"יום אחד ניכנסתי לחללית וטסתי לכוכב. בכוכב היו הרבה עצים ופרחים יפים קטפתי לי פרי ואכלתי. הוא היה טעים מאוד. אחר כך שיחקתי עם חייזרים חמודים. בסוף ניכנסתי לחללית ונסעתי הביתה. סוף"

"שלום קוראים לי נמרי החזק. אתם יודעים מה קוראים לי נמרי החזק? כי אני חזק מאוד. אני גר ביערות אפריקה ואני אוהב לאכול בשר צבי. אני מאוד טוב בציד. הרבה חיות ביער מפחדות ממני. ממש טוב לי כאן. סוף!"

"שלום אני טרקטור. כול יום אני נוסע לחרוש בשדה. יום אחד עבדתי הרבה. חיכיתי כבר להרגיש את הלחיצה על דוושת הגז שתבשר שכבר אנו עוזבים את השדה ונוסעים הביתה. בסוף חזרנו הביתה. אני נחתי מיתחת לסככה ביחד עם שאר הטרקטורים. סוף!"

"עמדתי להיכנס למטוס. פיתאום אמא אמרה: "שכחנו את המיזוודות!" היינו צריכים לחזור הביתה, לקחת את המיזוודות ולחזור. המיזוודה ששכחנו היתה מיזוודה אחת קטנה, אבל עם הרבה כסף. בסוף טסנו במטוס לקנדה ותארו מה היה שם? היתה לי מסיבת הפתעה! סוף"

(מצחיק איך כאן כל סיפור הוא שורה וחצי ובמחברות הכתיבה היוצרת שלי הם שלושת רבעי עמוד כל אחד)

זאת אני. בכיתה ד'. מורחת כל סיפור על כמעט עמוד, בכתב ענק עם רווחים מרשימים, שהיו יכולים להועיל לחלק מסיכומי אינפי שלי.
אל דאגה, הם משתפרים. גם בכמות וגם באיכות. אף פעם לא היתה לי סבלנות מרשימה לשבת ולכתוב, אז יש סיפורים שנושאים את הכותרת "כל מה שאני שומעת" או ליטרלי פאנפיק (!) על אן שרלי.
יש גם סיפור של "בחר את ההמשך בעצמך" (כולנו עברנו את השלב הזה! כן, עברנו בעבר. אתם מנסים לרמוז משהו?) ועוד אחד שבו נכנסים לתוך ספרים, כי גניבה ספרותית היא לא מילה גסה. מה לא עושים כדי למצוא רעיונות.
עוד? תאריכים כגון: "יום שני, ב' תמוז, 2007.", סיפור שקשקשתי עליו בפראות וכתבתי מעל "אני לא רוצה שיקראו את הסיפור הזה" (עכשיו קראתי. לא יודעת מה העניין, הוא נורמלי למדי. יש לי הרגשה מעומעמת שזה קשור לחברות שלי, הצצות במחברות של אחרות ועשיית דווקא)
ובעיקר בעיקר, המון דברים שאין לי.
פתאום שמתי לב לזה.
כלבים? בשפע. חברים מסוגים כאלו ואחרים, שעם כולם הדמות המספרת חיה בשלווה והרמוניה? לא חסר. שיער חלק? בהחלט. הורים כבקשתך. הפתעות וממתקים. כוכבים. חייזרים. שמלות מפונפנות (מה לכל ה). גשם. מעברי דירה. סבלנות לגינון (לא הצלחתי לפצח את האובססיה) תאונות, סבלנות ללכת לבית כנסת, מצוות ומעשים טובים.
(אה, והרבה יו"דים במקומות לא מוצלחים)

כן. אני חושבת שבהחלט עליתי על משהו.

בקיצור - זו אני עם מטלות בית ספר יצירתיות בכיתות ד'-ה'-ו'. בהחלט יש מגמת שיפור, בקצב הזה בגיל שמונים אהיה כותבת זכרונות מבריקה.

רנסום ריגס, לעומת זאת? חבר, לא. פשוט לא.
אם לי בכתיבה יוצרת היו אמצעים לחשיבה על רעיונות: מורות וחברות שיתחילו סיפור ואני אצטרך לגמור - או תמונות בסלסילה שיתנו רעיון -
אז רנסום ריגס לקח את עניין התמונות קצת חזק מדי.

הספר הראשון היה נחמד. הי תראו, הנה סופר לקח תמונות ישנות ושיבץ אותן בעלילה קצבית שעד סוף הספר כמעט לא הבנתי אם היא פנטזיה או מציאות (חבל שפנטזיה במקרה הזה). בסדר חבר. קראתי, חייכתי ושכחתי.
הספר השני, לעומת זאת. אוי.
כמו תאונת רכבת של הומור כושל, כתיבה מחרידה, תמונות קלושות וקשרים קלושים לעלילה, דמויות נוראיות וקצת פיצוצים מלמעלה.
הסופר אשכרה לקח תמונות, סידר אותן בשורה וחשב: "הממ, אני צריך לעבור מסצנה עם תמונה של ילדה מתה לסצנה עם תמונה של ציפור מחזיקה ספר. מה נעשה? מה נעשה? אה! נהרוג את הילדה, ואז נוליך את החברים שלה לחווה, שם הם ימצאו ספר ואז ילכו ללונדון, שם ייכנסו לתעלה ופתאום תבוא ציפור שתיקח את הספר! אני גאון!"

בחילה. בחילה.

בנוסף, הכתיבה. אוי גוועלד, ה' ישמור, רחמנא ליצלן.
מזמן לא נתקלתי בספר שכתוב כזה נורא. לבנאדם אין מושג איך להשתמש בשפה העברית (למען האמת, אכן אין לו. אבל קשה לי להאמין שהמקור עדיף) והחברה של ג'ייקוב (אחד המטרידים, אגב) קוראת לו "מתוק".
כמעט פרצתי בצווחות בכי והטחתי את הספר בקיר. הוא לא שלי, מזל.

אין לי זכות לומר זאת כי בטח אמשיך לשלישי כי אצטרך לדעת איך זה ממשיך (ספויילר: גרוע), אבל אם אתם מסוגלים עשו לעצמכם טובה:
אל תבזבזו שנייה על הדבר הזה.
אפשר לנצל את הזמן לכתיבת סיפורים על טרקטורים וכלבים בשם חומי.

הרגע סיימתי לקרוא את הספר והחלטתי לכתוב מיד את דעתי עליו, למרות שהשעה כבר 2 וחצי בלילה ואולי היה עדיף לישון... אל דאגה, מוחי עדיין צלול והביקורת תהיה הכי טובה שאני יכול. דווקא להפך, אם אני כותב איך שאני מסיים לקרוא את הספר - אני עוד זוכר את כל מה שיש לי להגיד עליו.
אז כן, הספר הזה השאיר אותי ער עד שעה כל כך מאוחרת (ואתמול גם עד 4 וחצי לפנות בוקר) - מה לעשות, לא יכולתי להפסיק לקרוא.

״עיר חלולה״ הוא הספר השני בסדרת ״המעון של מיס פרגרין לילדים משונים״ שכתב רנסום ריגס. אחרי שהכרתי את ג’ייקוב והילדים המשונים בספר הראשון, אני לומד לאהוב אותם כבר מהספר השני. הכל מתפתח יותר, הדמויות יותר מספרות לנו את הסיפור שלהן, ואפשר ממש לצלול לתוך עולם הילדים המשונים. העלילה מורכבת הרבה יותר מהספר הראשון, ומתפתחת בקצב מהיר יותר. קראתי את הספר בחמישה ימים - יש משהו בספרי הסדרה הזאת שגורם לי לקרוא את זה כל הזמן (כשאני יכול) עד שאני מסיים. אני עוד לא יודע בדיוק מה - אולי צורת הכתיבה היא שמושכת אותי, אולי העלילה המותחת והסכנות הרבות, אולי הדמויות שמעניינות אותי ואני רוצה לקרוא מה עולה בגורלן, אולי התמונות הנלוות שמסקרנות אותי. כנראה זה פשוט הכול ביחד.

בניגוד בולט לספר הראשון, שכתבתי עליו בסקירה שלי שהוא מתאים לגילאי +16 לפחות בגלל שפה בוטה ואירועים מחרידים, הספר השני שונה לחלוטין (מעניין שרק אני שמתי לב לזה. קראתי את כל הביקורות באתר על הספר ואף אחד לא התייחס לזה) - אין שפה בוטה, ולא ממש הייתי קורא למה שיש בספר השני אירועים מחרידים. לכן אני מסכים שהספר מתאים לגילאי 12 עד 120 כמו שכתוב בתקציר.

במהלך הקריאה הספר ממש הזכיר לי את ״הרץ במבוך 2: מבחני הכווייה״ (אם אתם מכירים). הייתי מגדיר את ״עיר חלולה״ בז’אנרים: פנטזיה, מותחן, אימה, אקשן ופעולה. אלה 5 מילים שלפי דעתי ממש מתארות את הסגנון של הספר.

הספר מתחיל בנקודה שבה הסתיים הספר הקודם - הילדים על הסירות בים, יוצאים למסע ומטרתם להציל את מיס פרגרין, להחזיר אותה לבת אנוש ושלא תישאר כלואה כציפור. ועל הדרך להישאר בחיים. אין עוד מה להגיד על העלילה בלי לספיילר!

מי שכמוני, לא לגמרי אהב את הספר הראשון והתבלט אם להמשיך, אני ממליץ להמשיך. הספרים האלה נכנסים לזיכרון בדרך המצמררת והמיוחדת שלהם. אחרי אלף עמודים, כולם יאהבו את ג’ייקוב, אמה והאש, יו והדבורים, מילרד הבלתי נראה, אינוק (המעצבן), ברונווין החזקה ועוד...
כמובן מי שאהב את הספר הראשון אין סיבה שלא ימשיך לשני. ומי שלא שמע על הספרים, כתבתי סקירה על הספר הראשון - מוזמנים לקרוא.

בנוסף אכתוב כמה סיבות שבגללן לא נתתי לספר 5 כוכבים:
-ברוב הספר הכתיבה הייתה בגוף ראשון רבים
-יש רק קו עלילה אחד, ואני קורא שאוהב שיש כמה קווי עלילה (זה עניין של טעם בספרים)
-הייתי במתח כל הספר, וזה קצת עיצבן בשלב מסוים. הרי קניתי ספר פנטזיה, לא ספר מתח. האמת, קראתי ספרי מתח הרבה פחות מותחים מהספר הזה. אני כל הקריאה ב״עיר חלולה״ הייתי דרוך והלב דפק בכל מיני רגעים, שזה טוב מאוד - זה אומר שהסופר הצליח להעביר רגשות ותחושות וגרם לי לרצות לא לעזוב את הספר - אבל עדיין, 400 עמודים של פחד, לא מוגזם? שכחתי לציין, כל הספר (כמעט) מתרחש בשנת 1940, בזמן מלחמת העולם השנייה. עד עכשיו יש לי מועקה ממה שקראתי...
-לדעתי, הכתיבה שונה מהספר הראשון, שבו הכתיבה נועדה לבוגרים יותר. כנראה הסופר ראה שהספר הראשון מצליח לנוער אז הוא שינה מעט את סגנון הכתיבה.
-בספר מצורפות מדי פעם תמונות וינטג’ שלקוחות מאוספים פרטיים ותערוכות. לא הייתי אומר שהתמונות בספר הן שהובילו את העלילה, אבל אני בטוח שזה נתן השראה לסופר פעמים רבות. יש כמה פעמים שהתמונות שמצורפות מאולצות, אם כי זה עדיין מגניב. אהבתי. זה הופך את הספר למיוחד יותר. האמת שזאת גם סיבה למה כן נתתי לספר 4 כוכבים.
-וסיבה אחרונה: אני שונא את החלולים (המפלצות). הייתי חייב להגיד את זה.

זהו, אני לא אדבר על האירועים עצמם בספר כי אני לא רוצה להרוס לכם את הקריאה :)
אוי, סיימתי לכתוב והשעה כבר אחרי 3 וחצי! טוב, אני אלך לישון בכל זאת.
גם לכם לוקח שעה לכתוב סקירה לאתר?

טוב שיש כאן תיעוד. באמת טוב. התכוונתי להעניק לספר הזה שלושה כוכבים, כי הוא בסדר כזה, אבל פחות טוב מהראשון. רק ליתר ביטחון הלכתי לבדוק מה כתבתי על הספר הראשון. גיליתי שזה היה לפני יותר משנתיים, וזה בפני עצמו די מדהים בעיני, כי לא זכרתי שעבר כל כך הרבה זמן. כתבתי שם שאילו הייתי בת חמש עשרה הייתי נהנית מהספר, ואילו כבוגרת אני מוצאת בו הרבה חולשות. ונתתי לו שלושה כוכבים.

אם כך, החלק השני הוא ספר ההמשך של "המעון". למעשה הוא שני בטרילוגיה. מה יש לכם מטרילוגיה? למה לפרוס כל ספר על פני שלושה ספרים ואלף חמש מאות עמודים? למה אי אפשר להסתפק בספר אחד, עלילה טובה, מהודקת, מספר סביר של דמויות, התפתחות עלילה מוגדרת, ואחר כך לעבור לספר אחר, בנושא שונה? מה, בגלל הכסף? בגלל הרעיונות? לא מבינה את זה. יש ספרים שהעולם שהם יוצרים מצדיקים טרילוגיה. אבל הם מעטים. בדרך כלל התחושה העיקרית של הקריאה היא של כותב שהתלהב מהעולם שיצר והוא מלהג עליו ומוסיף בו דמויות, אירועים, סיפורים, טוויסטים, קישוטים, פרפרים, פרחים, ולבבות. שזה מעניין מאוד, אבל מתחיל למצות את עצמו.

מי שזוכר את הספר הראשון, הקטע העיקרי שבו, ויש שיגידו הגימיק, הוא התבססות על תמונות וינטג' אמיתיות ומוזרות. זה גם גורר את העיצוב של כל הספר, וגם משפיע על הרוח העיקרית השורה בו. בעקבות הדמויות והסיטואציות המוזרות בתמונות מתפתחת כל העלילה, ובה ג'ייקוב שהוא נער בן זמננו בן שש עשרה, מגלה לאחר מות סבו קבוצת ילדים שלכל אחד מהם תכונות משונות, הנרדפת על ידי אויבים בלתי נראים ומתחבאת בלולאת זמן בווילס של שנות הארבעים של המאה הקודמת. כך ג'ייקוב מגלה את תכונת העל שלו, והיא היכולת לראות את המפלצות שאיש מבלעדיו לא יכול לראות. בחלק השני העלילה ממשיכה, אבל נראה כאילו הגולם קם על יוצרו, ובמקום למצוא תמונות שיתאימו לקו העלילה, הרי שהעלילה משתנה ומתפתלת כך שתתאים לתמונות. התוצאה סתמית מדי, ולא עושה שום חשק להגיע לספר השלישי בטריולוגיה, גם אם יעברו בינתיים עוד שנתיים.

דמיינו את האושר שלי כשגיליתי שאני הראשונה שתכתוב את הביקורת על הספר הזה.
אני מודה, היה משהו חמים ונחמד בלצלול בחזרה לתוך עולמם הקסום של הילדים המשונים, שמצד אחד, הוא עשוי כולו מפנטזיה, אבל מצד שני, הוא לא כולל שום ערפדים ואנשי זאב למינהם. שיכולים לעיתים להיות חביבים (בני הנפילים. מלאך מכני, הידד !) אבל הם די מאוסים.
היה נחמד כול כך לפגוש שוב פעם את הדמויות החביבות. אמה החריפה, ג'ייקוב שובה הלב, פיונה השתקנית, יו והדבורים שלו, מילרד המשעשע הנער הבלתי נראה, ועוד.
הסופר הצליח להכניס הרבה מאוד דמויות ראשית לסיפור בלי לקלקל אותו. הישג די מרשים, אם קראתם את הסדרה "גיבורי האולימפוס", מאת ריק רירדן, ניתן לראות בבירור שהספר קצת איבד מעצמו מעודף דמויות.
הדמויות היו טובות.
הצורה שבה הספר כתוב טובה.
העלילה הייתה בסדר. קצת מסובכת. אבל בסדר.
הכול טוב. באמת.
אז מה הפריע לי?
מה מנע ממני לתת חמש כוכבים לספר?


___________________________________________________________________________________________________________________


אולי זאת העלילה, שלעיתים הסתבכה קצת יותר מדי.
אולי אלו הדמויות שלפעמים עיצבנו אותי.
אולי התמונות בכול זאת קצת הרסו לי את החוויה.
אולי ואולי ואולי.
ואולי הבעיה היא בכלל אצלי, ולא אצל רנסום ריגל.

אז רנסום ריגל היקר,
זה באמת לא באשמתך. כי כמו שציינתי קודם, הכול היה טוב פלוס. שום דבר לא השתנה.
זאת פשוט אני, אני השתנתי.

כוחות מאגיים מסתורים שולטים לאחרונה בעגלת הספרים המוחזרים בספרייה ליד ביתי. את חלקו הראשון של הספר הזה מצאתי שם (בעגלה, אני מתכוונת, לא בספריה. אפשר לקרוא על זה כאן - http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=84855) וכשבאתי להחזיר אותו, שוב עמדה בכניסה עגלה ובראש הערימה נח לו הספר "עיר חלולה." אם זה לא כוחות מאגיים, אז מה זה כן?
נחזור לעניין.

לאחרונה טרילוגיות נכנסו חזק לאופנה, וזה כבר מתחיל קצת לחפור. יש מעט ספרים שמצדיקים טרילוגיה ואצלם זה נחמד ולא מאולץ. אבל כמעט כל השאר עושים את זה לצורך הקוריוז, והספר כולו מרגיש כמו פרוסת פאי גבינה ואוכמניות גדולה מידי ומתוקה מידי. כן, טעים, אבל פשוט יותר מידיי.
כל הקטע הזה של טרילוגיות מזכיר לי את הפרסומים המעצבנים האלה שממלאים את תיבת האימייל, ברגע שבתום לב גמור נתת את המייל שלך לקבלת קופון לספר דיגיטלי חינם.
כאילו הסופר מטפס לתוך אוזני ומנסה לצעוק: נכון נשארת בהתרוממות רוח אחרי הספר הראשון? נכון הוא היה מעולה? אז בואי, אני אכריח אותך לקרוא עוד אחד!!
ומה, אני לא אקרא? אני אשאיר את ג'ייק והחברים שלו נטושים באמצע האוקיינוס? לא, זו הפקרות. ויש לי לב טוב. ריגס יודע את זה ומנצל אותו לרעה.
למה אי אפשר לסנן קטעים שאפשר לוותר עליהם בשקט, לעסוק יותר באיכות ולא בכמות? למה התחום הזה של ספרים, שאמור להישמר מפני כל החרטא והזבל של המדיות האחרות - גם כן הולך ומדרדר לעולם המרצ'נדייז?
עצוב.

שוב נחזור לעניין. יש לי ריפיון אסוציאטיבי היום.
קודם כל, הספר השני פחות טוב מקודמו. מרגישים את זה כבר מהעמודים הראשונים, אבל עדיין הוא בסדר. לא מידרדר הרבה מבחינת עלילה. ההרגשה שהיתה לי לאורך כל הספר היתה כאילו נכנסתי גם אני לאיזו לולאת זמן - תוך שלושה ימים קורים כל כך הרבה דברים, זה היה ממש מעייף.
היה לי קצת מוזר מידי הקטע שלאן שהילדים לא הולכים, הם מוצאים עוד ילדים משונים. זה היה קצת מידי בלתי אפשרי. מה הסבירות שדבר כזה יקרה?

קטע שאהבתי במיוחד בספר היה: "לרשפים יש מוח שמסוגלת לחשיבה הגיונית, אבל הם משתמשים ביצירתיות שלהם כדי להרוס את העולם. בשביל להפוך יצורים חיים למתים. ולמה? כדי שהם עצמם יחיו קצת יותר." מי ביקש היטלר/סדאם חוסיין//חומייני/נסראללה/חיזבאללה/וכן הלאה ולא קיבל?

מה שיפה בספר הוא שכתוב מאחור "לבני 12 עד 120" – וזה נכון ויפה. לא קל ליצור ספר למנעד רחב כל כך של גילאים, אבל ריגס הצליח ממש לא רע.

גם יציאות ההומור הקטנות שלו נשמרו יפה, כמו בספר הראשון:
"תהיה לי צלקת!" יילל מילרד. (האיש הלא נראה)
"באמת? ומי בדיוק יראה אותה?"

הטוויסט בסוף העלילה ממש מפתיע והזוי, וכן, גם מאכזב. קצת מבאסים אותי ספרים שנגמרים ברע. למרות שהוא רע זמני, ובספר הבא ריגס יסדר כבר הכול – מאכזב להישאר עם טעם כזה בסוף.

מה שנשאר כרגע זה לחכות לספר האחרון בטרילוגיה. אני שונאת לחכות לספרים, ומהסיבה הזאת שמחתי לקרוא את שני הראשונים ברצף. נקווה שהבא יצא ממש בקרוב, לפני שאשכח מה בכלל קרה ומי נגד מי. אולי הוא כבר יצא ואני לא יודעת. אולי הכוחות המאגיים בעגלת המוחזרים יעבדו לי גם הפעם. תחזיקו אצבעות.

אין ספק שרנסום ריגס לא מפסיק להפתיע ברעיונותיו היצירתיים ולכתוב עלילות מורכבות על פי תמונות שהוא אוסף, ובכך לכתוב את ספר ההמשך לספרו הקודם שהיה אף הוא מרתק ומסקרן. בעוד ג'ייקוב וחבריו נאבקים על חייהם, הספר מתאר גם את המאבק הפינימי שלהם, מה שהופך את הספר למורכב ומוחשי הרבה יותר.

הייתי חייבת לקרוא את הספר אחרי שקראתי את הראשון.
אני עכשיו בתקופה של משמרות ומבחנים ולפני מבחנים חיצוניים של מה"ט ולמרות הכל אני חייבת לנקות את הראש בספר פנטזיה כי ככה יוצאים מחיי היומיום וחולמים על דברים אחרים.
למרות שהיו תגובות פושרות על הספר לדעתי אנחנו מגלים עוד דברים על מיס פרגרין ועל הלולאות. אנחנו מגלים מה עם עוד עיתיות ועוד משונים.
אנחנו מגלים את התושיה של הילדים מהרגע שעזבו את האי ומה קורה להם, איך רודפים אחריהם ומה מגלה על עצמו ג'יקוב.
אני מאוד ממליצה, לדעתי הוא ספר מעולה, מחזיק אותנו במתח ובמיוחד הסוף, עמודים אחרונים מתגלים כל מיני דברים מוזרים.
בכל מקרה תקראו.

עיר חלולה (המעון של מיס פרגרין לילדים משונים 2)
רנסום ריגס
הוצאת כתר

הסקירה מכילה ספויילרים לספר הקודם בסדרה

תקציר הספר:
רגע לפני מותו בלילה אפל, סבו של ג'ייקוב מספיק לומר רק שהמפלצות חזרו. ג'ייקוב בן ה-16 יודע שכדי לגלות מה קרה, הוא מוכרח לנסוע לאי מבודד ליד חופי ויילס, אל המעון של מיס פרגרין לילדים משונים.
כך נפתח הספר הראשון (אבל למה שמתם את התקציר של הספר הראשון בתוך התקציר של הספר השני^^)בסדרת מיס פרגרין, שכבש את העולם בסערה ושהה שבועות ארוכים ברשימות רבי המכר, גם בישראל.
עכשיו מגיע ספר ההמשך המצמרר. השנה היא 1940. ג'ייקוב וחבורת היתומים נמלטים מהמעון בסירה. הם חייבים לשחרר את מיס פרגרין, שכלואה בגוף ציפור. הם בדרכם ללונדון, וזו עתידה להיות הדרך הקשה ביותר בחייהם.
עיר חלולה הוא סיפור אנושי מרגש, פנטזיה מצמררת וכובשת המלווה באוסף גלויות עתיקות נפלאות.
לבני 12 עד 120

מה חשבתי על הספר:
אזזז הגענו לספר השני! הידד!
הספר השני מתחיל בערך באותה נקודה שבה הספר הראשון נגמר.
ג'ייקוב והילדים המשונים בסירה, בדרכם לשחרר את מיס פרגרין מגוף הציפור שלה שבו היא כלואה.
המטרה בספר הזה היא נטו להציל את מיס פרגרין ולחלץ אותה מגוף הציפור. זה מה שמניע את כל העלילה. וזה מצחיק ועצוב לחשוב שהם עשו את כל המסע הזה בשביל… אני לא אומר בשביל מה גם כי אני מעצבנת, וגם כי זה יהיה ספויילר.
בספר מורגשת הרבה יותר אווירת מלחמת העולם השנייה. בספר הקודם, זה פחות הורגש כי ג'ייקוב והילדים המשונים היו בתוך המעון כל הזמן, וכאן הם יוצאים מהמעון, ומסתובבים בעולם. הם מגיעים להרבה מקומות מעניינים, ובדרך גם רואים את ההרס שהמלחמה יצרה. יש קטעים שבהם זה מאוד עצוב, אבל לא ממש מדכא. זה לא ספר מהסוג הזה, אז אל חשש :)
הכתיבה של רנסום ריגס הרבה יותר טובה. או שפשוט שמתי לב לזה רק עכשיו, אבל הכתיבה שלו מעולה. מתח מתובל בהומור, וצורת כתיבה ששואבת אותך לתוך הספר.
העלילה טובה בדיוק כמו בספר הקודם, ולא נופלת ממנה בשום צורה. גם כאן היא זורמת מאוד, והטוויסט בעלילה מאוד טוויסטי ומפתיע.
חוסר האהדה כלפי משונים מזכיר קצת גזענות, ויש חלקים שבהם זה מרגיש כאילו הספר מדבר בדרך עקיפה גם על גזענות. זה די נחמד.
בספר כל הילדים בחבורה מספרים איך הם גילו את המשונות שלהם, ואלו סיפורים משונים (משונים? הבנתם? חהחה לא מצחיק) ומעניינים מאוד.
גם התחלתי לחבב את אינוק מאוד. בספר הקודם הייתי סבבה איתו, ועכשיו אני חושבת שהוא הדמות האהובה עליי אחרי ג'ייקוב. הוא ציני רוב הזמן, אבל לפעמים הוא נותן לנו הצצות קטנות לנשמה הטובה שיש לו בפנים. וואו זה נשמע קריפי מאוד. וגם הכוח שלו ממש מגניב.
ומצטרפות אל הילדים המשונים גם חיות משונות! הידד! יש את הכלב המדבר (שתמונה שלו מופיעה בגב הספר. כן, זה הכלב עם המקטרת והמשקפיים), אמו-רפה (שילוב של אתון וג'ירפה), תרנגולות עם ביצים מתפוצצות, ועוד הפתעות.
עוד משהו - יכול להיות שזו סתם אני שמנסה למצוא משמעות עמוקה בכל דבר, ויכול להיות שזה נכון. אבל - הילדה שעל הכריכה? היא דמות מאוד משנית, שאנחנו פוגשים לפרק אחד בלבד. אבל בסוף הפרק הזה, הילדה אומרת משהו ש… אני לא אומר לכם מהו כי זה יהיה ספויילר, אבל זה כן משהו עם משמעות. גדולה. או שהמוח שלי עובד שעות נוספות בלי שום צורך.
חיסרון קטן - בספר הזה התמונות הרגישו לי קצת לא קשורות לתיאור. כלומר, זה לא שמסופר על מערה שבה נמצאים הילדים המשונים ויש תמונה של פיצה, אבל התמונה לא ממש נצמדת לתיאור, או שהתיאור לא ממש נצמד לתמונה.
ציטוט חמוד:
"סתמתי את הפה וחשקתי שיניים, וקיוויתי שאחיה לפחות עד שאסדר לעצמי מוות קצת יותר מקורי מנפילה מסוס."
וגם! ג'ייקוב גילה סוג של "כוח חדש" שנכלל במשונות שלו, והכוח הזה מאוד מגניב. אבל הוא מגלה את הכוח רק ממש בסוף הספר, ומספיק להשתמש בו רק פעם אחת. אז יש למה לצפות בהמשך…

שורה תחתונה:
ספר מצויין, אפילו טוב יותר מהראשון, אבל גם הוא מקבל 9/10.

אני חושבת שאולי לכתוב ביקורת על הספר הזה ספציפית יהיה די מיותר.
אלו אותן דעות כמו על הספר הראשון.
אבל, הספר הזה ריתק אותי קצת יותר.
אבל זה יכול להיות בגלל שקראתי אותו בעיקר בבית, במקום שקט, או כי הפעם הוא היה בעיברית והוא היה קל יותר להבנה בשבילי.
אך, דבר אחד בטוח, הספר טוב, אני נהנתי מימנו, ועוד דקות בודדות אפנה לקרוא את השלישי, ואחרי זה, אחכה לזמן שאוכל לראות את הסרט.
לסיכום קליל, ספר טוב, ומעניין, כמו הראשון(אולי קצת יותר)