קו נורא דק מפריד בין השראה להעתקה – האחד לוקח ממה שנספג בך במשך השנים בלא שתהיה לך שליטה ופוף נוצר משהוא חדש, והשני פשוט מייצר כפילות זולה ומקוממת.
כשקראתי את אראגון לפני מספר שנים (כן כן התעכבתי קצת עם הביקורת בגלל הספר האחרון בסדרה שרק עכשיו קראתיו), כמעט השלכתי את הספר אחרי כמה עמודים בהרגשה כי אני קורא העתקה בלי בושה.
כל חסידי שר הטבעות יזהו מיד קטעים שדומים בצורה ברורה כל כך לסצנות טולקינאיות או כאלה שמגיעות מקלאסיקות פנטזיה אחרות - העתקה שכזאת כמעט ללא מחילה.
אבל עם התמשכות הספר שיניתי דעתי.
על הילד הזה - כריסטופר פאוליני – נחה כנראה השראה, הוא קרא, ספג, ודמיין ובסוף סיפר, ויצא לו.
יצא לו סיפור טוב, פנטזיה של פעם, עם טיונים של להקות קודמות של שנות השישים, אבל עדיין משהו משובח ששווה כמה שעות של קריאה למרות עובי רציני של ארבעה כרכים.
פאוליני כתב את הספר כשהיה רק בין חמש עשרה, וסיים את הסדרה כשהוא בשנות העשרים המאוחרות שלו, ונחמד לראות את זה משתקף בכתיבתו – מכתיבה של דמיון טהור ופשוט בספר הראשון, לכתיבה שמכניסה תובנות (נאיביות) מהחיים ומתפלספת יותר בספרים המאוחרים יותר.
אהבתי יותר את הספר הראשון - הפשוט יותר, הפחות מתחכם והחופשי יותר.
היתה עוזרת לו עריכה יותר קפדנית שחותכת מריחות מיותרות – ואני אומר זאת למרות שאני למשל שחושב ששר הטבעות נגמר מהר מידי :-) .
אבל אני סולח, שכן בעולם מהיר כזה, חותך כזה, שטחי כזה – נחמד שיש עוד ילדים שטורחים לעשות תחקיר ולכתוב באריכות על איך מכינים מדורה ושיפוד עץ ללא שרף, או איך מחשלים חרב, וכל זה רק מהתשוקה לדמיין ולספר סיפור.
פנטזיונרים הם אלא שחולמים ולוקחים אותנו, האנושות הבעייתית, קדימה, ולכן היה לי חשוב לתת לספר החביב הזה כמה שורות קצרות כדי לעודד את מי שלא ניסה אותו.
צעירים, כדאי לכם!
מבוגרים, חזרו להיות צעירים!
ספר טוב
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
