הבוקר, בשעה 05:18, השתרבב לתוך השינה שלי הקול של ישעיהו ליבוביץ כשהוא אומר שצריך להתרגל לרעיון המהפכני שאישה גם היא אדם. זה לא היה חלום. זה ניגר מתוך הלפטופ שהיה מונח על הרצפה והחליט להשמיע שוב את הראיון ששמעתי אמש קצת לפני שהלכתי לישון. בזמן שאני מנסה להקיש סיסמאות כדי להפסיק את זה, האיש שניסה להמשיך לישון לידי התהפך תוך שהוא ממלמל "נו, תהרגי את זה" ואני, חרף היותי מנומנמת, מצאתי עצמי חושבת על הטרמינולוגיה המיליטריסטית שלו ועל המשמעות שלה.
אני מניחה שזה חלק מתוצרי הלואי של שני ספרים ברצף שעניינם מעמד האישה, יחד עם העובדה שחלק ניכר מזמני בחודשים האחרונים, זה שקודם לכן התקרא זמן פנוי, מושקע בתנועת נשים פוליטית שאני לוקחת בה חלק פעיל.
זה ספר שעיקר העניין שמצאתי בו קשור בפרספקטיבה.
בלזק כתב את הספר במחצית הראשונה של המאה ה-19. אישה בת שלושים בימים ההם היא המקבילה לאישה בת ארבעים או קצת יותר בימינו מבחינה זו שכבר יש לה ילדים והיא כבר הבינה פחות או יותר עם מי היא התחתנה.
ישנם כמובן הבדלים רבים בין האשה שבלזק מתאר לבין אשה בת זמננו, כיון שהמהפכה הפמיניסטית, שליבוביץ טוען שהיא המהפכה הגדולה ביותר בתולדות המין האנושי, מפרידה בין שתי הנשים האלה. יחד עם זאת נדמה לי שההבדלים האלה קטנים מכפי שהם נראים ממבט ראשון. אני חושבת שבטענה של ליבוביץ כי מבחינה פסיכולוגית המהפכה עדיין לא הושגה יש מידה רבה של אמת.
האשה של בלזק היא פריזאית ממעמד גבוה שנישאה לאיש צבא רהבתן בניגוד לעצתו של אביה והבינה את גודל הטעות זמן קצר לאחר המעשה. בלזק מוליך אותה בתוך הגבולות האפשריים עבור מי שרוצה לשמור על מעמדה הכלכלי והחברתי. הם צרים למדי, הגבולות הללו, מה שמקשה על יצירת חיים שיש בהם סיפוק או אושר והעובדה שאשה מבינה את מימדי מרחב המחייה שלה, אין משמעותה שיש לה הכלים לפרוץ אותם.
זה פחות ספר שבא לספר סיפור ויותר ספר שבא לתאר מציאות ולהביע עמדה ביחס אליה. הוא עושה את זה בהצלחה, אם כי, אולי מפני שקראתי אותו מיד אחרי עלה הארגמן, לא מאד התפעלתי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
