למרות שסול בלו הינו סופר יהודי אמריקאי, מפורסם מאד, שקיבל בשנת 1976 פרס נובל לספרות לא קראתי את ספריו עד היום. ככה יצא. הסיפורים הנבחרים הינו הספר הראשון שלו שקראתי. לספר זה הסופר בחר אישית את מיטב סיפוריו. לכן השקעתי בקריאת הספר זמן מרובה - כדי לנסות ולהבין את גדולת הסופר וגדולת סיפוריו. התרשמתי שאכן הוא סופר טוב שכדאי להשקיע מאמץ בקריאת סיפוריו - למי שיש לו זמן פנוי. האם אכן היה מגיע לו פרס נובל ? ספק גדול לדעתי. אבל ככה חשבו הפרופסורים לספרות שהמליצו עליו והוועדה של פרס נובל.

למי מיועדים הסיפורים שבספר, או מי יכול להנות מהם ?

לדעתי, רק אנשים מבוגרים שיש להם זמן פנוי, ומכירים מעט את החיים בארה"ב ובעיקר קראו על חיי היהודים שהיגרו לארה"ב בתחילת המאה ה-20. לקוראים אלו הספר משמעותי. למה ? כמעט כל סיפור מתחיל באדם מבוגר שמתחיל לסקור את מעשיו בעבר. יש ניתוח ארוך של כל דמות בסיפור. רוב הדמויות הם יהודים מבוגרים מהדור הראשון או מקסימום הדור השני באמריקה שהשקיעו את כל חייהם כדי להצליח, בעיקר כלכלית, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. חלקם אכן הצליחו ועל הדרך איבדו את זהותם היהודית וחלקם לא כל כך.

אנשים צעירים שמחפשים עלילה מהירה והפתעות - חבל על הזמן - זה ממש לא זה.

לסיום, המלצה. כדי להיכנס למוד של הספר ולהנות ממנו כדאי להתחיל בסיפור הקצר והיפה שנקרא - בחיפוש אחר מר גרין - גיבור הסיפור מחפש את מר גרין ברובע עוני בשיקגו כדי לתת לו המחאה לצרכי מחיה. (למעשה זה סיפור קפקאי.) מי שצלח את הסיפור הזה כדאי לו לעבור לסיפור המפורסם קשר בלרוסה. ואידך זיל גמור.

עיצוב העטיפה כבד, משאיר רושם של "אל תתעסק איתי אם אתה לא רציני". בתור בנאדם לא רציני זה היה מאוד מאיים.
על השער האחורי מודפסות שלל ביקורות מחמיאות. לא שציפיתי שההוצאה תדפיס על הספר ביקורת שתגיד את האמת (למשל:"לסול בלו יש כישרון יוצא דופן לקחת את המציאות האפורה והמשעממת ולעשות אותה אפילו יותר אפורה ומשעממת") אבל העובדה שהאיש פחות או יותר נמשח למלוכה בכריכה האחורית של מיטב סיפוריו הדליקה אצלי נורה אדומה (רואים את מה שעשיתי כאן? קוראים לזה רמז מטרים. כך משאירים שאלות תלויות באויר ויוצרים מתח אצל הקורא שגורם לו לרצות לקרוא את ההמשך).
פתחתי את הספר מתוך ציפייה לסיפורים קצרים ופריכים שאפשר לכרסם לפני השינה, ולהפתעתי גיליתי שהספר בכלל עוד לא התחיל! צריך לעבור את ההקדמה של המבקר הנכבד (הרבה עמודים) ואת המבוא מאת אשתו של בלו (גם הרבה עמודים).
אז אחרי האיומים מצד הכריכה, החנופה מצד הכריכה האחורית, מבקר אחד שגרם לי להרגיש נחות אינטלקטואלית מעצם זה שלא היה לי כח לקרוא אותו, ואשת סופר אחת שדווקא עשתה רושם נחמד בתוך כל הקדרות מורמת האף שהייתה מנת חלקי עד כה הגעתי לסיפור הראשון.
מסופר שם על מישהו שהוא עכשיו זקן, אבל פעם היה צעיר, ויש לו כל מיני זכרונות מאנשים שכבר אינם אבל פעם היו. כל זה קורה בניו יורק, למרות שיכול היה לקרות גם במוסקבה, לימה, טימבקטו (בירת מאלי, אגב).
הסיפור אינו ארוך במיוחד, כ-20 עמודים, ואת התחושה שנשארת בסיומו אני יכול לנסות להגדיר כשילוב של "נו, ו...", "למי אכפת" וטעם של לחם לבן מרוח במרגרינה.
אחרי פתיחה מוחצת כזאת לא נשארה לי ברירה אלא להחזיר את הספר למצבו הראשוני (להלן: סגור) ולהשיבו אל משכנו (להלן: מדף הספרים בסלון של ההורים של נערתי) בשלום, תוך כדי הצהרות קולניות שהתחילו ב "בפעם הבאה שאתם רואים אותי מחזיק את הספר הזה ביד" ונגמרו ב "ואז תשרפו את האפר שלי בפעם השניה, ליתר בטחון"
לסיכום: לא צריך סיכום, כבר אמרתי הכל