“המון זמן לא כתבתי שום ביקורת, וטוב לחזור לזה עם ספר כל כך מתוק.
בחודש האחרון קראתי בדבקות את סדרת אן שרלי. לא יודעת מה עבר עליי. במקרה נפלתי על הספר הראשון – שאותו השאלתי רק כי קראתי אותו לפני מיליון שנה כילדה, ונתקלתי בו בהוצאה חדשה – והוצאות חדשות זה תמיד טוב. ואחר כך לא יכולתי להפסיק. קצת כמו הקטע של הארי פוטר, רק ש:

א. העותקים שלו מחכים לי על המדף כל פעם לפי סדר כרונולוגי, ואני לא צריכה לכרוע ברך בפני הספרנית שתשמור לי את הבא בסדרה וכו'.
ב. נשמתי לא נטרפה בלילות בחיכיה לספר הבא, כמו שנטרפה כשקראתי את הארי פוטר לראשונה.
וג. מי משווה משהו – כלשהו – להארי פוטר? חילול הקודש.
אוקיי, נחזור לעניין.
זה הולך להיות סיכום כללי על שלושת הספרים הקודמים, עם נגיעות מפורטות יותר לגבי הספר הזה, הרביעי בסדרה.
אז מה היה לנו שם.

דמויות מקסימות לגמריי: קודם כל אן, הג'ינג'ית הכובשת. אחר כך מרילה – אני אוהבת אנשים קשוחים. משום מה הם מצחיקים אותי. ומתיו החמוד, הביישן. אין כמו ביישנים. ורייצ'ל. ודייוי – ילדים מופרעים הם אחד מהחולשות שלי. ושרלוטה הרביעית. וקפטן ג'ים. וסוזן. והעלמה פאטי ואחותה מה-שמה. ולזלי. וקורניליה – בשביל להכיר את קורניליה היה שווה לקרוא את כל ארבעת הספרים האלה. זאת אחת הדמויות שהולכות להיכנס לעשיריית הדמויות הפותחת שלי, אם היתה לי כזאת. וזאת רשימה מכובדת, אל תראו אותה ככה. היא מכילה את דמבלדור בראש ואת מר בנט אחריו. היא חייבת להיות מעולה.

תיאורי טבע: ראיתם פעם סופר שיודע לכתוב תיאורי נוף ומזג אויר - בלי שרציתם לחבוט בראשו עם המחבת של רפונזל? אני לא. והנה לוסי הגדולה עושה את זה. ולא רק שלא רציתי לחבוט בה, אלא הצטערתי שהתיאור נגמר. היא הזכירה לי חלום ילדות ישן שלי – לגור בכפר. הספקתי לשכוח ממנו, ויש לי תחושה שאם יום אחד אגשים אותו, זה יהיה בזכותה. "היערות הם אנושיים, אבל הים עומד בשורה אחת עם מלאכי מרום."

צחוקים: יש לי חולשה לדברים מצחיקים בכלל, ולספרים מצחיקים בפרט. כי להצחיק בלייב זה לא כזה קשה. מספיק להיות אורי חזקיה בשביל זה. אבל נראה אתכם מצליחים לגרום למישהו מיבשת אחרת, ממנטליות שונה, דובר שפה אחרת, שחי בכלל מאתים שנה אחריכם – לצחוק ממשהו שכתבתם.

"הוא קורא לך לאונורה?"
"אוי, לא, גיברת שרלי. לא הייתי יודעת למי הוא מתכוון אם היה קורא לי ככה. כמובן כשהתחתנו הוא היה חייב לומר: "אני לוקח אותך, לאונורה, לאשתי." ואני מודיעה לך, גיברת שרלי, שמאז רודפת אותי הרגשה איומה שהוא לא דיבר אליי."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

כמה ציטוטים שובי לב:
"מריה ואני לא נישאנו מעולם, אבל לא אכפת לנו שאנשים אחרים יעשו זאת."

"לא הייתי מוכן – לא ציפיתי – זאת אומרת, אף אחד לא מצפה שבעלת הבית שלו תהיה אלה!"

מרילה – מי אמר שקשוחים לא מצחיקים?
"והידיים שלו – רק תסתכלי על הידיים שלו, מרילה."
"בחיי, הן דומות מאד לידיים." הודתה מרילה.

"זה נכון שקורניליה בריאנט הולכת להתחתן עם מרשל אליוט?"
"כן, נכון מאד, סוזן."
"טוב, זה לא נראה לי הוגן. הנה יש לך אותי, שאף פעם לא אמרתי מילה נגד הגברים, ואני לא מצליחה להתחתן בכלל ובשום אופן. והנה לך קורניליה בריאנט, שאף פעם לא הפסיקה להתעלל בהם, וכל מה שהיא צריכה לעשות זה להושיט יד ולקטוף אחד. העולם הזה הוא מוזר מאד."
"ישנו גם העולם הבא, את יודעת, סוזן."
"כן" אמרה סוזן באנחה כבדה. "אבל, גברת דוקטור יקירה, שמה לא מתחתנים."

המשפטים הטובים ביותר בספר הזה שמורים כמובן לקורניליה:
"וגברת פלאג הזקנה הרימה את התינוק כדי שאראה אותו. תשמעי, אן, אני אף פעם לא הייתי מאוכזבת ככה בחיים שלי. את מבינה, אני התפללתי לאח שיהיה מבוגר ממני בשנתיים."

"האחיין שלה, אבניזר מילגריב היה משוגע במשך שנים. הוא חשב שהוא מת וכעס נורא על אשתו שהיא לא קוברת אותו. אני הייתי קוברת אותו."

"אחיו אליפלט דמיין תמיד שהשטן שם עליו עין. אבל אני אף פעם לא האמנתי שהשטן יבזבז עליו זמן בכלל."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - -


לסיכום, שכחתי איך כותבים ביקורת. כל מה שעשיתי פה היה לצטט. אבל בוא נפעיל עליכם לוחמה פסיכולוגית: למה אנשים כותבים ביקורות? כדי לשכנע אחרים לקרוא את הספר, או כדי לומר שהם נהנו. אז אם תקראו את הציטוטים הנ"ל, יצאתי ידי חובת שתי הסיבות.

את הטוב ביותר שמרתי לסוף:
"אוי, לעזאזל עם הגברים! לא משנה מה הם עושים, תמיד זה הדבר הלא נכון. ולא משנה מי הם, תמיד זה מישהו שהם לא צריכים להיות."”

“ישששששש אני בין הראשונים שכותבים ביקורת על הספר המדהים הזה!
אוקיי, אז ככה:
אן התבגרה, אבל עוד לא נפרדה בכלל מהרוח הילדותית והאהובה.
הספר טיפה מזכיר את אחת מהרפתקאותיה בספר השלישי - "אן שרלי - הנערה מן האי" - בו היא הגיעה עם חברותיה הנאמנות לקולג' רדמונד והתחילה להתגורר בבית פאטי.
הם דומים מהבחינה הזאת שאן מגיעה למקום חדש ולבית חדש (אז בית פאטי, עכשיו הבית החדש שלה ליד הים) עם בן\בת לוויה היקרים לליבה (אז פריסיליה, עכשיו גילברט) לחוויה חדשה שציפתה לה זמן רב (אז לימודים בקולג', כעת חיי נישואין במקום חדש) ועזבה את אבונלי לטובת פרק חדש בחייה (טוב, אין צורך לפרט פה, נכון?)
ואל דאגה, רוח השטות לא יצאה לרגע מהסיפורים. בספר הבא מתוארים חיי ילדיהם העתידיים של אן ושל גילברט (שדומים להוריהם - בעיקר לאימם - באופן בולט מאוד, למזלם שלנו, הקוראים, שמתגעגעים לשדה הג'ינג'ית מאבונלי שאהבנו לאהוב) החווים מחדש את הלקחים שלמדה אן בדרך הקשה בדרכם שלהם.”