אנטוניו מוניוס מולינה הוא סופר שבשעתו מאד התרשמתי מספרו ״ספרד״, במיוחד מ״ירח מלא״ ופחות מ״חורף בליסבון״.
תקציר הספר מתאר את כתיבתו של מולינה כך: ״ ביכולת סיפורית וירטואוזית, שפיוט ומתח חוברים בה למזיגה מפתיעה, נשזרים כאן סיפוריהן האישיים של דמויות מרתקות של גברים ונשים, על שאיפותיהם ויצריהם, אהבותיהם ושנאותיהם, עם סיפורה האנושי והפוליטי העגום של תקופה אפלה.״

מולינה כותב כאן סיפור שנע על 2 צירי זמן: בשלהי שלטון הפשיסטים של הגנרל פרנקו ואחורה בזמן לתקופת מלחמת האזרחים בספרד.
כפי שנרשם בתקציר, כתיבתו של מולינה, בתיווכה של המתרגמת הנהדרת טל ניצן, אכן וירטואוזית ופיוטית והקורא אמור להתענג עליה. דא עקא, מהר מאד מבינים שהאיזון בין השפה היפיפייה לבין העלילה העמומה משהו, כמעט ואינו קיים ומופרע פעם אחר פעם על ידי מספרים שונים שלוקח זמן להבין מיהם לפי שאר הדמויות. זה מעצבן, בשלב מסוים זה מתיש והכי גרוע זה שאתה מסיים את הספר ושואל את עצמך אם מחר בכלל תזכור מה קראת? מה תגיד למי שישאל אותך בעתיד איך הספר? נראה לי שאגיד שאני זוכר כתיבה יפה אבל לא זוכר על מה ומי נגד מי... זה אגב, פחות או יותר, מה שאמר לי חבר טוב כששאלתי אותו מה דעתו על הספר, לפני שהתחלתי לקרוא...
מבחינתי זו אכזבה גדולה ועוד מחכה לי על המדף ״הפרש הפולני״ שאני מקווה שיפצה אותי במשהו...

סיימתי את הקריאה בספר ואז התחלתי לחשוב: "על מה בעצם הספר הזה?" על יחסים בין בני אדם בתקופה האכזרית של הרודנות בספרד? על כתיבה וספרות או אומנות בכלל? על היקסמות??
מוטיב ההשתקפות במראות חוזר בספר שוב ושוב. מה משמעות ההשתקפות הזו? (המופיעה גם בציור בצילום ובכתיבה שמלווים או מהווים את תוכן הספר). האם חיי אדם ודמותו משתקפים בזולתו? האם כל אלה משקפים אמת שקופה או את מה שהמח רוצה שישתקף בהם? האם הבחירות בחיינו הן שלנו או שאנו מונעים ע"י ההשתקפויות האלה? מדוע מתאהב אדם דווקה במי שפחות שקוף יותר אפלולי או מסתורי? האם זה כי אי הבהירות מאפשרת לדמיון לעשות השלמות למה שלא גלוי? השלמות פרי דמיון מאויים ותשוקות?
הספר מעלה גם שאלות על ספרות ותפקידה בחיי הכותב והקורא. איך משיק הסוריאליזם באומנות לכתיבה מגוייסת פוליטית כשהכותב נמשך לאחד ומחויב לשני בתקופה שהמציאות כל-כך מטורפת ומסוכנת? הטקסט ה"וירטואוזי" כמו שנכתב על הכריכה מאחור, יש בו יותר שאלות מתשובות כשהעלילה החמקמקה נרקמת מדבריהם בגוף ראשון של מספרים שונים כשהמספר מתחלף לעיתים ללא התראה וזה מה שיוצר איזו אי בהירות לרגע ובכך מופעל הקורא כשהוא צריך לנקות את המראה כדי שמה שמשתקף בה מדברי המספר יהיה ברור יותר. לאורך כל הספר נשזרות שתי תעלומות תעלומת רצח ותעלומת הדמות המרכזית של חסינטו סולאנה. מי שקרא את 'ירח מלא' של א.מ.מולינה יודע איזה אלוף הוא בכתיבה וניתוח תעלומת רצח. פתרון שתי התעלומות סחף אותי לקריאה מואצת. א.מ.מולינה גם יודע לכתוב על אהבה ובספר כמה סצנות אהבה ארוטיות יפהפיות. הספר מלא הפתעות ולקורא מסתבר שוב שהאמת אינה אמת אך גם שקר איננה ושהחיים מתים בחייהם והמתים חיים במותם. חסינטו סולאנה, הדמות שסביבה נרקם הרומאן הזה הוא בעצם אישיות תלושה אולי אפילו אימפוטנט בחיו הוא לא מצליח לממש להחזיק ולקיים שום פאן בחיו,(אהבה,נישואין,כתיבה,ידידות, מעורבות פוליטית)דמות מובסת מראשיתה אך ללא סיבה מובנת מקסים את הסובבים אותו. נשים מתאהבות בו,גברים מעריצים אותו. כמו שכתבתי קודם, אולי זה בגלל שידע להסתיר כל-כך טוב את עצמו ולהשתקף הייטב במראות תמונות וציורים, באלה דמותו המטושטשת תמיד הציתה את הדמיון.
אי אפשר שלא להתפעל מיצירה מורכבת זו כתובה היטב בלי פיספוסים אך אולי מורכבת מדי?

ארוך מדי.
נושא מלחמת האזרחים בספרד מעסיק אותי גם בהיבט ההיסטורי וגם בהיבט האמנותי.
מולינה נחשב לאחד מגדולי היוצרים בספרד של ימנו, אם לא הגדול שבהם. אז מה עוד צריך להוסיף לסיר כדי לקבל תבשיל מעולה? יש לנו סופר ענק, אירוע היסטורי דרמטי, ארץ יפה וסובלת... אולי בגלל הציפיות התאכזבתי קצת.
שפתו של מולינה עשירה ונשמעת כמנגינה. היופי שבשזירת המילים ומבנה המשפטים - מהפנט. אבל אחרי שאתה נהנה כל כך מאופן הכתיבה אתה שואל את עצמך - אז מה היה לנו כאן בעצם? מה הסיפור? הסיפור הוא של שלשה-ארבעה עמודים בעצם. מכאן שהבעיה היא בתמהיל - פחות מדי סיפור, יותר מדי כישרון כתיבה נדיר, יותר מדי שפה שירית מרתקת.
למי שאוהב יצירת אמנות הכתובה מעולה - זה הספר. למי שמחפש את הדרמה וההתרחשויות הנוראיות של ספרד בימי מלחמת האזרחים - עדיף ספר אחר.

רכשתי את הספר לא מזמן במחיר מבצע אטרקטיבי ביותר, כאשר הייתי צריך לבזבז את תלושי הקניה רגע לפני פקיעת תוקפם.
ההמלצות היו חמות וגם נסיוני הקודם עם החורף בלסבון (פחות) ועם ירח מלא (יותר) הבטיחו חווית קריאה משובחת.

אבל טעיתי טעות טקטית. לא קראתי בעיון ולא הפנמתי את הביקורות המצויינות והמשבחות שבמאמרים, שכן לצד השבחים יש ציון מפורש שהספר קשה לקריאה ומצריך ריכוז.

כך לקחתי אותו לטיול בוייטנאם, ממנו חזרתי לפני מס´ ימים, וגם בחרתי בו להיות בחירת הקריאה הראשונה.

האמת, די כעסתי על מולינה – נראה היה שעשה מאמץ מכוון להישאר עמום, מעורפל ובלתי מובן. חילופים של הדמות המספרת, התקופה האמורה והמקום אירעו תדיר, ולא אחת קרה שקראתי כ-2 עמודים מבלי להבין ממש מי הוא המספר.
נכון שבמידה מסויימת, הסגנון האמור תואם את מהות העלילה: סתומה, מסתורית וחמקמקה, אך אני לא כ"כ אוהב אי בהירויות מסוג זה, המקשות עלי באופן מלאכותי על הקריאה.

כך נמנע ממני מלמצות את מלא החוויה הספרותית מיצירת מופת זו, שהרי בטיול קשה לגייס את הריכוז הדרוש. חבל, אכן פספוס שלי. ובכל זאת נהניתי.

למי שמעוניין ביצירה מאתגרת, לא קלה אבל מצוינת – מומלץ בחום.
מי שחושש שלא יוכל להתמסר לה – שיחכה לשעת כושר.

הספרים האחרים של מולינה יותר טובים , לדעתי. ההחלפות של המספר ועל מי ומתי מספרים משתנה יותר מדי, בלי יכולת לעקוב. מה שכן אהבתי הוא ההרגשה של הקורא לקראת הסוף שהנה לאט לאט מתגלה עוד שכבה ועוד שכבה של הסיפור וסוף סוף נדע את ה"אמת"! את ה"עובדות"! נבין מה באמת קרה שם! ומה שיפה הוא שבעצם בסוף מתגלה לנו שהיה סיפור בתוך סיפור וחזרנו לנקודת המוצא מבחינת הבנת ה"אמת" של הסיפור - הסופר לא מגלה לנו מה באמת קרה אלא נותן גרסא שהוא מודה שאינה האמת. הרעיון מבריק אבל היה מייגע להגיע לסוף הספר.

- לא אהבתי.(שלמה ג.)