סיפור חיים נוגע ללב של 2 אחיות מקולומביה, מאמצע המאה 20, שאמן נטשה אותן בתחנת רכבת כשהיו רכות בשנים. הן נשלחו למנזר, ואמה רייס, האחות הצעירה מספרת את סיפור חייה דרך 23 מכתבים לידיד לאחר שנים רבות.

חייה כילדה ונערה היו קשים מאוד, מלאי התעללות ורעב והזנחה, היום על דברים כאלו היו אוסרים את האם שנטשה את ילדיה אחד אחד.
איפה יצחק קדמן הקולומביאני ?
גם במנזר אליו נשלחו לאחר הנטישה, היא חוותה חוויות מסמרות שיער ומעט מאוד נזירות שם היו אמפטיות וחביבות לילדה. המנזר היה להן למעשה לכלא עם חינוך נוקשה מאוד עונשים ומעט מזון וניצול כוח עבודה זול של ילדות.
מה שמפליא בכל הסיפור שאמה רייס (בספרדית - מלכים) מספרת את קורותיה מילדות רכה ועד לבגרות במין פשטות ובהירות ואין בה אף טיפת מרירות או טרוניות לאף אחד. מין קבלה מופלאה של קורות חייה לטוב ולרע.
היא מפליאה לתאר את החוויות שנחרטו עמוק בנפשה גם הנעימות שבהם וגם הטראומטיות שבהן בחן ובאובייקיטיבות כה רבה כאילו זה קרה בעבר הרחוק למישהי אחרת.
הסיפור לגמרי אותנטי ומבוסס על תרגום של מכתביה מספרדית. אמה רייס ברחה מהמנזר בגיל ההתבגרות כשהיא אנלפבתית, בלי מקצוע, ובלי אחותה. רק הבגד שלעורה.
ברבות השנים בזכות כשרונותיה היא הפכה לאומנית, ציירת, השתקעה בצרפת, ונישאה לרופא צרפתי,נישואין לאמן קולומביאני בצעירותה לא החזיקו מעמד והם התגרשו.
על זהותם של הוריה היא לא ממש ידעה הרבה ונשבעה לאחותה הגדולה ממנה אלנה לא לספר אף פעם. יכול להיות שהיא נכדה לאחד מנשיאי קולומביה של המאה ה-20.
אבל יכול להיות שהיחוס הזה בדוי כפי שילדים אסופים ונטושים מאמצים לעצמם עבר שנשמע הרבה יותר זוהר ואידיאלי מכפי שחוו במציאות.

זהו הספר השלישי של הוצאת זיקית שאני קוראת. מהראשון "שעה חופשית" התאכזבתי. מהשני "בבשר החי" - ורה ג'קוני -התאכזבתי יותר. נטשתי באמצע וצירפתי אותו לרשימת "הפלצנים בע"מ" ואילו "אני באה משם" - חותמת בשתי ידיים על איכותו, טיבו והנאתי ממנו.

ספר אוטוביוגרפי משובח וכובש המכיל 23 מכתבים, שנכתבו על ידי הציירת הקולומביאנית אמה רייס (1919-2003), לעיתונאי וההיסטוריון –חרמן ארסיניגאס. במכתבים אלה אמה רייס חוצבת וחורטת את ילדותה בתקופת החדר ולאחר מכן במנזר.

את המכתב הראשון אמה רייס כותבת בפריס באפריל 1969 ואת האחרון בבורדו 1987 (שש שנים לפני מותה), בין מכתב למכתב מפריד איור מבית היוצר של אמה רייס.

עד סוף הספר לא הבנתי למה אמה רייס הקדישה את המכתבים לחרמן דווקא. אני משערת שהתשובה טמונה בעיסוקו כעיתונאי והיסטוריון.

במקור הספר נקרא "ספר זיכרונות בהתכתבות". לא ברור לי למה הספר תורגם לשם: "אני באה משם". מה לא טוב בשם המקורי?

במכתב הראשון, אמה רייס מתארת את מגוריה עם אחותה הגדולה ממנה בשנה וחצי, בחדר קטן ללא חלונות, ורק עם דלת שפנתה לרחוב. החדר הזה הכיל אותה, את אחותה, ילד נוסף שנמסר בשלב מאוחר יותר לאיש נכבד ועשיר ואת הסניורה מריה.

בחדר הזה לא היה חשמל ולא חדר שירותים. את הצרכים עשו בסיר אמייל שרוקן ביום המחרת. על ריקונו הייתה אחראית אמה, ואת המים לצריכה היומית הביאה אחותה.

דרך מכתביה הקורא נחשף לעוני, פשע, אלימות, פאודליזם, אמונות תפלות ובעיקר על השליטה באנשים באמצעות כסף וממון.

הספר מחולק לשניים: החלק הראשון מתמקד בילדותן של שתי האחיות עד גיל חמש, והחלק השני על החיים במנזר עם אחותה אלנה.

חייה במנזר חשוכי אהבה וחיבה. מה היא מקבלת מהמנזר? בדידות, עבודת פרך, רעב והשפלה. היא למדה לטאטא כשמהמטאטא גדול ממנה. היא קילפה תפוחי-אדמה, פינתה אשפה, פירקה ארגזים, שטפה רצפות רקמה ועוד. כשלא הצליחה במשימות שהטילו עליה הנזירות היא זכתה לעונשים. איזה עונשים? לשטוף סירים ענקים של אוכל, לנקות את המטבח, פחי אשפה, אסלות ועוד. לאחר יום עבודה עמוס ומפרך, היא ואחותה נאלצו לבלות את הלילות על מיטות עשויותמלוחות עץ, ומזרנים מקש מצופה בבד עבה.

באחד המכתבים אמה כותבת שהיתה לה בעית שליטה בצרכיה בלילות. כל מאמציה למנוע הרטבת המצעים לא צלחו. כדי לרפא אותה מהתופעה, האחות תרסה השקתה אותה במרק שחור שמנוני, ללא מלח בטעם מר. התרופה הזו כמובן לא השפיעה עליה, ומיום ליום טעם המרק הפך עבורה ליותר ויותר מבחיל.

"יום אחד שאלתי את האחות תרסה ממה עשוי המרק שהיא נותנת לי.... היא ענתה שזה "מרק עכברים" (עמוד 174. "כן", אמרה לי. "החיות השחורות האלה שרצות על הרצפה במאפייה ובמטבח".... אחרי המשפט הזה אמה הקיאה במשך שלושה ימים, אך לא שבה להרטיב את המיטה בלילה וכפרס הוענק לה מזרן. חייכתי לעצמי שהיא כתבה שמאז שמורה בליבה פינה חמה לעכברים.

בילדותה המוקדמת עם הסניורה מריה, אמה רייס מגוללת קטע מזעזע על התינוק שילדה הסניורה מריה. התינוק נעלם ביום אחד. המכתב הזה הוא כואב וקשה. איך אפשר?

קטע שהעלה חיוך על פניי בתוך ים המכתבים, ופרקי חייה העצובים והעגומים, היה היום שבו הנזירה ראתה קן ציפורים עם ביצים על העץ בגינה. אמה בסקרנותה הבלתי נילאת טיפסה על העץ כדי לגעת בביצים, אלא מה, כשנאחזה בענף היא שברה אותו, נחתה על הקרקע, וכתוצאה מכך היא קיבלה מכה חזקה בבטנה.

הכאב בבטנה נמשך כל היום ושהתעוררה למחרת היום, היא מצאה את עצמה כשהמצעים ורגליה מגואלים בדם. בתמימותה היא רצה לנזירה: "התפוצצתי, נפלתי מהגמד (העץ) והתפוצצתי ואני עומדת למות."
לאחר בדיקה שנערכה על ידי הנזירה היא חייכה אליה ואמרה: "אין לך כלום, זה נורמאלי אצל כל הנשים". הנזירה הוציאה מסל גדול סמרטוטים, וביקשה מאמה שתניח אותם בין רגליה לספוג את הדם...

אמה רייס לא מעניקה חסד לקוראים. היא מפרטת התעללות נפשית ופיזית בכל מכתביה בשפה פשוטה, מרתקת וברורה. לא מצאתי בהם מרירות או כעס כמצופה מילדותה הנוראית. למרות פזילתה ונראותה, היא לא ביקשה רחמים וחמלה מאף אחד, ולא פיתחה סימני חספוס ונוקשות כלפי הסובבים אותה.

האחיות רכשו כבוד והערכה לסיניורה מריה, כשהן הגיעו למנזר אלנה אמרה לאמה: "אם תדברי על הגברת מריה ארביץ לך." ואכן שתיהן שמרו על שתיקה. הן לא סיפרו על עברן, מי נטש אותן ואיך. מעניין, לא מצאתי במכתביה הסבר מי זו הגברת מריה עבורן. אולי זו אימן? תעלומה...

במכתבים אלה אמה רייס מאשימה ומבקרת את הממסד, הכנסייה הקתולית, הפנטיות האפלה והדידקטיות, כולל האמונה העיוורת בשטן ואחריותו לרוע ולרשע.

ספר אותנטי, קולח ומעניין על ילדותה של אמה רייס (רייס-מלכים בספרדית) עד לבריחתה מהמנזר ללא אחותה, שהיא אנאלפביתית בגיל 19, ובזכות כישוריה ואישיותה הכובשת הפכה לציירת.

בשורה התחתונה: ספור חיים מיוחד, שובה לב, עוצמתי, מטלטל ומצמרר.

אזהרה: קשה להניח את הספר הזה מהיד.

ממליצה בחום.

לי יניני

הוצאה: זיקית, ביוגרפיה, 285 עמודים, 2014

מהכריכה הפנימית:
אמה רייס נולדה ב-1919 בבוגוטה שבקולומביה. ננטשה עם אחותה על ידי מריה והועברו על ידי עוברי אורח למנזר. בגיל 19 אמה ברחה מהמנזר והתגלגלה בעולם. נישואיה לפסל הקולומביאני גיירמו בוטרו-גוטיירו החזיקו מעמד רק שנה. לאחר פרידתם אמה רייס עברה ללמוד אומנות פלסטית בפריז. היא התחברה לאומנים ואינטלקטואלים פריזאיים ידועים ונישאה לרופא צרפתי. נדודיה בעולם לא פסקו והיא חיה ברומא, בת"א, בפריז, מקסיקו, ארה"ב, בבורדו ובכל מקום שהתה מספר חודשים/שנים. מעידים על אמה רייס שהייתה אישיות כובשת ובפריז הפכה להיות "הסנדקית" של אמנים. זמן קצר לפני מותה ממשלת צרפת העניקה לה את אות מסדר הכבוד לאמנויות ולספרות.

היה או לא היה, אמת או בידיון או צירוף של שניהם באדיבות הזכרון המתעתע או ההדחקה, הסיפור המובא לפנינו מפי הציירת הקולומביאנית אמה רייס (1919-2003) אודות ילדותה הוא בעיני סיפור מרתק. זמן ההתרחשות מוגדר - שנות ה-20' וה-30'. המקום - קולומביה, בבירה בוגוטה ובעיירות השונות בשכונות עוני ובמנזר מדכא. הוא מתאר ילדות קשה מנשוא, זכרונות קשים, פחדים, נטישה, התעמרות, אלימות, רוך, חמלה וידידות, אך אין בו בכלל מרירות וגם לא אמירות שיפוטיות. זכרונות נטו, במידת האפשר.

אמה רייס כתבה על ילדותה ב-23 מכתבים שנכתבו, בין השנים 1969-1997 לידידה חרמן ארסיניגאס (1900-1999) – הסטוריון, פוליטיקאי ודיפלומט, אשר שירת, בין השאר, כשגריר ארצו בישראל (1962) – האם זו היתה התקופה בה אמה רייס חיה בתל-אביב? זאת לא אדע.

הסיפור קולח ומרתק. לא זכור לי ספר שכה התקשיתי להניח מהיד ומשעשיתי זאת חזרתי אליו בהקדם האפשרי עד שסיימתי אותו. אהבתי במיוחד את המכתב הראשון המתאר את ילדותה בשכונת עוני ובמזבלה ששימשה למגרש המשחקים ובמיוחד כיצד הילדים הקטנים הללו קלטו את המתרחש בעולם הגדול. גם מכתב 15 המספר על קליטת הילדה החדשה מריה ואת "אחיה " טררורה ריגש אותי מאד.

רוב הספר מוקדש לחיים במנזר מנקודת ראותה של ילדה ואחר כך נערה. דרך נקודת מבט "צעירה" זו, שהסופרת מצליחה לשמרה במידה רבה למרות שמכתביה המרכיבים ספר זה נכתבו בגיל בוגר, נחשף המנזר ודרכו הממסד הדתי על הצדדים האפלים שבו: הדרך בה גודלו הילדים – אינני מוצא הגדרה הולמת יותר מאשר טרור חינוכי למה שמתואר שם. הניצול, על גבול העבדות, של עבודת הילדים כדי לממן לא רק את הוצאות המחיה של הילדות אלא של המנזר והממסד הדתי.

דייגו גרסון באחרית דבר המופיעה בספר זה, מצטט את המשורר רילקה שאמר כי "מולדתו של האדם היא ילדותו". רייס, הגם שבחרה לחיות הרחק ממולדתה, מחזירה לחיים את המולדת הזאת בתיאורים חיים ונוגעים ללב של ילדותה. סיפור יציאתה מבין חומות הכלא של המנזר לחופשי נראה לי כמעין גרסה אישית של "יציאת מצרים". כיצד הצליחה נערה צעירה אנאלפאבתית חסרת כל למצוא את דרכה לפאריס ולתהילה ישאר בעיני בגדר נס.

לספר הזה מצורפים איורים מפרי מכחולה של רייס.

השורה התחתונה: ספר מרתק, כתוב נפלא שלי היה קשה להניח מהיד. מומלץ מאד.

קודמיי כתבו את רוב מה שניתן היה לומר על הספר. אצלי הוא זכה לחמישה כוכבים על הכתיבה הנאיבית, הישירה והלא מתיימרת ועל סיפור חיים מטלטל.
זוהי אוטוביוגרפיה על ילדותה של המחברת כפי שהיא סיפרה במספר מכתבים שכתבה לחבר שלה.
הספר נותן הצצה לחיים בשנות העשרים של המאה הקודמת בקולומביה. המחברת שגדלה ללא הורים והתגלגלה ממקום למקום מספרת חוויות קשות על תקופה קשה.
מעניין מאוד סיפורה את שעברה במשך 15 שנים במנזר קתולי, אורך החיים הנזירי, היחסים בין שאר הנזירות ואורך חייהם.
אולי הסיפור נאיבי, אבל הוא לא ישאיר אתכם אדישים אפילו לדקה. הקריאה קולחת ומהנה ביותר.

רייס מספרת בספר על עברה עד השלב שברחה מן המנזר בהיותה לקראת גיל 20. בסוף הספר מאמר מאיר עיניים החוקר את שעברה רייס בחייה עד מותה.
רייס בחייה הייתה מאוד קנאית לפרטיותה. הספר פורסם לאחר מותה. היא רצתה שיזכרו אותה כאמנית, כציירת ולא על סיפור חייה שבעצם פרסם אותה.

אמה רייס, הייתה ציירת, אשת בוהמה מפריז. כזו שהסתובבה בעולם (כולל שנה וחצי בישראל), הייתה פטרונית של אמנים קולומביינים בפריז, ובין מכריה אושיות תרבות כמו אלזה מורנטה ז'אן פול סארטר, פרידה קאהלו (ואלה רק אותם דמויות שאני מכיר... הרשימה ארוכה בהרבה).
לא תמצאו בספר איך הגיעה אותה ילדה שננטשה בגיל 4 בתחנת רכבת בכפר נידח בקולומביה להיות אותה "אמה רייס"? הספר מביא את ילדותה של אמה מגיל 4 ועד 19, (אחרית דבר מביאה נקודות ציון לקורותיה בהמשך).
הספר- בעצם 23 מכתבים, ששומרים על רצף כרונולוגי שיוצרים עלילה לינארית ורציפה, מסופר מפי האישה דרך עיני הילדה שהייתה. נקודת מבט מיוחדת זו יוצרת לעתים ערוב של מציאות ודמיון, תעתועי הזיכרון (חלקם בלתי נמנעים). נקודת המבע המיוחדת יוצרת הדחקת פאתוס מטלטלת, כשמצבים איומים מתוארים בקול מונוטוני ואחיד. הילדות שמתוארת היא ילדות קשה, אמה רייס ללא אמצעים אמנותיים מיוחדים, ופירוטיכניקת סופרים מצליחה להכניס את הקורא לעולמה הפנימי והיום יומי, עולם קשה של עוני רב וניתוק במנזר ללא כל קשר עם העולם בחוץ. בספר מתוארת שיגרת היום הקשה של הילדות במנזר, שיגר זו מובאת באופן ילדותי ומטלטל. לפרקים לא ידעתי כיצד אני מרגיש כלפי הסיפור, אבל ללא ספק שהרגשתי לכל אורכו - מדובר בספרון קצר, כמו אחרים של הוצאת זיקית שהספקתי לקרוא עד כה.

אמה רייס היא אדם אמיתי. היא נוךדה ב1919 בקולומביה ונפטרה בשיבה טובה בגיל 84 בפריז. היא כותבת את הספר הזה כמכתבים לחרמן (אנגלסייאס?) שנמשכים מ1969 ועד ל1997. היא מספרת על חייה ובעיקר על ילדותה. אין לה הורים וכל מי שאימץ אותה, בין אם אישה אנוכית בשם מריה או שנים קשות במנזר היו אנשים מבוגרים שפשעו כנגד הילדים הקטנים שהיו תחת חסותם, ביניהם אמה. אמה רייס מתארת עולם קר של ניצול, עולם מעמדי וכנסיה מעוותת שהיא כמו מיקרוקוסמוס של העולם המעמדי המעוות שבחוץ (עשירים זוכים לפריבילגיות ועניים וחסרי "בית" יכולים להיות רק משרתים או עבדים), בעולם של אמה יש רק עבודה, עונשים, שטן, פחד, בדידות ולפעמים, כמו בעולמם של רוב הילדים, ישנה אהבה גדולה או חלום או צחוק.
נהניתי מאוד וגם מההוצאה הירוקה הזאת, הדפים היפים, ההגהה המעולה והאיורים של אמה רייס (שגדלה להיות אומנית מפורסמת, נשואה באושר וחיה בצרפת רוב חייה).

שם הספר "אני באה משם", מעיד על מהותו. עולם הרעב, ניצול ילדים והעוני הפיזי, הרוחני והנפשי.
כשאמה רייס כותבת "משם", הרי ברור שהיא נמצאת "כאן". בעולם השבע, הנהנתן ורואה את הרגע אבל אינה שוכחת את ה"שם".
יחודו של הספר וקיסמו הוא מבנהו והכתיבה הנאיבית, עובדתית של הארועים.
ספר בנוי ממכתבים להרמן( היא קוראת לו חרמן בתרגום לספרדית) ארסינייגאס.
זה לא חשוב מיהו אותו הרמן , המכתבים מובאים כפרקים כרונולוגיים סדורים של חייה ושל אחותה אלנה, מגיל שלוש עת התלוו לאישה בשם מריה, דרך חיי עבדות וניצול במינזר, זאת בשם הדת, ו "טובת הילדים" כמובן.
בגיל 19 אוזרת אמה רייס עוז ובורחת מהמסגרת הזאת.
ברגע מסויים בקריאה כבר לא היה חשוב לי כי מדובר במכתבים. קיסמו של הספר בפרטים שיוצרים הוויה ואישיות נדבך אחר נדבך.
אמה , חיה בהתחלה עם אם שלכל הדעות היתה נחשבת כיום כ"אם נוטשת, חסרת מסוגלות הורית".
היא נכלאה יחד עם אחותה לימים שלמים, תוך ציפיה לבואה של האם מעיסוקיה השונים. ועם זאת, מריה ,האם, דאגה להם, בדרכה.
היא ננטשת סופית בגיל חמש ומועברת למינזר. שם היא מצטרפת לגדוד ילדות ונערות שתפקידם, ל..כסות את חובות המאמץ שבחינוכן על ידי עבודה קשה, עשר שעות ביום , המצאה של חובות והתחייבויות ומטלות, חדשות לבקרים.
הן רוקמות דגלים, בגדים, ועבודות אחרות עבור ה "עולם האחר", וזאת כדי למרק את חטאיהן, וחטאי המזמינים.
איך היא כותבת : " כל מה שקרה במנזר , לא קרה בעולם...לא.הכל היה בעולם חוץ מאיתנו....כל מה שהיה בעולם היה חטא; לכן ..אמרנו כמה תפילות אווה מריה למען הלקוחות החוטאים שלנו".
כמובן התווסף איום הגיהינום. שאותו שמעו בהטפה יום יומית.
עד ש..יום אחד שני חתולים, החלו להתרוצץ בין הבנות העומדות במיסדר ומה שקרה רצוי לקרוא. אירוניה גרוטצקית בשלמותה.
כושר מיצוי המצב של הכותבת בא בקטע נפלא :"כשהייתי קטנה ונסעתי עם הגברת מריה הכרתי כמה בעלי חיים גדולים: את הפרות, השוורים, הסוסים...ועוד חיות שקראו להם כלבים.
כאן במינזר היו רק בעלי חיים קטנים מאוד.חתול עצוב,תרנגול שהיה מרושע, שתי תרנגולות טיפשות, ויותר מכל פחדנו מהעכברים, והם היו קטנים.
היו לנו גם המון המון כינים ופשפשים, אבל מעולם לא ראינו אותם בקבוצות, הם היו תמיד בודדים..".
איזה תיאור נפלא.
ואי אפשר בלי להתייחס לחלק הסיום שנכתב על ידי אדם אחר. הוא מוסיף ומשלים את דמותה של אמה.
אביא רק תיאור אחד:בעולם ה"אחר" ,היא מנסה לצייר ממודל ונכשלת. המנחה שלה אומר לה.."הוא אמר לי שאני צריכה לעבוד לבד, כי יש אנשים שיודעים את המלאכה , אבל אנשים שיש להם מה לאמר אין הרבה..".
כמה זה נכון גם לכותבים ומברברים.

"אני באה משם" הוא רצף של מכתבים שכתבה אמה רייס המתארים את ילדותה בקולומביה. אמה איננה יודעת מיהם הוריה, היא ואחותה מטופלות ברשלנות על-ידי אישה בשם מריה עד אשר מריה עוזבת אותם, כתוצאה מחוסר תשומת לב, טעות או חוסר אכפתיות. מכאן מתגלגלות השתיים למנזר בבוגוטה, שם הן גדלות מבלי להכיר את העולם הסובב. על אף פוטנציאל הפסטורליות המתעורר בנו למשמע שם הארץ קולומביה (ג'ונגלים, אינדיאנים, צמחי בננה, ריחות התבשילים), עיקר הפסטורליה בספר היא בתאורי הרקמות שרקמו בנות המנזר במה שניתן לראות כעבדות. בסוף הספר מצורפת מעין אחרית דבר מאת דייגו גרסון, המנסה להתחקות אחר קורותיה של אמה רייס בחייה הבוגרים. אחרית הדבר קצת מרושלת, יש לציין, מלאה בניים-דרופינג, מבולבלת, וכתובה בסדר לא מספיק כרונולוגי. אי הסדר וחוסר הנהירות של אחרית הדבר בולטים במיוחד על רקע המכתבים הנהירים שכתבה אמה רייס.

אני רוצה להתעכב דווקא על נהירות מכתביה של רייס, המרכיבים את הספר עצמו. האמת הקשה כתובה בצורה שקופה כזכוכית, בסדר מופתי, והספר קולח כנהר. מובנותו הרבה והצגת הדברים כפי השם, ללא רצון לייפות או למחות, היא הנותנת לספר את כוחו וגם מעידה על האופן בו אמה רייס התמודדה עם המציאות כאשר חוותה אותה. היא לא ראתה אפשרות אחרת, כך היו פני הדברים וזהו. מובן שתקופות מסויימות היו קשות יותר, אך הן חלפו והיא השתחררה מאחיזתן בשוויון נפש של נזיר זן. כקוראת, לא יכולתי שלא להזדעזע מהיחס לו זכו אמה ואחותה פעם אחר פעם, חלק מהמאורעות מתוארים כטראומטיים ממש ומעלים דמעות. מעניין לדעת כיצד מבוגרים שחוו ילדות כשזאת חווים את העולם בבגרותם, וחבל שאחרית הדבר התחקתה אחר מקומות מגוריה ובני זוגה של אמה רייס באופן רכילותי ולא התמקדה בדמותה של אמה, באופיה, ברגשותיה ובאופן שביטאה את כל אלה באמנותה.

נחמד