ספרו של פטריק מודיאנו, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2014.
זהו הספר הראשון שקראתי של סופר זה.
שני הסיפורים צורפו יחד לטעמי, היות ושניהם דנים באותו נושא.
הנושא הוא הזיכרון, אופיו המתעתע והמתעמם מול הזמן החולף.
התאכזבתי קצת מהספר, מהמלנכוליות שבו. ציפיתי ליותר.
אהבתי את הצגת העיר פריז של שנות השישים על רחובותיה. ממש הרגשתי שאני מתהלכת עם המספר ברחובות העיר.
אהבתי את הסיפור הראשון יותר מהשני.
הכתיבה מיוחדת מאוד. זהו ספר מורכב ומעורר מחשבה.
מומלץ לקריאה לאוהבי ספרים שאינם אוהבים רק ספרי עלילה. מדובר בספר אשר אין התחלה וסוף ברורים.
לאחר קריאת הספר, קראתי קצת על מודיאנו. ועדת פרס נובל ציינה כי בחרה בו על “אמנות הזיכרון שבאמצעותה הוא עורר את הגורלות האנושיים”.
הוא בן לאב יהודי והוא תמיד כתב על אותם נושאים, על זיכרון, על אובדן, על זהות ועל הזמן.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
