ספר אוטוביוגרפי משובח וכובש המכיל 23 מכתבים, שנכתבו על ידי הציירת הקולומביאנית <mark>אמה רייס</mark> (1919-2003), לעיתונאי וההיסטוריון –חרמן ארסיניגאס. במכתבים אלה <mark>אמה רייס</mark> חוצבת וחורטת את ילדותה בתקופת החדר ולאחר מכן במנזר.

את המכתב הראשון <mark>אמה רייס</mark> כותבת בפריס באפריל 1969 ואת האחרון בבורדו 1987 (שש שנים לפני מותה), בין מכתב למכתב מפריד איור מבית היוצר של <mark>אמה רייס</mark>.

עד סוף הספר לא הבנתי למה <mark>אמה רייס</mark> הק

היה או לא היה, אמת או בידיון או צירוף של שניהם באדיבות הזכרון המתעתע או ההדחקה, הסיפור המובא לפנינו מפי הציירת הקולומביאנית <mark>אמה רייס</mark> (1919-2003) אודות ילדותה הוא בעיני סיפור מרתק. זמן ההתרחשות מוגדר - שנות ה-20' וה-30'. המקום - קולומביה, בבירה בוגוטה ובעיירות השונות בשכונות עוני ובמנזר מדכא. הוא מתאר ילדות קשה מנשוא, זכרונות קשים, פחדים, נטישה, התעמרות, אלימות, רוך, חמלה וידידות, אך אין בו בכלל

סיפור חיים נוגע ללב של 2 אחיות מקולומביה, מאמצע המאה 20, שאמן נטשה אותן בתחנת רכבת כשהיו רכות בשנים. הן נשלחו למנזר, ו<mark>אמה רייס</mark>, האחות הצעירה מספרת את סיפור חייה דרך 23 מכתבים לידיד לאחר שנים רבות.

חייה כילדה ונערה היו קשים מאוד, מלאי התעללות ורעב והזנחה, היום על דברים כאלו היו אוסרים את האם שנטשה את ילדיה אחד אחד.
איפה יצחק קדמן הקולומביאני ?
גם במנזר אליו נשלחו לאחר הנטישה, היא חוותה חוויו

<mark>אמה רייס</mark>, הייתה ציירת, אשת בוהמה מפריז. כזו שהסתובבה בעולם (כולל שנה וחצי בישראל), הייתה פטרונית של אמנים קולומביינים בפריז, ובין מכריה אושיות תרבות כמו אלזה מורנטה ז'אן פול סארטר, פרידה קאהלו (ואלה רק אותם דמויות שאני מכיר... הרשימה ארוכה בהרבה).
לא תמצאו בספר איך הגיעה אותה ילדה שננטשה בגיל 4 בתחנת רכבת בכפר נידח בקולומביה להיות אותה "<mark>אמה רייס</mark>"? הספר מביא את ילדותה של אמה מגיל 4 ועד 19, (אחרית

<mark>אמה רייס</mark> היא אדם אמיתי. היא נוךדה ב1919 בקולומביה ונפטרה בשיבה טובה בגיל 84 בפריז. היא כותבת את הספר הזה כמכתבים לחרמן (אנגלסייאס?) שנמשכים מ1969 ועד ל1997. היא מספרת על חייה ובעיקר על ילדותה. אין לה הורים וכל מי שאימץ אותה, בין אם אישה אנוכית בשם מריה או שנים קשות במנזר היו אנשים מבוגרים שפשעו כנגד הילדים הקטנים שהיו תחת חסותם, ביניהם אמה. <mark>אמה רייס</mark> מתארת עולם קר של ניצול, עולם מעמדי וכנסיה מעוותת

שם הספר "אני באה משם", מעיד על מהותו. עולם הרעב, ניצול ילדים והעוני הפיזי, הרוחני והנפשי.
כש<mark>אמה רייס</mark> כותבת "משם", הרי ברור שהיא נמצאת "כאן". בעולם השבע, הנהנתן ורואה את הרגע אבל אינה שוכחת את ה"שם".
יחודו של הספר וקיסמו הוא מבנהו והכתיבה הנאיבית, עובדתית של הארועים.
ספר בנוי ממכתבים להרמן( היא קוראת לו חרמן בתרגום לספרדית) ארסינייגאס.
זה לא חשוב מיהו אותו הרמן , המכתבים מובאים כפרקים כרונולוג

<mark>אמה רייס</mark> מביאה אותנו, בשפה קולחת, בפשטות ובלא תחכום, לילדותה ולבחרותה האומללים. ללא אהבת אם ואב, ללא חיבוק או מילה חמה, ברעב ובחוסר כל, מספרת לנו הסופרת על שנותיה הראשונות והגעתן, שלה ושל אחותה, למנזר קתולי. היא מעבירה שם חמש עשרה שנים של חינוך קשוח, השפלה, עבודת כפיים קשה ולעיתים מבזה, עוני ורעב שהם מנת חלקה והתמודדות עם הגורל המר שנגזר עליה. דרך מילותיה הזורמות והסוחפות אותנו, אנו מכירים את החדר

"אני באה משם" הוא רצף של מכתבים שכתבה <mark>אמה רייס</mark> המתארים את ילדותה בקולומביה. אמה איננה יודעת מיהם הוריה, היא ואחותה מטופלות ברשלנות על-ידי אישה בשם מריה עד אשר מריה עוזבת אותם, כתוצאה מחוסר תשומת לב, טעות או חוסר אכפתיות. מכאן מתגלגלות השתיים למנזר בבוגוטה, שם הן גדלות מבלי להכיר את העולם הסובב. על אף פוטנציאל הפסטורליות המתעורר בנו למשמע שם הארץ קולומביה (ג'ונגלים, אינדיאנים, צמחי בננה, ריחות התבש

קודמיי כתבו את רוב מה שניתן היה לומר על הספר. אצלי הוא זכה לחמישה כוכבים על הכתיבה הנאיבית, הישירה והלא מתיימרת ועל סיפור חיים מטלטל.
זוהי אוטוביוגרפיה על ילדותה של המחברת כפי שהיא סיפרה במספר מכתבים שכתבה לחבר שלה.
הספר נותן הצצה לחיים בשנות העשרים של המאה הקודמת בקולומביה. המחברת שגדלה ללא הורים והתגלגלה ממקום למקום מספרת חוויות קשות על תקופה קשה.
מעניין מאוד סיפורה את שעברה במשך 15 שנים במנ