השמות הרדודים, אולי כי קראתי את התקציר בגב.
אבל יום אחד החלטתי שהוגו שווה קריאה. בגלל עוביו המשמח של עלובי החיים, ובגלל שהגיע הזמן שאבדיל בין ויקטור הוגו לבין ויקטור פרנקל. לא יעלה על הדעת שכל חיי אצטרך להשקיע עוד עשרים שניות של מאמץ מחשבתי כדי להבחין בין הסופר הצרפתי לבין הפסיכיאטר היהודי, ניצול השואה.

השאלתי אותו, התיישבתי והתחלתי לקרוא. ולא אהבתי במיוחד. ההתחלה יבשה מידי, לאה ומבאסת. אבל ככל שמתקדמים העמודים פתאום העסק מתחיל להרגיש חי ואמיתי. הרגע שבו הוגו נרגע ומרשה לעצמו להפסיק להסביר את התפאורה והלוקיישן, ולהיות פשוט הוא – זה הרגע שהתאהבתי.

- - - - - - - - - - - -

הוגו מזכיר לי את הגברים האלה – הגבריים כל כך מבחוץ, והרגישים כל כך מבפנים.
הספר ברובו מתנהל בקול גברי קלאסי: משפטים קצרים, ענייניים, בלי אמוציות מיותרות. אבל מידי פעם הוגו זונח את הגנותיו ומרשה לעצמו להתנהג יותר בחופשיות. פתאום הוא מגלה את ההומור הנפלא שלו, ומצחיק אותי לגמרי בלי להתכוון. פתאום הוא נעשה סוג-של-מאייר-קומיקס בתיאורים חיים וצבעוניים כל כך של הבלגן בבריקדות. פתאום הוא נהיה רגיש ופיוטי כשהוא מספר על היחסים בין קוזט לז'ן ולז'ן, או בין מריוס לאדון ז'ילנורמן.
הדמויות של הוגו דומות לו כל כך: מורכבות, אנושיות, מרתקות. בכל עמוד מתגלה בהן עוד פן שלא היה בעמוד הקודם.

- - - - - - - - - - - -

אם אצטרך להגדיר את ויקטור הוגו בשלוש מילים, הייתי הולכת על מורכבות, אנושיות והומור.
הנה כמה דוגמאות נבחרות למורכבות:

"שדה הקרב שלו הוא הרחוב, ומלחמתו – מלחמת אזרחים... הוא הבין שיהיה אשר יהיה הצד שבשורותיו יילחם, כל דבר שיעשה יפגע בגוף האומה."

"לא היה דבר נורא יותר מפניו של ז'בר, שניכר בהן עכשיו עד כמה הטוב הוא לפעמים אכזרי."

"עבריין טוב ומיטיב, בן בליעל מלא רחמים."

"הוא ראה לנגד עיניו שתי דרכים. שתיהן ישרות, אבל הן היו שתיים, ודבר זה החריד אותו. הוא, שכל חייו לא הכיר אלא קו ישר אחד. ולמרבה החרדה היו אלה שתי דרכים סותרות. דרך אחת שללה את חברתה. איזו מהשתיים היא הנכונה?"

"השחרור אינו ישועה. יוצאים מהכלא, אבל אין נחלצים מהאשמה."

- - - - - - - - - - - -

אנושיות פשוטה וכובשת:
"היא ניסתה לעקוב אחריו, אבל מריוס פסע פסיעות רחבות. אחרי דקתיים נעלם מעיניה והיא שבה לביתה נושמת ונושפת, ובעיקר רותחת מכעס. 'איזו שטות זו' חשבה, 'ללבוש יום יום בגדי חג ולהריץ אנשים זקנים!'"

"כפי שאי אפשר למנוע מהים לשוב אל החוף, כך אי אפשר למנוע ממחשבה לשוב אל רעיון כלשהו. המלח קורא לזה גאות, האשם קורא לזה נקיפות מצפון."

- - - - - - - - - - - -

הספר כולו מלא במשפטים ששווה לזכור. הרבה מאד עמודים זכו לקיפול התחתון המפורסם.

"הנפש מסייעת לגוף, ובמקרים מסוימים אף נושאת אותו אל על. היא הציפור היחידה הנושאת את הקן שלה."

"יש מסכים היורדים לנצח. אלוהים עובר למערכה הבאה."

"כשאני משפיל עצמי לפניך, אני מרומם את עצמי לעיניי."

"טעות לחשוב שאהבה מאושרת וטהורה מובילה את האדם למצב של שלמות. כפי שכבר ראינו, היא מובילה אותו פשוט למצב של שכחה. במצב שכזה האדם פשוט שוכח להיות רע, אבל גם להיות טוב.."

"החברה מרחיקה מתוכה בלי רחם שני סוגי אנשים: את העוברים על החוק, ואת המגינים עליו."

- - - - - - - - - - - -

"פושלוון צפה כל אפשרות, חוץ מזו שקברן מסוגל למות."

דוקא בסצנות הכי לחוצות הוגו משחרר את חוש ההומור שלו לחופשי. הוא הצליח לקרוע אותי מצחוק בשני מקומות הזויים: הראשון, כשז'בר בא לתפוס את חבורת הפושעים בדירה של טנרדיה, והשני - על הבריקדה, פחות או יותר לפני שהרג את כולם.
"לעזאזל!" אמר גברוש. "הורגים את החללים שלי!"

"ברוך בואך, אזרח. אתה יודע שהולכים למות?"

"לא נוח לי, קשור לקורה הזאת. איך יכולתם להשאיר אותי כפות כל הלילה? קשור אותי כרצונך, אבל לפחות בשכיבה על שולחן."

"זה לא כל כך המוות שמפחיד, בסוף נמות כולנו וככה זה. זאת הזוועה להרגיש את האנשים האלה נוגעים בך! והסכינים שלהם וודאי לא חותכים כמו שצריך!"

מעניין אותי למה דווקא בסצנות הקשות הוגו נעשה מצחיק. האם ההומור הוא ההגנה שלו, או שההומור הוא מה שמתגלה אחרי שההגנות נופלות?

- - - - - - - - - - - -

יש ספרים שאני מגיעה לעמוד האחרון, סוגרת אותם ומרגישה בת מזל שזכיתי לקרוא יצירה כזאת. עלובי החיים שייך ללא ספק לנבחרת המצומצמת הזאת.
ציטוט אחרון ומקסים לסיום:
"אין זה נורא למות. נורא להפסיק לחיות."

קרוב מאד לגאוני, כתוב על הכריכה.
איזו הגזמה פראית.
אני לא עומדת לקטול את הספר הזה, אבל גם לא להעניק לו חמישה כוכבים. הוא ספר טוב מאד. באמת. אבל הטררם שעשו סביבו קצת מוגזם.
אני גם לא רוצה לדבר על משחק הרגשות שגרין עושה בספר הזה, ולחזור שוב על הטענה שזה סתם רומן נעורים עלוב, רק שהסרטן משמש פה גימיק.
לא אשפוט את גרין. לכל אחד מאיתנו יש חבר או מכר או בן משפחה חולה סרטן. זאת המחלה של המאה שלנו כנראה. שמתם לב שלכל תקופה יש את ה-מחלה שלה? אבעובועות שחורות, או שחפת, או כולירה. בכל תקופה יש את המחלה הזאת שהיא אימת ההמונים. מעניין למה זה ככה.
אז אצלנו זה סרטן, והוא כל כך נפוץ וכל כך מפחיד – שטבעי שסופר שיכתוב עליו, ויכתוב ספר טוב, נחמד, ולא כזה שמתאר במלנכוליות רק את הימים האחרונים בצל המוות - יזכה לתשומת לב מוגברת.
אבל לומר שהוא גאוני?
נסחפתם.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

יש לי שני דברים עיקריים לומר עליו: א. שהוא אמין. ב. שהוא לא אמין.

למה הוא אמין?
כי קל לדמיין שהוא נכתב בידי מתבגרת. הלשון, המשלב, הסלנגים. הכל הגיוני ונשמע טוב.

למה הוא לא אמין?
הייתי נערה מתבגרת עד לא מזמן. אני מכירה לא מעט מתבגרים בהווה. יש ביניהם כמויות של מגניבים וחכמים – אבל לא יצא לי להכיר מבין כל חבריי שניים כאלו שפולטים משפטים ציטוטיים פעם ביממה. זה לא אמין בשיט.
אף מתבגר – בעצם, כמעט אף אדם, בכל גיל, (חוץ משונרא, נדמה לי) לא אומר כל כך הרבה דברי חכמה נחמדים ושנונים וקלילים במידה כזאת מדויקת, בכמות של אחד לשני עמודים. נדמה כאילו ג'ון גרין ישב וערך רשימה "משפטים מגניבים שחייבים לשים בספר, כדי שאנשים בסימניה יצטטו אותי מלא."
אחר כך, לפי זה, הבנאדם בנה את העלילה.

אז בקטע הזה, הוא לא אמין במיוחד. מה שכן, המשפטים החמודים האלה בהחלט מעלים חיוך. הנה כמה:

"בנות תמיד חושבות שמותר ללבוש שמלה רק במקרים מיוחדים. אבל אני אוהב אישה שבאה ואומרת, כאילו, אני הולכת עכשיו לפגוש בחור בהתמוטטות עצבים, בחור שהראייה שלו תלוי בימים אלה על בלימה, ושככה יהיה לי טוב, אני אלבש לכבודו שמלה ויהי מה."

"אוגאסטוס ווטרס דיבר כל כך הרבה, שהוא היה יכול לקטוע אותך אפילו בלוויה של עצמו."

"מה שלום החבר שלך אייזק?"
"עיוור."

"אין כמוך בכל העולם."
"אני בטוח שאת אומרת את זה לכל הבנים שמממנים לך נסיעות לחו"ל."

"אם להיות הוגנת כלפי מוניקה" אמרתי, " גם מה שאתה עשית לה לא היה כזה יפה."
"מה אני עשיתי לה?" הוא שאל במגננה.
"אתה יודע, שהתעוורת וכל זה."
"אבל זאת לא אשמתי." אמר אייזק.
"אני לא אומרת שזאת היתה אשמתך, אני רק אומרת שזה לא היה יפה."

"מישהו צריך להגיד לישו. כלומר, זה בטח מסוכן. לאחסן ילדים מסורטנים בתוך הלב שלך."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

הדבר הגאוני בספר הזה, שלגרין אין עליו זכויות יוצרים, הוא המשפט: "החיים האלה טובים, הייזל גרייס."
לא על המשפט, על הרעיון.

החיים האלה באמת טובים, אתם יודעים? וחבל שרק מי שהולך אל מותו מבחין בזה.
חבל שבני הנוער והמפוגרים שהולכים אל מותם מבחירה, ומתאבדים בשביל הקטע לא מבחינים בזה. הייזל, וכל חולה סרטן, היתה עושה הכל – הכל! בשביל כמה ימים בריאים. לא מדובר כבר על חיים שלמים.
סתם כמה ימים פשוטים כאלו, שבהם אתה קם בבוקר והולך לעבודה ומבחין שהשמים כחולים ונופל במדרגות ומעקם את הרגל ויושב עם חברים לקפה ומחליפים בדיחות, וקורא ספר טוב ורואה פרסומת מצחיקה, והמחשב שלך קורס באמצע העבודה ושכחת לשמור קבצים, ואתה מקבל במבחן בהיסטוריה ארבעים רק בגלל איזו שאלה מטומטמת על צ'רצ'יל, ואתה מחכה שלוש שעות על הקו בשירות לקוחות של סלקום ואתה מזמין פיצה ומגלה שהיא בטעם של מנוע, וצועק על הילדה שלך ואחר כך מתחרט, ורב עם החבר שיושב לפניך בכיתה והמורה זורקת אותך החוצה. סתם יום רגיל.

אבל למה ללכת רחוק? גם אלה שלא מתאבדים לא ממש מבחינים ביופיים של החיים.
ולמה לי להטיף לאחרים? אני בעצמי מבחינה ביופי?
לא תמיד. וטוב שיש ספרים שמזכירים לנו את זה מידי פעם.
לכן זה ספר טוב.

אתם זוכרים במה העסקתם את עצמכם כשהייתם ילדים?
אני לא זוכרת.
השבוע ניסיתי נואשות להיזכר, אבל לכל הרוחות, לא היה לי מושג.
כלומר, אני מדברת על שנות בית הספר היסודי המוקדמות. כיתה א', ב', אפילו ד'. הייתי חוזרת הביתה בין 13:00 ל15:00, והולכת לישון בערך ב20:00
מה בדיוק הייתי עושה בטווח הזמן הזה?
הדבר הראשון שחשבתי עליו היה, כמובן, מחשב. זה מה שרוב הילדים שאני מכירה מתעסקים בו כיום. אבל לא, אחרי שהעליתי באוב כמה זכרונות דהויים, הגעתי למסקנה שהמחשב לא היה בכלל מקור תעסוקה.
המחשב המקרטע שהיה לנו אז, ובכן, הוא היה מקרטע. לא ספרנו אותו במיוחד. גם לא היה אטרקטיבי כל כך, קולקציית הסרטים שלנו כללה את "בגן של דודו" 1 ו-2, סרט מצויר עתיק על הברווזון המכוער, והגירסה המצולמת של שלום לך אורחת. רוב הזמן הוא בכלל היה מקולקל :) ואף אחד לא טרח לתקן אותו, כי ההורים לא נזקקו לו והילדים לא זכרו שהוא קיים, גם כשהיה מתוקן.

אז סרטים ירדו מהרשימה. ספרים? כן, קראתי דיי הרבה.
מה עוד? ציירתי.
הלכנו לשכנים לשחק יחד בלגו.
אפינו עוגיות, בימים שבהם נחה הרוח על אמא שלי, בצורת כוכבים. אחת החוויות היפות של ילדותי.
שיעורי בית? הכנתי בהפסקה שלפני השיעור. תלמידה מצטיינת לא הייתי אף פעם.
בחצי מהרשימה הזאת הצלחתי להיזכר רק אחרי שקראתי את הספר הזה.
אם תשאלו כיום ילדים מה הם עושים אחרי הצהריים, זאת תהיה שאלה אידיוטית.

זאת הסיבה שכל כך אהבתי את הספר הזה: הוא הזכיר לי את הילדות שהיתה לי. ילדות נורמלית שהיתה לכולם עד לפני עשר – חמש עשרה שנה. ילדות של ספרים ועוגיות ולגו וחברים. הטכנולוגיה לא תפסה מקום כל כך גדול בחיים שלנו.
(ותסלחו לי, כל בני הנוער החמודים באתר. אני לא מדברת עליכם. אם אתם באתר, זה אומר שאתם קוראים ספרים. אם אתם קוראים ספרים, זה אומר שאתם יודעים לקרוא מעבר לשלוש שורות סטטוס. זה נדיר. מחיאות כפיים לעצמכם.)

אני לא יודעת מתי הספר הזה מתרחש בדיוק, אבל ברור שלא בעשור האחרון. איך אני בטוחה בזה? כי בכל שלוש מאות ועשרים עמודיו בנות פנדרוויק המתוקות רואות סרט אחד בלבד. בסלון. עם השכן. זה הכל. אין אף אזכור למחשבים. הן מתקשרות לאבא "לאוניברסיטה" ולא לפלאפון. כשאבא רוצה להשאיר הודעה, הוא כותב פתק. לא מתקשר מהדרך.
אתם מבינים עד כמה זה מקסים?

רוב ספרי הנוער שקראתי לאחרונה היו חדשים, מהעשור האחרון, וכתובים בהתאם. אין סוף אזכורים למרשתת, לרשתות חברתיות, לטלפונים חכמים, לסרטים, למותגים.
בנות פנדרוויק חיות בבועה מתוקה ועם זאת לא ישנה בכלל. הן גדלות באותה תקופת זמן שבה אני גדלתי, ככל הנראה. תקופה שנהנתה מאמצעי טכנולוגיה במידה הגיונית.
הן משחקות כדורגל. הן מבקרות אצל שכנים. הן מקבלות במתנה סדרת ספרים או משקפת לראיית לילה – ולא פלייסטיישן. הן כותבות סיפורים. הן אופות בראוניז. הן אפילו מכינות שיעורי בית.
תסלחו לי, אבל בכל ספרי הנוער החדשים עוד לא קראתי על בנאדם שמכין שיעורי בית.

הסופרים של היום מזכירים לי את המורים האלה, שלא מצליחים להשליט משמעת. הם מפחדים מהילדים ולכן מנסים להיראות מגניבים. מנסים לדבר בסלנג של בני עשרה ולהתמצא במושגים. אנשים כאלה בדרך כלל זוכים לאפס כבוד מהילדים.
הסופרים של היום חושבים שכדי לכתוב ספר שבני נוער יאהבו (במילים אחרות, ספר שימכור) הם צריכים להכניס את כל מה שבני נוער מתעסקים איתו, ולחסוך לעצמם את הטירחה שבכתיבה מעולה ובעלילה בנויה היטב. מספיק שהם יזכירו שבע או שמונה מסעות שופינג בקניון, כמה שמות מותגים מידי פעם, מאות אזכורים ל "ציוצים "סטטוס" "צ'אט" וואטסאפ" "פייסבוק", ואם הם רוצים להרגיש ממש נועזים – אז יתחבו פנימה אלכוהול, סמים ותיאורי מין למתחילים, ויסגרו עניין.
שיעורי בית? עוגיות? שכנים? נההה. מה אנחנו, חנונים?

בירדזול הוציאה את הספר הזה ב2008. שניה לפני שעידן האייפון התחיל להתפרע ברחובות וחדר אפילו אל הספרים, כך שלקרוא אותו היה בשבילי חתיכה של עונג צרוף.

נכון, הוא לא מצטיין בעלילה חדשנית במיוחד. למעשה, היא דיי צפויה עד כאב. אבל לא אכפת לי, כי זה ספר שלא מזלזל באינטליגנציה של נערות בנות 12, 15, אפילו 17. זה הגיל הממוצע פה באתר. כי הוא כתוב היטב. הוא מזכיר קצת מושגים היסטוריים מעניינים. הוא מתאר דמויות מקסימות וחינניות שתוך שניות בא לך למות עליהם (סקיי, אין על סקיי. ומר פנדרוויק הוא אחד האבות המתוקים בספרות כולה. אחרי מר בנט כמובן).

הוא כן נוגע בעניינים שמטרידים ילדים, כולל כמעט-אהבה-ראשונה. אבל הוא נוגע בהם בעדינות. בליטוף. בדיוק כמו שצריך לדבר על זה. אין פה תיאורי התאהבויות היסטריות. כן יש פה שיקוף רגשות אמיתי וכן של מתבגרת טרייה, ושל ילדות יתומות מאם שפוחדות מזה שאבא ייצא לדייטים. (הם קוראים לזה בספר "פגישות". לרגע תהיתי אם המתרגמת היתה חרדית..) על יחסים בין אחיות. על ויתור. על אמת ושקר ועל רמאות.

ציטוט שאהבתי, אחד מתוך רבים:
"יש לי עצה בשבילכן, בנות. נסו להימנע מכך שיהיו לכן אחיות צעירות."
"כבר מאוחר מידי בשביל זה, אבא."
"אה, נכון."

מותק של ספר. שווה לנסות.

אני עומדת לומר דבר איום ונורא.
הסרט יותר טוב מהספר.
רגע, בלי מכות. תנו לבן אדם להתבטא.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

ביוגרפיות זה אחלה, אם המטרה היא להעביר מידע יבש. מהבחינה הזאת הספר כמובן מדויק, עשיר ואמין פי שמונה עשרה מהסרט.
אבל אם המטרה היא להבהיר ולהעביר לכאלה שלא התנסו בעניין - מהי מחלת נפש, הסרט הזה הוא סרט חובה.

את ג'ון נאש לא הכרתי עד לפני שנה. חברה העבירה לי דיסק און קי מלא סרטים שהורידה כדי "לחטט ולמצוא משהו טוב." היא עצמה לא צפתה ברובם ולא נתנה לי המלצות. נאלצתי לשרך דרכי בין עשרות תיקיות עמוסות בסרטים אידיוטיים.
ובמקרה נפלתי על נפלאות התבונה.

הסרט התחיל טוב, ג'ון לומד בפרינסטון, מתיידד עם צ'ארלי – בחור נטול-פיגמנטים-למדיי, מוצא איזו משרה נחשבת, חברה מהממת, והופך לאדם מבוקש בפנטגון. מתישהו פונים אליו סוכנים שאמורים למנוע ריגול רוסי או משהו כזה. הגיוני שיבקשו את ניסיונו בפיענוח צפנים, נכון? נכון.
הבעיה היא שבקשות העזרה שלהם כוללות משימות סודיות ומרדפים ליליים סטייל סרטי-פעולה-למתבגרים. הבנאדם מתחיל להיות רדוף.
ואז, פתאום, בום. מאשפזים אותו בכפייה.
הוא בטוח שזאת מזימה של הרוסים, שרוצים לעצור אותו. גם הצופה הממוצע בסרט, שלא יודע שזאת ההתפתחות – בטוח בכך בכל ליבו.
"תארי לך שכל המקומות והאנשים שהכרת – לא נעלמו, הם פשוט מעולם לא קרו." (מתוך הסרט)
זאת היתה הפעם הראשונה והיחידה בחיי שהבנתי, באמת, מישהו שהוא לא אני. הבנתי מה זה להיות חולה נפש. מה זה לחוות פיצול אישיות פרנואידי. אתה כולך מתקומם כנגד העוול של אשפוז אדם בריא בבית משוגעים. זאת מזימה רוסית, אתם לא קולטים? למה אשתו משתפת איתם פעולה?
וההתפכחות כואבת.
אאוצ'.

מהבחינה הזאת הסרט טוב פי מיליון.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

היו פסקאות שלמות בספר שגרמו לי תחושה של דה ז'ה וו מטורף. בבת אחת צנחתי לשיעורי המתמטיקה בתיכון, שיעורים שבהם "נמנמתי ביציע" (כמו שהגדירה את זה אחת מחסרות-המזל שנפל בחלקן ללמדני מתמטיקה), בהיתי בלוח באיבוד עשתונות כללי, והרגשתי שאני נמצאת בסרט בלי תרגום.
לא הבנתי מילה.

בכנות, מה אמור לעשות האדם השפל, השפוי, זה שאינו נמנה על כת-הפריקים-חובבי-מתמטיקה עם פסקה כמו: "נאש למד מנירנברג על החשיבות שבהשלכתם של אומדני הולדר הידועים למשוואות אליפטיות ממעלה שניה עם שני משתנים ומקדמים בלתי סדירים לממדים גבוהים יותר."
אהה.
מה שתגידו.

"וודרו וילסון תיעב את המתמטיקה והתלונן על כי "האדם הרגיל מוכרח להתמרד כנגד המתמטיקה, שהיא צורה של עינוי מתון." וילסון, אני איתך.

כנראה שהם רצו לחסוך, האמריקאים הנחמדים שהוציאו את הספר לאור – ובמקום לפצל את העסק לשני ספרים: אחד לדלת העם ואחד לפריקים, הם הוציאו ספר עבה אחד לשני המינים. וחבל. זה מיותר ומלאה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

חברה שלי לומדת ריפוי בעיסוק. את ההכשרה המעשית היא עשתה במרכז לפגועי נפש. יום אחד היא באה אליי עם תובנה: כולנו חולי נפש, השאלה באילו אחוזים.
לכל אחד מאיתנו יש פיצול אישיות קטן או נרקיסיזם זעיר או פרנויה פיצפונת או כפייתיות קלה.
אבל ברגע שזה עובר את אחוז החסימה (אני מצחיקה פה את עצמי) – כשזה גולש מעבר לנורמה, אז אתה חולה נפש רשמי.

ואם בשגעונות עסקינן, "יש קו דק בין גאונות לשיגעון" אומר הפתגם האירוני שאין לי מושג מה מקורו. כנראה שלכל דבר שחורג מנורמה בתחום אחד – יש יותר סיכויים לחרוג מהנורמות בתחומים אחרים. ראו, הוזהרתם :)

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"ארטן היה מפורסם בכך שהיה צורח על סטודנטים ששאלו שאלות טיפשיות בשיעוריו, והיה משליך עליהם גירים."

"יום אחד בא אמברוז לכיתה עם שרוך אחד רכוס והשני מותר. 'אתה יודע שהשרוך הימני שלך פתוח?' שאלנו. 'הו' הוא אמר, 'קשרתי את השמאלי וחשבתי שגם הימני חייב להיות קשור בשל שיקולי סימטריה'."

"בבחינה היו ארבע בעיות. בעיה מספר אחת היתה 'מה שמך?' שלוש הבעיות האחרות היו קשות למדיי. לאנשים שהניחו שמספיק לכתוב את שמם על הכריכה הוא הוריד עשרים וחמש נקודות."

אתם רואים? המתמטיקה מוציאה את האדם מדעתו. בין אם הוא דיסקלקול חובב ובין אם הוא גאון :)

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

יש פסוק במשלי שכל כך מתאים לסיפור של נאש, נדמה כאילו הוא נכתב עליו. זה מגניב כפליים כי פה המילה "גאון" משחקת בדו משמעות.
"לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ." (משלי, ט"ז י"ח)
"הוא היה אדם הרבה יותר נעים אחרי שחלה. לפני כן הוא היה עם האף בעננים... נהג לרדת על אנשים בלי לחשוב פעמיים. אחרי המחלה הוא היה חביב, עדין. כל ענייני האגו הישנים נעלמו."

אהבתי מאד את ג'ון של הסרט, זה המגולם על ידי ראסל קרואו, אחד השחקנים הטובים שהכרתי. ג'ון של הסרט הוא איש תמהוני במקצת, חביב, עם בעיות חברתיות האופייניות לגאונים, ועם ביישנות מתוקה.
ג'ון של הספר, שכנראה דומה הרבה יותר לג'ון האמיתי – הוא דמות שחצנית ויהירה, שנוהגת להכריז על גאונותה בכל הזדמנות. הוא אדם שמעליב אחרים ולא מעריך אף אחד. אחד שזוכה בחברה מקסימה בלי מאמץ, ולא מתייחס אליה במיוחד. הוא אפילו משפיל אותה באמצע מפגש חברתי הומה, משליך אותה לרצפה ומניח את כף רגלו על צווארה. (לדעתי אלישיה בעצמה היתה קצת מסובבת אם היא המשיכה לצאת איתו אחרי כל זה.) בקיצור – לא מישהו שיבוא לכם לאהוב.
אבל בכל דמות - אי אפשר שלא לרחם עליו. מחלת נפש היא אולי המסכנות הכי גדולה שקיימת. האומללות המקסימלית האפשרית בעולם הזה.

"הוא שאל למה ג'ון לא דיבר, למה היה שקט כל כך. אמרתי לו שג'ון חושש לומר משהו מוזר שיבייש אותו."
כי בכל צרה אחרת לאדם יש לפחות את עצמו. כלומר, זה מפלטו האחרון. יש צרות שבהם אדם מאבד בריאות או כסף או את חבריו או אפילו את המשפחה – או איבוד פיזי או איבוד תמיכתם. אבל כשהוא חולה נפש, כשהוא עצמו משטה בעצמו, מה יכול להיות עלוב יותר מזה?

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"הוא הולך להגיד לך שזכית בפרס נובל."
ואז, פתאום, ההפצעה הזאת – זה הדבר המקסים ביותר לסגור איתו כזה סיפור. אם ג'ון נאש היה מסיים את חייו בלי לקבל פרס נובל – לא נראה לי שהיו כותבים עליו סיפור. הוא היה אובד אי שם בדפי ההיסטוריה ונשכח מלב. אבל כאן, כשפתאום הוא חוזר לאור הזרקורים, פתאום זוכה להכרה ומסיים את חייו בתהילה שמגיעה לו – הרבה יותר ממה שהגיעה לו קודם, לפני שחלה - זה כל כך נוגע ללב. פרס הנובל הזה הוא לא רק לכלכלה. הוא גם על אומץ, על התמודדות ועל חוזק אישי מעורר השראה. לאלישיה, לא פחות מלג'ון.

יש סצנה אחת מקסימה בסרט, שאני חייבת לצטט אותה.
"מה עם.. אתה יודע, האם הם נעלמו?"
"לא, הם לא נעלמו, ואולי לעולם לא ייעלמו. אבל אני התרגלתי להתעלם מהם, ואולי כתוצאה מכך הם התייאשו ממני.
זה כמו עם כל החלומות והסיוטים שלנו, מרטין. אנחנו חייבים להזין אותם כדי שיישארו חיים."
"אבל, ג'ון, הם רודפים אותך."
"הם העבר שלי, מרטין. כל אחד נרדף על ידי העבר שלו."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

זאת הביקורת האחרונה שלי לקיץ זה. (אני יוצרת רשימות קריאה לספרים שקראתי לפי תקופות) קראתי בו ארבעים ושלושה ספרים – יבול מבורך למדיי, ועל רובם המוחלט גם כתבתי ביקורות. כך שדיי מגיעה לי איזו מדליית סימניה למצטיינים או משהו :)
וזהו, חזרנו לשגרה ומבחינתי מתחיל החורף ונפתחת רשימה חדשה.

שיהיה לכולנו חורף חם, עמוס בכוסות קפה מהבילות, ספרים טובים ושבתות גשומות.

איזה ספר נאיבי ומתוק. אידיוטי בדיוק במידה הנכונה, חמוד ומשעשע.

ג'רושה – בהמשך ג'ודי – היא ילדה יתומה ממוסד כלשהו שעשיר חסר זהות מעניק לה מילגת לימודים בקולג' לנשים. היא מדווחת לו על חייה המסעירים (לימודים, חברות וחופשות בכפר) במכתבים חביבים בעלי הומור חינני. הספר קצר (150 עמודים) ונגמר בסוף-הכי-שקוף-בארץ.

יש בו כל מה שעשוי להפוך אותו לספר-פס-יצור:
1. הסוף שלו "הרומנטי והמסתורי שאסור לגלות" צפוי עד כאב.
2. הכתיבה חמודה, אבל אין בה איזשהו עושר או רב גוניות. סטנדרטית לגמריי.
3. הדמויות קלישאתיות: ילדה יתומה ומיטיב אלמוני רב חסד. מנהלת בית-יתומים מרשעת וחברה מיוחסת ויהירה.

אבל למרות כל המגרעות הנ"ל הוא כל כך חמוד, שאי אפשר לא לאהוב אותו.

למה?
בגלל ההומור החינני הלזה. (זאת מילה מוזרה, הלזה. מי המציא אותה?)
הנה כמה דוגמאות:

"זו ההזדמנות הראשונה שלי להכיר את ג'רושה אבוט. אני חושבת שהיא תמצא חן בעיני."

"אמא שלה היא לבית רתרפורד. משפחה זו הגיעה הנה בתיבת נוח. מצד אביה, השורשים שלה מגיעים עד לפני אדם הראשון."

"למשפחת מק'ברייד יש המון ילדים, לפחות שניים או שלושה."

"כל החיים שמעתי על שקספיר, אבל לא תיארתי לי שהוא כותב כל כך טוב. תמיד חשדתי שהוא רק מנצל את המוניטין שלו."

(על המורה לפילוסופיה): "הוא זקן חמוד ותמהוני. הראש שלו בעננים, והוא ממצמץ בעיניו בהפתעה בכל פעם שרגליו נוגעות במקרה בקרקע מוצקה. בהפסקות הוא מנסה להחליט אם הממשות קיימת באמת, הוא שהוא רק חושב שהיא קיימת."

אם אתם מחפשים ספר קליל, משעשע, שמוציא את המוח לסייסטה קצרה – לכו על זה.

אני אוהבת היסטוריה. אמרתי את זה כבר?
ויש לי חיבה בלתי מוסברת לסרטים מצוירים מעולים.
לכן, כששני הדברים האלה מתמזגים – אני המאושרת באדם.
והם התמזגו, בסרט "מר פיבודי ושרמן". למרות השם המעאפן, זה סרט מגניב לחלוטין, על כלב בשם מר פיבודי וילד בשם שרמן שמפעילים מכונת זמן ומשוטטים בה לתקופות חשובות בהסטוריה. הם מגיעים למצרים העתיקה, מבקרים את דה וינצ'י באמצע ריב עם המונה ליזה – וכן, גם קופצים לפריז בזמן המהפכה הצרפתית.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

אני בעד למידה בדרכים עקומות. אולי כי כמעט את כל אוצר הידע שלי קניתי בדרכים כאלו. למה אני קוראת דרכים עקומות? כל דרך מלבד שיעור פרונטלי. ספרים, סרטים, התנסויות עצמאיות, חוויות אישיות – הכל הולך. ידע שרוכשים בצורה כזאת נשאר הרבה זמן ולא נעלם אחרי הצלצול, במקרה הגרוע, או אחרי המבחן, במקרה היותר מעודד.

את כל הידע שלי במיתולוגיה יוונית, למשל, קניתי בעזרת הספר פרסי ג'קסון 1 וצפייה בסרט הטיטאנים. תתפלאו, או לא – זה הספיק לי כדי לנצח בטריוויה על מיתולוגיה יוונית.

אז בתור חובבת הסטוריה, וחובבת למידה בדרכים עקומות, וחובבת סרטים מצוירים – אין פלא שהתאהבתי בסרט הנ"ל, ובספר "בין שתי ערים."

אני אוהבת ספרים שמחדשים לי דברים, והספר הזה היה מעולה בעניין.
אני לא יודעת הרבה על המהפכה הצרפתית, מלבד הדברים הידועים – רובספייר, גיליוטינה, חופש שיוויון ואחווה וכל העסק. כשצפיתי בסרט החמוד הנ"ל לא הבחנתי שיש לי חסרים בידע, אבל כשקראתי את הספר הבחנתי גם הבחנתי. חשבתי שכל המהפכה התרחשה במשך שבועות, אולי חודשים, ושהעם פשוט הוציא להורג את בני המלוכה והאצילים, וכונן סדר מחודש.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

את "בין שתי ערים" קראתי עם תרגום חדש, עם כריכה מקסימה של אמרי זרטל ועם ציורים חמודים בין הפרקים (זאת גאונות ואומץ להוסיף ציורים בספרי מבוגרים. מי המטומטם שהמציא את אופנת הנעליים המכוערות עם האבזמים של המאה השבע עשרה?) ובעיקר: עם הכתיבה היפהייפיה, המשורטטת, של דיקנס.

פעם ראשונה שדיקנס ואני נפגשים, והרגשתי איתו כמו עם ידיד ותיק. הוא מדבר בטונים נעימים, בשפה קולחת ורהוטה. התיאורים שלו חיים וחיוניים כל כך עד שחשתי שאני נמצאת שם, בלונדון או בפריז של טרום-המהפכה, והכי חשוב, הוא עושה היטב מה שכל סופר מנסה לעשות: משחק ברגשות.

עד חצי הספר, פחות או יותר, ליבנו נתון לדלת העם. לכפריים העלובים שמנסים לעשות צדק. אבל כשהצדק הזה מופנה כלפי אנשים חפים משפע פתאום עולה לדיון השאלה מהו בכלל צדק?

דיקנס מיטיב לתאר תכונות אנוש. קשה להאמין עד כמה האנשים המסכנים הללו שטעמו כל כך הרבה כאב בחיים – מסוגלים להוציא מתוכם כמויות כאלו של רוע ואכזריות.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"עובדה מופלאה ומעוררת מחשבה היא שכל יצור אנושי נברא כסוד עמוק ומסתורי לכל זולת." איזה משפט מדהים, מתומצת ואמיתי.

רובכם בוודאי מכירים את נופר, או בשמה הסימנייתי no fear, שהיא ללא ספק בת החמש עשרה – אוטוטו שש עשרה – שכותבת הכי טוב בארץ. לפני כמה שבועות נערכה תחרות סיפורים בקבוצות הנוער, והיא כתבה סיפור מעולה שכל כך ממחיש את הציטוט הזה:

"השעה הייתה אחת עשרה חמישים ושש כשפתאום זה הכה אותו. עיניו נפקחו בהבנה, והוא פנה להביט סביבו על האנשים שהקיפו אותו, בכיכר.
אחד ישב ושיחק בטלפון שלו.
אחת הסתכלה תכופות על השעון.
והיו שם עוד.
עוד עשרות אנשים, עוד עשרות סיפורים, שעמדו שם באותו מקום, באותו רגע, בכיכר, באחת עשרה חמישים ושש."

(את הסיפור המלא, "יום קיץ קר" אפשר לקרוא כאן – http://simania.co.il/group.php?groupId=2015 )

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

מכירים את האנשים האלה שעמוק בתוכם הם מגניבים-בסתר? כלפי חוץ הם נראים מהוגנים, מכובדים, מחזיקים במשרות נחשבות. אבל ברגע שבו תישארו איתם בארבע או בשש עינים והאוירה תהיה נינוחה – פתאום ייחלץ מתוכם אדם עליז, שנון ומלא חיים, שמסוגל לקרוע אתכם מצחוק בלי הינד עפעף.

זה דיקנס. כתיבה מעולה, עלילה משובחת, טוויסטים מצוינים – ופתאום משום מקום נשלף ההומור הבריטי המעולה, על פי רוב מתובל בציניות דקה:

"אנגליה, למשל, בימי סטיוארט העליזים הזכורים לרע, שבהם נמכרה הארץ במכירת חיסול."

"הם הרבו בשיג ושיח עם הרוחות - דבר שהסב להם תועלת עצומה שלא הוכחה מעולם."

"ג'נטלמנים מצוינים בעלי חינוך מעולה – שנודע באותם ימים מופלאים (וגם לאחריהם) כחינוך לאדישות לכל נושא שיש בו עניין אנושי.."

"הינשוף השמיע קול שלא דמה אלא במעט לקול שמשוררים גברים מייחסים בדרך כלל לינשוף. אבל ליצורים אלה יש תכונה עיקשת אחת, לעולם לא לומר מה שכותבים עבורם."


"אספר לך, אף על פי שאין סיכוי שתבין אותי – כי אתה כלב חסר רגישות."
"הו, ואתה, ממש נשמה רגישה ופיוטית."

"אף פעם לא תבין שאין לי תקנה?"
"אין לך שום סיבה להיות חסר תקנה."
"אין לי שום סיבה להיות, בכלל, עד כמה שידוע לי."

""יושב פה איש עסקים – איש מבוגר – איש בעל ניסיון – בבנק. הוא אומר שאין שום סיבה! אומר את זה עם הראש על הכתפיים!"
מר סטרייבר ציין עובדה זו כאילו היו הדברים פחות מרשימים אילו נאמרו בראש כרות."

"האדוק שבמאמינים לא יכול היה להביע כבוד רב יותר ליעילותה של תפילה כנה מכפי שביטא הוא בחוסר האמון שלו באשתו."

"...ביתו הוקף, והאיש הוזמן לצאת למפגש אישי. בתגובה נעל מסייה גאבל את דלתו על מנעול ובריח והסתגר כדי לשקול את ההזמנה בינו לבין עצמו."

"אני מכבד את צערך כאילו היית אבי. למזלך, ביש מזל זה נחסך ממך."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

הדמויות של דיקנס הן משהו יוצא מן הכלל. הן עשויות כל כך טוב והן מלאות חיים – שלפעמים הרגשתי שאני צופה בסרט.
אהבתי מאד את הדרך שבה הוא בחר לסיים את הספר. הוא לקח דווקא את הדמות הנגררת, זאת שמצהירה לאורך כל הדרך עד כמה החיים שלה דפוקים ושלא יצא ממנה כלום – וגרם לה לסדר את הכל. מטעמי ספוילריזם אני נמנעת מלתאר את הסידור הכללי וגם להביע תנחומים על הדרך שבה זה קרה – מבאס, אבל גאוני. ומדהים. ומעניק השראה.

"גם את החיים שווים מעט מאד כשמבזבזים אותם, הם שווים את המאמץ. אחרת לא היה שום ערך להקרבתם."

כל מה שנשאר לי עכשיו להחליט זה איפה ספר יעוף מהעשירייה הפותחת שלי, כדי שאוכל להכניס את דיקנס פנימה.