לקראת העליה לכיתה א' לקחה אותי אמי בפעם הראשונה לקולנוע. אני זוכרת היטב את החושך הפתאומי, הכסאות המרופדים ובעיקר את "ספר הג'ונגל" ואת הפחד משירחאן. כשיצאנו מסונוורים לאור השמש אמא אמרה שזה היה סרט נהדר ואני בתמימות שאלתי איך נהנתה מסרט ילדים, אז ענתה לי אמא שלי ש"יצירה טובה - טובה בכל גיל". במשקל המשפט הזה קבעתי לעצמי בהמשך את סטנדט הקלאסיקה ככזה שיטלטל, יערער, יצמית או יגמיע בכל תקופה, ולא רק לשעתו.
במובן הזה ספרו של גי דה מופסן לצערי אינו קלאסיקה.
מופסאן מניח סיפורים קצרים בזה אחר זה, אשר בשלב מסוים בקריאה החלו להרגיש לי כסדרת הטפות שהיתה רלוונטית לזמנו: האיוולת שבפסילת נישואים על רקע גזע, הריקבון שבחיי חברה המושתתים בחזקה על מעמד, יחוס וממון, האכזריות שבמסעות ציד והניגוד שבינם לבין המעמד הגבוה האנין, כביכול ועוד. אני משערת שלו היתי צריכה למלא שאלות עמדות בנושאים הנ"ל ובדומיהם, אני ומופסאן היינו מסכימים כמעט על כל הנושאים הנידונים. עם זאת, בשלב בו צפיתי בסיפור "הענק" שהמחרוזת האבודה שבעליה שיעבדו את עצמם בלי הרף כדי להחזיר את חובה היתה בסופו של דבר מזויפת, זה היה הרגע בו סגרתי את הספר וחשתי שכבר קראתי את זה איפשהו אצל או הנרי. שיעור אנגלית כיתה ו', ככל הנראה.

אחזיר היום בתחושת החמצה את מופסאן לספריה. אני סבורה שיכולתי להינות מכתיבתו אלמלא היה בוחר לכתוב באופן צדקני ויותר נותן לעצמו ביטוי חופשי.

עד אז - אמשיך לצפות בספר הג'ונגל...

לראשונה נתקלתי במופאסן בבית הספר, בסיפור "המחרוזת" (או "העדי" – תלוי בתרגום). קראתי והתאהבתי. התיאורים החיים של פאריס במאה ה-19, ההתיחסות המרובה לאוכל וליין האופיינית לצרפתים ("משהביאו את הגלידה, היתה זו שואה: רוטב, מרק, נוזל בהיר, צף בפינכא..."), אך בעיקר תאורי האנשים וחולשותיהם הקטנות, קטנוניותם, רדיפתם אחרי כבוד וממון ושררה. (מה, זה עדיין רלוונטי גם במאה ה-21?!)

אבל גדולתו האמיתית של מופאסן אינה בכל אלה. כשרונו המובהק הוא בפואנטה. משפט אחד קטנטן בסוף הסיפור, שהופך את משמעותם של כל האירועים שקרו עד עתה ונותן פרספקטיבה חדשה על העולם והחיים. אסתכן ואצטט את סופו של הסיפור "המחרוזת" – זהירות! ספויילר גדול! – "אוי! מתילדה מסכנה שלי! אך שלי היה חיקוי. בקושי שווה חמש מאות פרנק!" זהו. קראתי ונשארתי חסרת נשימה. באבחת סכין חדה של משפט מבריק אחד הפך מופאסן את כל מה שחשבנו עד אותו הרגע. בראשי חלפו חייה של מתילדה, על כל הרע שנפל בחלקה, על כל מה שיכול היה להיות אילו.
ולא יכולתי שלא לתהות אם גם בחיי אין רגע מכונן שכזה, שאילו הייתי בוחרת במסלול אחר היו חיי משתנים לחלוטין.

הסיפור הזה השתמר בזכרוני שנים, לא מעט בזכות אותה פואנטה מבריקה. והנה, נתקלתי לא מזמן בקובץ סיפורים של מופאסן ומהרתי לסיים את כולו בבת אחת. מסתבר שזכרוני לא הכזיב, והתאהבתי מחדש.
בקובץ הסיפורים "הירושה" ישנם סיפורים קצרים שלא נופלים במאום מהסיפור "המחרוזת". הם שנונים ומלאי ביקורת על החברה, והעיקר – פואנטה נפלאה שלא ארחיב עליה כדי לא לספיילר את הסיפורים הפחות מוכרים. דווקא הסיפור "הירושה" הפותח את הקובץ, שהוא נובלה יותר מאשר סיפור קצר, הוא כמעט נטול פואנטה, לא במשפט האחרון לפחות. ועדיין הוא נהדר, בשל כל הסיבות האחרות שמניתי קודם לכן.

הדבר היחיד שהפריע לי בכתיבתו של מופאסן הוא שלא ניכרת בה אהבת אדם. הביקורת נכתבת בעט מושחזת, אך היא נטולת חיוך וחמלה. מופאסן מיטיב להבין את לב האדם, אך לא סולח לחולשותיו. אבל זה כבר עניין של אופי, לא של כשרון כתיבה.

בכל מקרה זהו קובץ סיפורים מומלץ ביותר, גם למי שאינם חובבי הסיפור הקצר.

אסופה של שבעה סיפורים קצרים ועוד אחד ארוך יותר בעיקר על תעתועיו של הממון ותפקידו בשינוי מהלך גורלם של חיים שלמים אך גם כמובן התסבוכות הרגילות של גברים ונשים, מומחיותו המוכחת של גי דה מופאסאן, אמן הסיפור הקצר בז'אנר הזה. כרגיל קריאה מהנה ואיכותית.