“"יום אחד ניכנסתי לחללית וטסתי לכוכב. בכוכב היו הרבה עצים ופרחים יפים קטפתי לי פרי ואכלתי. הוא היה טעים מאוד. אחר כך שיחקתי עם חייזרים חמודים. בסוף ניכנסתי לחללית ונסעתי הביתה. סוף"

"שלום קוראים לי נמרי החזק. אתם יודעים מה קוראים לי נמרי החזק? כי אני חזק מאוד. אני גר ביערות אפריקה ואני אוהב לאכול בשר צבי. אני מאוד טוב בציד. הרבה חיות ביער מפחדות ממני. ממש טוב לי כאן. סוף!"

"שלום אני טרקטור. כול יום אני נוסע לחרוש בשדה. יום אחד עבדתי הרבה. חיכיתי כבר להרגיש את הלחיצה על דוושת הגז שתבשר שכבר אנו עוזבים את השדה ונוסעים הביתה. בסוף חזרנו הביתה. אני נחתי מיתחת לסככה ביחד עם שאר הטרקטורים. סוף!"

"עמדתי להיכנס למטוס. פיתאום אמא אמרה: "שכחנו את המיזוודות!" היינו צריכים לחזור הביתה, לקחת את המיזוודות ולחזור. המיזוודה ששכחנו היתה מיזוודה אחת קטנה, אבל עם הרבה כסף. בסוף טסנו במטוס לקנדה ותארו מה היה שם? היתה לי מסיבת הפתעה! סוף"

(מצחיק איך כאן כל סיפור הוא שורה וחצי ובמחברות הכתיבה היוצרת שלי הם שלושת רבעי עמוד כל אחד)

זאת אני. בכיתה ד'. מורחת כל סיפור על כמעט עמוד, בכתב ענק עם רווחים מרשימים, שהיו יכולים להועיל לחלק מסיכומי אינפי שלי.
אל דאגה, הם משתפרים. גם בכמות וגם באיכות. אף פעם לא היתה לי סבלנות מרשימה לשבת ולכתוב, אז יש סיפורים שנושאים את הכותרת "כל מה שאני שומעת" או ליטרלי פאנפיק (!) על אן שרלי.
יש גם סיפור של "בחר את ההמשך בעצמך" (כולנו עברנו את השלב הזה! כן, עברנו בעבר. אתם מנסים לרמוז משהו?) ועוד אחד שבו נכנסים לתוך ספרים, כי גניבה ספרותית היא לא מילה גסה. מה לא עושים כדי למצוא רעיונות.
עוד? תאריכים כגון: "יום שני, ב' תמוז, 2007.", סיפור שקשקשתי עליו בפראות וכתבתי מעל "אני לא רוצה שיקראו את הסיפור הזה" (עכשיו קראתי. לא יודעת מה העניין, הוא נורמלי למדי. יש לי הרגשה מעומעמת שזה קשור לחברות שלי, הצצות במחברות של אחרות ועשיית דווקא)
ובעיקר בעיקר, המון דברים שאין לי.
פתאום שמתי לב לזה.
כלבים? בשפע. חברים מסוגים כאלו ואחרים, שעם כולם הדמות המספרת חיה בשלווה והרמוניה? לא חסר. שיער חלק? בהחלט. הורים כבקשתך. הפתעות וממתקים. כוכבים. חייזרים. שמלות מפונפנות (מה לכל ה). גשם. מעברי דירה. סבלנות לגינון (לא הצלחתי לפצח את האובססיה) תאונות, סבלנות ללכת לבית כנסת, מצוות ומעשים טובים.
(אה, והרבה יו"דים במקומות לא מוצלחים)

כן. אני חושבת שבהחלט עליתי על משהו.

בקיצור - זו אני עם מטלות בית ספר יצירתיות בכיתות ד'-ה'-ו'. בהחלט יש מגמת שיפור, בקצב הזה בגיל שמונים אהיה כותבת זכרונות מבריקה.

רנסום ריגס, לעומת זאת? חבר, לא. פשוט לא.
אם לי בכתיבה יוצרת היו אמצעים לחשיבה על רעיונות: מורות וחברות שיתחילו סיפור ואני אצטרך לגמור - או תמונות בסלסילה שיתנו רעיון -
אז רנסום ריגס לקח את עניין התמונות קצת חזק מדי.

הספר הראשון היה נחמד. הי תראו, הנה סופר לקח תמונות ישנות ושיבץ אותן בעלילה קצבית שעד סוף הספר כמעט לא הבנתי אם היא פנטזיה או מציאות (חבל שפנטזיה במקרה הזה). בסדר חבר. קראתי, חייכתי ושכחתי.
הספר השני, לעומת זאת. אוי.
כמו תאונת רכבת של הומור כושל, כתיבה מחרידה, תמונות קלושות וקשרים קלושים לעלילה, דמויות נוראיות וקצת פיצוצים מלמעלה.
הסופר אשכרה לקח תמונות, סידר אותן בשורה וחשב: "הממ, אני צריך לעבור מסצנה עם תמונה של ילדה מתה לסצנה עם תמונה של ציפור מחזיקה ספר. מה נעשה? מה נעשה? אה! נהרוג את הילדה, ואז נוליך את החברים שלה לחווה, שם הם ימצאו ספר ואז ילכו ללונדון, שם ייכנסו לתעלה ופתאום תבוא ציפור שתיקח את הספר! אני גאון!"

בחילה. בחילה.

בנוסף, הכתיבה. אוי גוועלד, ה' ישמור, רחמנא ליצלן.
מזמן לא נתקלתי בספר שכתוב כזה נורא. לבנאדם אין מושג איך להשתמש בשפה העברית (למען האמת, אכן אין לו. אבל קשה לי להאמין שהמקור עדיף) והחברה של ג'ייקוב (אחד המטרידים, אגב) קוראת לו "מתוק".
כמעט פרצתי בצווחות בכי והטחתי את הספר בקיר. הוא לא שלי, מזל.

אין לי זכות לומר זאת כי בטח אמשיך לשלישי כי אצטרך לדעת איך זה ממשיך (ספויילר: גרוע), אבל אם אתם מסוגלים עשו לעצמכם טובה:
אל תבזבזו שנייה על הדבר הזה.
אפשר לנצל את הזמן לכתיבת סיפורים על טרקטורים וכלבים בשם חומי.”

“הרגע סיימתי לקרוא את הספר והחלטתי לכתוב מיד את דעתי עליו, למרות שהשעה כבר 2 וחצי בלילה ואולי היה עדיף לישון... אל דאגה, מוחי עדיין צלול והביקורת תהיה הכי טובה שאני יכול. דווקא להפך, אם אני כותב איך שאני מסיים לקרוא את הספר - אני עוד זוכר את כל מה שיש לי להגיד עליו.
אז כן, הספר הזה השאיר אותי ער עד שעה כל כך מאוחרת (ואתמול גם עד 4 וחצי לפנות בוקר) - מה לעשות, לא יכולתי להפסיק לקרוא.

״עיר חלולה״ הוא הספר השני בסדרת ״המעון של מיס פרגרין לילדים משונים״ שכתב רנסום ריגס. אחרי שהכרתי את ג’ייקוב והילדים המשונים בספר הראשון, אני לומד לאהוב אותם כבר מהספר השני. הכל מתפתח יותר, הדמויות יותר מספרות לנו את הסיפור שלהן, ואפשר ממש לצלול לתוך עולם הילדים המשונים. העלילה מורכבת הרבה יותר מהספר הראשון, ומתפתחת בקצב מהיר יותר. קראתי את הספר בחמישה ימים - יש משהו בספרי הסדרה הזאת שגורם לי לקרוא את זה כל הזמן (כשאני יכול) עד שאני מסיים. אני עוד לא יודע בדיוק מה - אולי צורת הכתיבה היא שמושכת אותי, אולי העלילה המותחת והסכנות הרבות, אולי הדמויות שמעניינות אותי ואני רוצה לקרוא מה עולה בגורלן, אולי התמונות הנלוות שמסקרנות אותי. כנראה זה פשוט הכול ביחד.

בניגוד בולט לספר הראשון, שכתבתי עליו בסקירה שלי שהוא מתאים לגילאי +16 לפחות בגלל שפה בוטה ואירועים מחרידים, הספר השני שונה לחלוטין (מעניין שרק אני שמתי לב לזה. קראתי את כל הביקורות באתר על הספר ואף אחד לא התייחס לזה) - אין שפה בוטה, ולא ממש הייתי קורא למה שיש בספר השני אירועים מחרידים. לכן אני מסכים שהספר מתאים לגילאי 12 עד 120 כמו שכתוב בתקציר.

במהלך הקריאה הספר ממש הזכיר לי את ״הרץ במבוך 2: מבחני הכווייה״ (אם אתם מכירים). הייתי מגדיר את ״עיר חלולה״ בז’אנרים: פנטזיה, מותחן, אימה, אקשן ופעולה. אלה 5 מילים שלפי דעתי ממש מתארות את הסגנון של הספר.

הספר מתחיל בנקודה שבה הסתיים הספר הקודם - הילדים על הסירות בים, יוצאים למסע ומטרתם להציל את מיס פרגרין, להחזיר אותה לבת אנוש ושלא תישאר כלואה כציפור. ועל הדרך להישאר בחיים. אין עוד מה להגיד על העלילה בלי לספיילר!

מי שכמוני, לא לגמרי אהב את הספר הראשון והתבלט אם להמשיך, אני ממליץ להמשיך. הספרים האלה נכנסים לזיכרון בדרך המצמררת והמיוחדת שלהם. אחרי אלף עמודים, כולם יאהבו את ג’ייקוב, אמה והאש, יו והדבורים, מילרד הבלתי נראה, אינוק (המעצבן), ברונווין החזקה ועוד...
כמובן מי שאהב את הספר הראשון אין סיבה שלא ימשיך לשני. ומי שלא שמע על הספרים, כתבתי סקירה על הספר הראשון - מוזמנים לקרוא.

בנוסף אכתוב כמה סיבות שבגללן לא נתתי לספר 5 כוכבים:
-ברוב הספר הכתיבה הייתה בגוף ראשון רבים
-יש רק קו עלילה אחד, ואני קורא שאוהב שיש כמה קווי עלילה (זה עניין של טעם בספרים)
-הייתי במתח כל הספר, וזה קצת עיצבן בשלב מסוים. הרי קניתי ספר פנטזיה, לא ספר מתח. האמת, קראתי ספרי מתח הרבה פחות מותחים מהספר הזה. אני כל הקריאה ב״עיר חלולה״ הייתי דרוך והלב דפק בכל מיני רגעים, שזה טוב מאוד - זה אומר שהסופר הצליח להעביר רגשות ותחושות וגרם לי לרצות לא לעזוב את הספר - אבל עדיין, 400 עמודים של פחד, לא מוגזם? שכחתי לציין, כל הספר (כמעט) מתרחש בשנת 1940, בזמן מלחמת העולם השנייה. עד עכשיו יש לי מועקה ממה שקראתי...
-לדעתי, הכתיבה שונה מהספר הראשון, שבו הכתיבה נועדה לבוגרים יותר. כנראה הסופר ראה שהספר הראשון מצליח לנוער אז הוא שינה מעט את סגנון הכתיבה.
-בספר מצורפות מדי פעם תמונות וינטג’ שלקוחות מאוספים פרטיים ותערוכות. לא הייתי אומר שהתמונות בספר הן שהובילו את העלילה, אבל אני בטוח שזה נתן השראה לסופר פעמים רבות. יש כמה פעמים שהתמונות שמצורפות מאולצות, אם כי זה עדיין מגניב. אהבתי. זה הופך את הספר למיוחד יותר. האמת שזאת גם סיבה למה כן נתתי לספר 4 כוכבים.
-וסיבה אחרונה: אני שונא את החלולים (המפלצות). הייתי חייב להגיד את זה.

זהו, אני לא אדבר על האירועים עצמם בספר כי אני לא רוצה להרוס לכם את הקריאה :)
אוי, סיימתי לכתוב והשעה כבר אחרי 3 וחצי! טוב, אני אלך לישון בכל זאת.
גם לכם לוקח שעה לכתוב סקירה לאתר?”

“טוב שיש כאן תיעוד. באמת טוב. התכוונתי להעניק לספר הזה שלושה כוכבים, כי הוא בסדר כזה, אבל פחות טוב מהראשון. רק ליתר ביטחון הלכתי לבדוק מה כתבתי על הספר הראשון. גיליתי שזה היה לפני יותר משנתיים, וזה בפני עצמו די מדהים בעיני, כי לא זכרתי שעבר כל כך הרבה זמן. כתבתי שם שאילו הייתי בת חמש עשרה הייתי נהנית מהספר, ואילו כבוגרת אני מוצאת בו הרבה חולשות. ונתתי לו שלושה כוכבים.

אם כך, החלק השני הוא ספר ההמשך של "המעון". למעשה הוא שני בטרילוגיה. מה יש לכם מטרילוגיה? למה לפרוס כל ספר על פני שלושה ספרים ואלף חמש מאות עמודים? למה אי אפשר להסתפק בספר אחד, עלילה טובה, מהודקת, מספר סביר של דמויות, התפתחות עלילה מוגדרת, ואחר כך לעבור לספר אחר, בנושא שונה? מה, בגלל הכסף? בגלל הרעיונות? לא מבינה את זה. יש ספרים שהעולם שהם יוצרים מצדיקים טרילוגיה. אבל הם מעטים. בדרך כלל התחושה העיקרית של הקריאה היא של כותב שהתלהב מהעולם שיצר והוא מלהג עליו ומוסיף בו דמויות, אירועים, סיפורים, טוויסטים, קישוטים, פרפרים, פרחים, ולבבות. שזה מעניין מאוד, אבל מתחיל למצות את עצמו.

מי שזוכר את הספר הראשון, הקטע העיקרי שבו, ויש שיגידו הגימיק, הוא התבססות על תמונות וינטג' אמיתיות ומוזרות. זה גם גורר את העיצוב של כל הספר, וגם משפיע על הרוח העיקרית השורה בו. בעקבות הדמויות והסיטואציות המוזרות בתמונות מתפתחת כל העלילה, ובה ג'ייקוב שהוא נער בן זמננו בן שש עשרה, מגלה לאחר מות סבו קבוצת ילדים שלכל אחד מהם תכונות משונות, הנרדפת על ידי אויבים בלתי נראים ומתחבאת בלולאת זמן בווילס של שנות הארבעים של המאה הקודמת. כך ג'ייקוב מגלה את תכונת העל שלו, והיא היכולת לראות את המפלצות שאיש מבלעדיו לא יכול לראות. בחלק השני העלילה ממשיכה, אבל נראה כאילו הגולם קם על יוצרו, ובמקום למצוא תמונות שיתאימו לקו העלילה, הרי שהעלילה משתנה ומתפתלת כך שתתאים לתמונות. התוצאה סתמית מדי, ולא עושה שום חשק להגיע לספר השלישי בטריולוגיה, גם אם יעברו בינתיים עוד שנתיים.”

“דמיינו את האושר שלי כשגיליתי שאני הראשונה שתכתוב את הביקורת על הספר הזה.
אני מודה, היה משהו חמים ונחמד בלצלול בחזרה לתוך עולמם הקסום של הילדים המשונים, שמצד אחד, הוא עשוי כולו מפנטזיה, אבל מצד שני, הוא לא כולל שום ערפדים ואנשי זאב למינהם. שיכולים לעיתים להיות חביבים (בני הנפילים. מלאך מכני, הידד !) אבל הם די מאוסים.
היה נחמד כול כך לפגוש שוב פעם את הדמויות החביבות. אמה החריפה, ג'ייקוב שובה הלב, פיונה השתקנית, יו והדבורים שלו, מילרד המשעשע הנער הבלתי נראה, ועוד.
הסופר הצליח להכניס הרבה מאוד דמויות ראשית לסיפור בלי לקלקל אותו. הישג די מרשים, אם קראתם את הסדרה "גיבורי האולימפוס", מאת ריק רירדן, ניתן לראות בבירור שהספר קצת איבד מעצמו מעודף דמויות.
הדמויות היו טובות.
הצורה שבה הספר כתוב טובה.
העלילה הייתה בסדר. קצת מסובכת. אבל בסדר.
הכול טוב. באמת.
אז מה הפריע לי?
מה מנע ממני לתת חמש כוכבים לספר?


___________________________________________________________________________________________________________________


אולי זאת העלילה, שלעיתים הסתבכה קצת יותר מדי.
אולי אלו הדמויות שלפעמים עיצבנו אותי.
אולי התמונות בכול זאת קצת הרסו לי את החוויה.
אולי ואולי ואולי.
ואולי הבעיה היא בכלל אצלי, ולא אצל רנסום ריגל.

אז רנסום ריגל היקר,
זה באמת לא באשמתך. כי כמו שציינתי קודם, הכול היה טוב פלוס. שום דבר לא השתנה.
זאת פשוט אני, אני השתנתי.”