• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הרץ במבוך

הרץ במבוך

מאת ג'יימס דשנר

הביקורת של S-E-5914

תמונה של S-E-5914
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
הרץ במבוך

הרץ במבוך

מאת ג'יימס דשנר

הביקורת של S-E-5914

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של S-E-5914
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה:2013
סדרה:הרץ במבוך #1
קטגוריה:תרגום (נוער)
הקודמת
תמר
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 11 שנים

“אני מאוד, מאוד, מאוד(!) מקווה שיש לכל העניין הזה פואנטה בספרי ההמשך. קצת כמו בסדרה "אבודים", המשכת”

25/62
ביקורות על הרץ במבוך
הבאה
Braveheart
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•5 דקות קריאה

הרץ במבוך.
ג'יימס דשנר.
חמישה כוכבים.





אני רק חייבת לציין שאני קראתי את הספר עם העטיפה החדשה. ולמרות שלא נראה לי ששינו משהו. אני רק מציינת.





ל...


ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עלולה להכיל ספויילרים. אני אשתדל להודיע עליהם, אבל עדיין היזהרו לכם...]
{הביקורת מכילה דעות אישיות שלי}





טוב אז, בתור התחלה אני אספר לכם משהו קטן. אמממ....
בואו נגיד ככה. לא באתי עם ציפיות גבוהות לספר הזה. וזאת משתי סיבות:
1 - אחת החברות שלי, שאני מעריכה את הטעם שלה בספרים לרוב, אמרה שהיא השתעממה מהספר ואפילו לא סיימה אותו.
2 - הייתה לי מין תחושה מוזר שהספר לא יעמוד בציפיות שלי בגלל הסרט (שדרך אגב, אני הולכת לראות אותו עוד יומיים בקולנוע ואז אני אצרף את הדעה שלי על סרט לפה ). [בקשר לדעה שלי על הסרט הוספתי אותה ב14/10/2014 (כן, אני בן-אדם קפדן.) היא למטה...]




הכריכה
אני חייבת לומר שאני מעדיפה את כריכה הסרט בהרבה.
הכריכה נותנת קצת יותר תחושה של מבוך, בעיקר בגלל שרואים אותו ורואים את הגודל שלו.
בנוסף, זה שחלק מהדמויות של הספר (השחקנים בסרט) מוצגים כפי שהם מוצגים בכריכה, לדעתי נותנת יותר... מידע. נקרא לזה מידע. על הדמויות ואולי קצת יותר קל להבין על העלילה.
וגם, לא יודעת, הכריכה המקורית נראית קצת.. לא יודעת איך להסביר את זה... קצת... נחמדה מידי?!? לא יודעת...


התקציר
אני חושבת שהתקציר דיי טוב, אבל אולי קצת יותר מידי מגלה על העלילה שקוראת הספר.
מה שכן, אהבתי שלא דוחפים את כל ההמלצות מאנשים לכריכה האחורית עם התקציר. לפחות לא בכריכה החדשה של הספר, זאת שקשורה לסרט.


הכתיבה
הכתיבה הייתה טובה ואהבתי את הדרך שבו תמיד יש קצת דברים חסרים שמשאירים עניין.
לדעתי הכתיבה הייתה סוחפת. פשוט מדהימה.
הבעיה היחידה שהייתה לי עם הכתיבה - ואני לא יודעת אם זה בכוונה או לא - הייתה שבמהלך הספר נכתבו פעמים רבות פעולות בגוף ראשון בצורה של גוף שלישי.
למשל מישהו אמר על עצמו "אני ייצא" וזה צריך להיות "אני אצא". זה פשוט שיגע אותי במהלך הספר.
אבל לא מספיק כדי שאני אעזוב אותו. הוא היה טוב מידי בשביל זה.


הדמויות
תומס -
אומנם הוא אידיוט קצת ולפעמים חסר שליטה עצמית, אבל מה אני יכולה להגיד? הוא היה אחת הדמויות האהבות עליי.
הוא היה חכם והיו לו פגמים. ופגמים, מה אפשר לומר עליהם. הוא מה שעושים דמות טובה. כי דמות בלי פגמים זו דמות מושלמת ודמות מושלמת זה איכסה! (ואני מקווה שידיד שלי לא יהרוג אותי על זה שגנבתי לו את המשפט... >.פתיחה. עלילה. סיום.
מעולה. מעולה. מעולה, אך דיי מעצבן.

~ ספויילר ~ ספויילר ~ אזהרה ~ ספויילר ~ ספויילר ~

סיום -
איזה מין סיום זה.
ככה להשאיר אותי במתח.
מי הרשה את זה?!?
פשוט חוצפה!

~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~

אבל מה שכן, אני חייבת להיות כנה.
כן היו חלקים שיו דיי צפויים.
וחלק מהפעמים הטריילר של הסרט השפיעה על הקריאה שלי.
אבל עדיין. אני חושבת שספר היה טוב בין כה וכה.


הסיכום והחפירה שלי

ממש אהבתי את הרעיון של הספר. ואהבתי איך שהסופר הוציא אותו לפועל.
אני חושבת שההוצאה לפעול של הספר בכתיבה זה אחד הדברים שלא לכל אחד יכול לעשות, ואני יכולה לומר בוודאות שג'יימס דשנר הצליח באופן מדהים.


יש לי הרגשה שאני שוכחת כמה דברים שרציתי לכתוב בביקורת שלי.
אבל כנראה שהטריות של הספר בראש שלי מונעת מזה. נראה אולי נוסיף את מה שאני שוכחת עכשיו אחרי שאני אצפה בסרט עוד יומיים. יייאיייי!!!!!!!!!!! (סליחה. הייתי חייבת).

בינתיים, אני ממליצה על הספר.
:)

אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ;)
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הנאום הזה, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD




הדעה שלי על הסרט
בדיוק כפי שהבטחתי.
אני חייבת לומר שממש לפי זמן לא רב, חזרתי מהסרט. הלכתי לראות אותו עם חברים (אף אחד מהם לא קרא את הספר ורק אחת באמצע ולאחרת עוד לא יצא לקורא. אבל כל השאר סתם לא רוצים).
היו לנו קצת בלגנים אבל בכל מקרה נכנסו לסרט וראינו אותו.
ודבר ראשון, אני רוצה להתנצל בפני ידיד שלי שנאלץ לסבול את ההתלוננויות הבלתי פוסקות שלי. מסכן...
ודבר שני, פשוט מבאס.
כל כך מבאס. כל כך ציפיתי שהפעם הסרט יהיה דומה לספר בעיקר כי זה לא קשה בהרבה, אבל כן ציפיתי שיורידו דברים, כי מה לעשות אין מספיק זמן או כסף כדי לעשות סרט של איזה שלוש-ארבע שעות. אבל התאכזבתי ברמות, ואני לא יודעת למה בכלל קיוויתי, הריי ברור שדבר כזה אף פעם לא יקרה.
אבל, ברגע שהצלחתי להתעלם מהעובדה שזה לא דמה בעליל לספר וששינו הרבה ושלגמרי הרסו חלק מהדמויות, הצלחתי לאהוב את הסרט. כי בתור סרט רגיל שלא מבוסס על ספר שקראתי זה סרט טוב, סרט דיי מעולה. וגם אני יכולה לומר בוודאות שיחסית (וזו דעתי בלבד) לסרט שיצא ל"עיר של עצמות" - שהיה דיי נורא בהשוואה לספר - הסרט שיצא ל"הרץ במבוך" מעולה ביותר.

ואני לא יודעת אם הדבר הבא הוא ספויילר אז פשוט היזהרו:
אחרי כל כך הרבה דברים שלא עשו כמו שצריך בסרט בניגוד למה שהיה בסרט, כשהרגו את צ'אק אני ממש חייכתי, כי לפחות את החצי סוף הנורמלי הם השאירו. וגם זה בקושי, גם אז שינו דיי הרבה. אבל את הפיסה הקטנה הזו של הספר הם השאירו, אז שמחתי.

זהו.
אם היה פה ספויילר הוא נגמר!


סליחה על החפירה על הסרט ושכל אחד ייקח מזה את מה שהוא רוצה.
✌

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של SHIRA
SHIRA
תמונה של נשר בדולח
נשר בדולח
תמונה של הרמיוני
הרמיוני
פ
פחד
4קוראים|גיל ממוצע25|100%נשים

על המבקרת

תמונה של S-E-5914

S-E-5914

חברה מזה 13 שנים
49 ביקורות•203 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מדע בדיוני ופנטזיה•תרגום (נוער)•ספרות מתורגמת
תמונה של S-E-5914
S-E-5914
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות49
לייקים שקיבלה203
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מדע בדיוני ופנטזיה21תרגום (נוער)9ספרות מתורגמת9

דיון על הביקורת

1 תגובה
ה
הני דיסקין•לפני 11 שנים
ניוט חמוד נורא!!! וצ'אקי הכי מתוק שיש!!! אני מודה שגם לי היה קצת קשב לדמיין אותו, אבל הוא אמור להיות גוץ קטן ומתולתל. אבל סתם ככה, ממש לא אהבתי את הספר - פשוט פסיכולוגי מידי, רציתי לשבור משהו אחרי הספר, או ללכת לאשפז את עצמי איפשהו... נורא פסיכלוגי... מעיק. וזה היה ברור שאלבי הצית, עוד מההתחלה! שנאתי את הסוף... כאילו: הלו? מה הולך כאן??!!???
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של S-E-5914

חתולה לבנה

חתולה לבנה

הולי בלק

חתולה לבנה.
מפעילי הקללות #1.
הולי בלק.
חמישה כוכבים.







ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עצמה לא תכיל ספויילרים רבים, אבל אם כן אני אזהיר עליהם מראש.]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי.}



ז'אנר: Young Adult, פנטזיה (פאראנורמלית, פנטזיה עירונית, קסם).


❄ ❄ ❄

אז דבר ראשון:
שלומות לכם יצורים חיים שבטח לא ידעו שאני עדיין חייה ונושמת.
עבר הרבה זמן מאז שנכנסתי לאתר, שלא לדבר על הפעם האחרונה שכתבתי בה ביקורת.
לא להאמין שלעשות בוק-ריפורט לאנגלית יגרום לי לחזור ולכתוב פה. (תודה משימה מספר 2)

אז עכשיו אחרי שאמרתי לכם שלום, ורובכם בטח לא יודעים מי אני (אני לגמרי בסדר עם זה, אני לא יצור מוכר במיוחד ^^) - ניגש לביקורת החמדמדה שלי XD

❄ ❄ ❄

איפה כדאי לי להתחיל?
יש כל כך הרבה דברים שאפשר לדבר עליהם בספר הזה.
ובכל זאת, אני חושבת שאני אבחר להתחיל בדבר הבולט ביותר לכל מי שרק ראה את הספר – השם שלו. "חתולה לבנה" זה לא שם של ספר שהיה מושך אותי בדרך כלל, שלא לדבר על זה שלא היה לי שמץ של מושג איך הולכת להתנהל עלילה של ספר עם שם כמו זה. אבל כמו שלא שופטים אדם לפי השם שלו, ככה גם לא שופטים ספר לפי השם שלו, או הכריכה שלו, או כל דבר שלא כולל את קריאת הספר עצמו למען האמת.

אז כמו כל יצור חי אוהב ספרים שנכנס לחנות ספרים ומחפש את ההרפתקה הבאה שלו – הרמתי את הספר וקראתי את התקציר שלו.
"קאסל הוא נער יוצא דופן במשפחה של יוצאי דופן", ככה מתחיל התקציר, ואין דרך אחרת לתאר כמה יוצא דופן קאסל בכל מובן אפשרי.

הסיפור מגולל את סיפורו של קאסל שארפ. נער בן 17 שלומד בפנימייה של ילדים שרובם עשירים, אבל הסיפור שלנו לא עוסק בפנימייה הזו.
הוא עוסק בקאסל ובחייו היחודיים.
קאסל הוא בן למשפחת מפעילי קללות. מפעילי הקללות נחשבים לפושעים, שכן במגע יד הם מסוגלים להשפיע על מי שהם נגעו בו, אם זה במזל שלו, השפעה על הזיכרון שלו או אפילו על הרגשות שלו – והפעלת קללות נחשבת לא חוקית, ולכן מפעילי הקללות לרוב נמצאים במשפחות פשע מובילות משלהם.
לרוב היכולת להיות מפעיל קללות עוברת בגנטיקה, אבל כנראה שמגע הקסם לא הגיע אל קאסל. הוא היחיד במשפחה שלו שאין לו את היכולת הזו. ובנוסף לכך, הוא לא יודע הרבה על החיים של מפעילי הקללות שכן משפחתו לא משתפת אותו בכך.

הספר נפתח כשקאסל נמצא על גג המעונות שלו. הוא לא יודע איך הוא הגיע לשם ואין לו שום רעיון איך הוא יורד משם. לאחר כמה זמן הוא מצליח להיזכר איך הוא הגיע לשם, והוא מבין שהוא כנראה הלך מתוך שינה כפי שקרה לו שהיה ילד קטן. הוא הגיע לשם בעקבות חתולה לבנה שהגיעה אליו בחלום.
לאחר שמורידים את קאסל מהגג הוא מגיע אל משרד המנהל ושם מודיעים לו שעד שהוא לא מביא אישור מרופא שהוא בסדר ולא ילך שוב מתוך שינה הוא לא יכול לחזור ללמוד בבית ספר. קאסל ממש לא נרגש לחזור הביתה, ומתכנן לעשות תרגיל קטן כדי לחזור לבית הספר כמה שיותר מוקדם.
קאסל נאלץ לחזור לחייו עם משפחתו, אבל נראה שמאז שהתעורר על גג המעונות חייו רק הולכים להסתבך. בביתו של אחיו הגדול פיליפ, שגר יחד עם אישתו ובנם התינוק, הוא מרגיש לא רצוי. ובנוסף לכך, הדברים רק מתחילים להיות לו חשודים יותר ויותר החל מאותו הלילה.

אני לא אספר יותר מידי את העלילה והאירועים שקורים כעת בחייו של קאסל, כי חבל שאני אהרוס לכם קריאה של ספר שכזה.
עם זאת, אני אגיד את הדברים הבאים:

חייו של קאסל מסתבכים יותר. הוא ממשיך לחלום חלומות מוזרים על החתולה הלבנה ואף נתקל באחת. הוא הולך שוב מתוך שינה ונראה שיש משהו שנותן לו רמזים לגביי החיים שלו. קאסל לא מרגיש בטוח במשפחה שלו. כולם משקרים לו ומסתרים ממנו דברים, כפי שתמיד הסתירו ממנו כי הוא לא מפעיל כמותם, ולאט לאט קאסל מבין שמשפחתו שיקרה לו כל חייו, והוא נחוש לגלות את האמת. הוא לא יודע מה לא בסדר עם הכל ואיך כל החלקים הקטנים מתחברים, אבל הוא בטוח שזה קשור איכשהו אליו ולחתולה הלבנה.
הוא מקריב חלקים קטנים מעצמו בשביל להיעזר באחרים. הוא מגלה שלא רק שהמשפחה שלו שקרה לו לגביה ולגביי חייהם, אלא הוא מגלה שהוא לא מה שאמרו לו. הוא מגלה סודות על עצמו. שקרים שגרמו לו לחיות באשמה וצער כל חייו. קאסל מגלה יותר יותר דברים על עצמו ועל החיים שסביבו ככול שהוא מצליח לחבר את הנקודות. והכי חשוב, הוא מבין שהוא בורג קטנטן במזימות שהתרחשו במהלך השנים. הוא נחוש לחשוף את הכל ולהגן על החשובים לו בתהליך. קאסל משקר ומרמה כדי שהמזימה שלו לחשוף את הקנוניה תעבוד.
חייו של קאסל משתנים מקצה לקצה. הוא מתחיל להבין שהוא הרגיש לא שייך ומיוחד מסיבה מסויימת. הוא יודע שהוא לא אדם טוב, הוא לא מתכוון להיות גם, אבל הוא יודע שיש דברים שצריך לעשות. גם אם זה יפגע בו או במשפחה שלו.
קאסל מושפע לאורך כל הספר מהסביבה שלו ובעיקר מהמשפחה שלו, שמנסה שהדברים יסתדרו לטובתם, גם אם זה כולל לשקר לו ולגרום לו להרגיש אשמה במשך שנים. אך למרות כל זה, קאסל מצליח להסתדר ולמצוא דרכים לסדר את הדברים. הוא מגלה מי הוא ומצליח לעבור את כל השקרים שסיפרו לו במהלך השנים ולמצוא את הדרך שלו מחדש.
והדרך חזרה לעצמך זה הדבר הכי חשוב, לא ככה?

❄ ❄ ❄

דמויות הן משהו שמרכיב את הסיפור עצמו. בכל ספר בכל סיפור בכל עולם. כי בלי הדמויות זה כמו ספר בלי מילים. כל דמות מורכבת מעולם שלם משל עצמה, חיים ואישיות שמזיזה את העלילה קדימה. וכמו בכל סיפור, גם הדמויות פה משמשות להרכבת העלילה.

- קאסל הוא הדמות המספרת של הסיפור. הוא נער יוצא דופן במשפחה יוצאת דופן, הוא לא כמו כולם והוא יודע את זה. אבל בכל זאת הוא מרגיש שמשהו משונה בו, מעבר לרמה הרגילה. קאסל לא מרגיש שייך באף מסגרת – בית ספר, משפחה, חברויות. הוא נער שמזייף לרוב את מי שהוא. קאסל אמן רמאות ותחבולה ושקרן דיי טוב. הוא מנצל את הכישורים הללו כדי להסתדר ולשנות את הכל לטובתו. בבית הספר הוא בנה לעצמו מוניטין, והוא משתמש בכישורים שלו כדי לשרוד שם. ובנוסף להכל – קאסל סוחב איתו רגשות אשמה חזקים מלפני שנים.
- פיליפ הוא אחיו הבכור של קאסל. הוא נשוי למאורה ויש להם תינוק קטן יחד. לקאסל יש בעיקר את התחושה מאחיו שהוא לא מחבב אותו ולא אוהב את העובדה שהוא נמצא קרוב למשפחתו. פיליפ הוא חברו הטוב ביותר של אנטון ולמעשה עושה הכל עברו, ובתמורה הוא מקבל כסף ומעמד שעוזר לו ולמשפחתו. קאסל גם מקבל את התחושה שמשהו לא בסדר בביתו של פיליפ – מאורה מתנהגת מוזר והדברים מתנהלים מוזר עם פיליפ.
- בארון הוא אחיו השני של קאסל, שלומד משפטים בפרינסטון. קאסל מחבב יותר את בארון ותמיד רצה להיות כמוהו. אך במהלך הסיפור קאסל מגלה שבארון הוא לא מי שהוא חשב. הוא מתנהג שונה וקאסל חושד שמשהו קורה איתו, לאט לאט הוא מבין שפיליפ הוא לא היחיד שהדברים מנהלים איתו מוזר.
- דסי סינגר, סבו של קאסל. זקן דעתן שאוהב לדבר ולספר דברים. קאסל בילדותו היה נוהג ללכת לבית של הסבים שלו ולבלות שם את הקיץ יחד עם אחיו. וכעת סבא שלו לוקח אותו אל הבית הישן של המשפחה והשניים מנקים אותו יחד. קאסל לא מספר לסבא שלו דברים, ונראה שהזקן חושב שקאסל הוא חכמולוג קטן.
- אמא של קאסל – לא אומרים עליה הרבה בתחילת הסיפור. אך עם הזמן מבינים שאמא של קאסל לא הכי יציבה נפשית. דיי מהר נאמר לנו איפה היא נמצאת ולמה היא נמצאת שם. מקאסל ואחיו מבינים לאט לאט שאמא שלהם מתערבת לרוב בעיניינים שלהם וברגע שהיא תחזור הביתה היא תחזור לפקח על הכל, כפי שהיה כשהיו ילדים.
- זכרוב הוא ראש משפחת הפשע אליה בני משפחת שארפ קשורים. ביתו לילה נעלמה לפני שנים ובלי יותר מידי ספויילרים נראה שבני משפחת שארפ יודעים בדיוק מה קרה לה. זכרוב מחפש את ביתו כל השנים וחושד אף באישתו שהיא מסתירה את ביתו ממנו.
- אנטון הוא האחיין של זכרוב וכעת היורש לזכרוב, והבוס למעשה של פיליפ מעבר לעובדה שהם חברי ילדות. נראה שאנטון לא בדיוק מרוצה מהמצב בו הוא נמצא והוא יעשה הכל כדי לצאת ממנו.
- סם, דנקה ואודרי – שלוש דמויות מרכזיות מחייו של קאסל בבית הספר.
סם הוא השותף של קאסל לחדר, עליו הוא נאלץ לסמוך כאשר הוא מושעה מהפניימיה באופן זמני.
על שלושת הדמויות האלו אנו לומדים יותר במהלך הספר, ואני לא אהרוס לכם יותר מידי בכך שאספר לך איך הם קשורים לעלילה של הספר.

בספר הזה בניגוד לספרים אחרים אין הרבה תיאור על המראה של הדמויות דבר שמאוד מקל על הדמיון לתאר לך אותם בדרך שבה אתה רוצה. הדבר היחיד שיש בספר הזה הוא העובדה שלכל דמות יש בסיס אחד והדמות לא שטוחה וחסרת אופי, כל דמות בעלת מאפיין ייחודי שמשפיע בדרך כלשהי על הסיפור והעלילה.

❄ ❄ ❄

האירועים המרכזיים בספר למעשה בנויים מכל החלקים הקטנים ביותר של הספר. אין חלק אחד שלא בונה את העלילה. כל חלק בספר משמש לבנייה נוספת ונותן דברים נוספים שמובהרים יותר ויותר באירועים הגדולים והמשמעותיים יותר בספר. לדעתי זה דבר שמשפיע בצורה מדהימה על הקריאה, משאיר עניין ודואג שאף פרט לא ישאר באוויר.
המערכות יחסים השונות שנבנות ונשברות בספר אף הן תורמות לעלילה ודמויות ולסוף הפתוח ביותר שהולי בלק סיפקה לנו.
סוף שאם יורשה לי לומר גורם לי להתעבצבן מאוד על כך שאין לי את הספר הבא, כי אני בהחלט רוצה לדעת איך חייו של קאסל שארפ ממשיכים מהנקודה שבה הם נעצרו כעת על הדפים.


אני לא יודעת מה עוד אני יכולה להוסיף לביקורת הזו כדי לתת לכם קמצוץ קטן ממה שהספר הזה מכיל.
העלילה זורמת ולא נמתחת יותר מידי. המתח והרמזים פזורים לאורך כל הספר במקומות הנכונים ואין משהו שלא נתפר בצורה מדוייקת. אתה בתור הקורא בסופו של דבר יודע הכל בדיוק כמו קאסל, דבר שמוסיף לדעתי לסיפור וגורם לך להיכנס יותר לעלילה וגורם לך להיות חלק ממנה.
זה בהחלט לא ספר שאני הורדתי ממנו את הידיים לפני שסיימתי אותו.

❄ ❄ ❄

אחד הדברים הכי משפיעים בספר לדעתי זה המשפט האחרון שמסיים את הספר: (אתם יכולים לקרוא אותו, הוא לא ספויילר של ממש).
"קורבנות שוכחים בכל פעם שמשהו נראה טוב מכדי שיהיה אמיתי, זו רמאות."
גם אני וגם אתם קורבנות לדברים כל יום. לשקר של מישהו, לחיבה מזוייפת של מישהו, ובעצם לחיים שם בחוץ למעשה.
אבל אל תשכחו שיש לכם השפעה על האם אתם קורבנות או לא.
תסתכלו טיפה יותר טוב קדימה, תביטו בעיניים של מי שאתם מדברים איתו, אל תתנו לחיים לייאש אותכם.
והכי חשוב אל תחשבו שאתם יכולים לקבל דברים חינם, צריך לעבוד כדי לא להיות קורבן. אתם תקבלו את מה שמגיע לכם, לא את מה שלא, אל תקחו משהו שלא שלכם.
קורבנות בוחרים להיות קורבנות.
והאם אתם באמת רוצים להיות קורבן?

❄ ❄ ❄

קאסל מתאר לפני המשפט המצוטט פה למעלה מספר מצבים, שבין היתר מתארים גם אותו ואת חייו בסוף הספר.
וזה בנוסף לכל האופי של קאסל שנגלה אליי במהלך הסיפור גרם לי לחשוב הרבה. על אנשים על החיים על דברים שאני רואה כל יום ולא מגיבה אליהם אף פעם.
ואף, קאסל של תחילת הסיפור הזכיר לי במובן מסויים מישהו שאני מכירה:
קאסל משקר כדי להתקבל ולהתחבר, הוא בונה לעצמו אישיות לפי המקום והאנשים שהוא נמצא בחברתם. הוא מסתמך על השקרים והרמאויות שלו כדי לשרוד. הוא לא בוטח באף אחד ואין לו את האדם הזה שהוא סומך עליו ויכול להיות איתו מי שהוא באמת. הוא לא מרגיש שייך, ולרוב זה קורה לדעתי כי אין לו את הסביבה הזו שהוא יכול להיות פתוח וחופשי, בלי שקרים בלי מסכות.
גם קאסל וגם אותו אדם שאני מכירה משתנים ומשנים את עצמם במהלך הזמן.
אבל אני יכולה להגיד באופן דיי נחרץ שהם לא היחידים שמתנהגים ככה.
ואם אתם מתנהגים ככה, אז אולי כדי שתסתכלו על האנשים שסביבכם, על החברים שסביבכם, אלו שאוהבים אותכם ודואגים לכם. אולי מישהו שם רק מחכה שתפתחו אליו והוא יעזור לכם. אני יודעת שכל אחד צריך את המישהו הזה שהוא סומך עליו שאיתו הוא אמיתי והכי כנה, שאיתו הוא מרגיש הכי שייך בעולם.

והמלצה ממני אליכם: אל תתנו לשקרים, מסכות ורמאויות לנהל לכם את החיים. להיות אתם יביא לכם הרבה יותר אושר ורוגע.

❄ ❄ ❄

אז מה אני ממליצה על הספר בעצם?
איך אני מסכמת את הספר?
ובכן, אני מסכמת את זה כספר ששווה לקרוא. העלילה, הדמויות, הסיפור, המסרים – כל דבר קטן בספר הזה מספק ריגוש קטן ללב ומוח. הכל בנוי בצורה ברורה וחלקה. הפאזל שנבנה בסוף לגמריי שווה את הקריאה ואת השאיבה לספר.
הולי בלק, אני בהחלט יכולה להגיד שאת כותבת מופלאה שהמוח היצירותי והמדהים שלה עוד יפיק הרבה ספרים טובים. אבל בעיקר את ההמשך של הספר הזה, כי אני ממש חייבת את המשך של הספר הזה.



❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄




אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הנאום הזה שלי, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD

לפני 9 שנים•
★★★★★
•S-E-5914
הגל החמישי

הגל החמישי

ריק יאנסי

הגל החמישי.
#1.
ריק יאנסי.
ארבעה כוכבים.







ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עצמה תכיל ספויילרים, אבל אני אזהיר עליהם מראש.]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי}






❄ ❄ ❄

מי שהיה בכנס נוער קורא האחרון ונשאר עד ההרצאה האחרונה שמע אולי משפט בסגנון הזה:
"יכול להיות שאהבת ספר באותה השנייה, מישהו התחבר/אהב ספר באותו הרגע, רק בגלל שזה התחבר אליו באותו הרגע."

אז כן, שמתי לב לזה הרבה בזמן האחרון.
אנשים שואלים אותי על ספרים שאני ממליצה להם, ואני חושבת אילו ספרים השאירו בי חותם טוב ומשמעותי מספיק כדי שאני אמליץ אליהם לאדם המתאים. וגיליתי שהם לא רבים כל כך.
עברתי לפני זמן לא רב על הספרים והרשימות שהענקתי להם חמישה כוכבים או את התואר "ספרים מדהימים שקראתי", ואם לומר את האמת, אחרי שקראתי ספרים מסויימים אחרים, חצי מהספרים שהיו במקומות האלה כבר לא צריכים להיות שם. אז תיקנתי את העוול.
אבל לא תיקנתי אותו באופן משמעותי, לדוגמא, היו ספרים שזכרתי שהם גרמו לי להרגיש משהו באותו הרגע שקראתי אותם, גם אם אני הילדותית שלא ידעה עדיין ספר טוב מהו היא זאת שחוותה את זה. הרגשתי את הצורך להשאיר חלק מהם באותו מעמד ולא להוריד אותם באופן משמעותי. כי אהבתי את הספר באותה שנייה, באותו הרגע זה עשה לי משהו שם, אני אולי לא זוכרת מה, אבל אני זוכרת איך.

עובדה מעניינת:
לא תמיד המוח שלנו זוכר מקרים שקרו, את הצבע של המכונית, את המילים המדוייקות שנאמרו, השם המסויים של החנות שחלפנו על פניה. וזאת בעיקר לא לטווח הארוך. אבל המוח שלנו יזכור איך הדבר גרם לנו להרגיש באותו הרגע, כשמישהו צעק עלינו, כשניהלנו שיחה עם מורה וכו.

זה מה שניסיתי להעביר לכם, בערך.

❄ ❄ ❄

ואיך זה קשור להגל החמישי, אתם שואלים?
ובכן, הספר היה אחד הדברים שגרמו לי להעריך מחדש את מדרג הספרים שלי.
למה?
ובכן, מהסיבה הפשוט כי אם הייתי בדיוק כשהייתי פעם, ולא חוויתי/ידעתי ספר טוב מהו, הוא היה מקבל ציון גבוה.
הבעיה, שגדלתי, התבגרתי, גם אם זה נראה בזמן קצר. אבל לא תאמינו מה יכול לקרות בזמן קצר.
והספר הזה, הממ, הגיע לארבעה מתוך חמש.

❄ ❄ ❄

ועכשיו פור דה טרו ביקורת.

כמו רבים מאלו שקראו את הספר - מישהו המליץ להם.
לא בדיוק גיליתי את הספר הזה לבד.
אנשים מסימניה המליצו לי וכן גם עוד כמה אחרים.
אז קניתי, בסופו של דבר גם קראתי, ציפיתי לסרט בסיומו, ו....
נו טוב, דברים התגלגלו משם...

❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄

הספר היה טוב.
אין ספק בזה.
הכתיבה דיי זרמה לי.
היו מספר נקודות מבט.
היו את המאפיינים העיקריים שכל ספר צריך שהיו בו.
ובין היתר זה כולל גם את המאפיינים של "ספר נוער טיפסי", כפי שרבים מכנים את זה. ואני שונאת שמשייכים תמיד ועדיף שאני לא אתחיל, כי גם ככה אין לי מצב רוח בימים האחרונים ואין לי כוח להוציא עצבים אל דף אינטרנט ריק שגם ככה לא יקראו בטח.
בכל מקרה,
היה מתח, ואקשן מידי פעם ופעם, במקומות שצריך, אם כי היו איזה 2-3 פעמים קטעים כאלה שזה הרגיש לי מודבק.
בדיחות קלות שהעלו צחקוק קל במקסימום.
היו קטעים רבים שצפים, אך אם זאת גם מעטים שלא צפיתי, ואני חושבת שזה מה שנתן לי להנות מהספר קצת יותר.

בסך הכל - הספר היה טוב.

ואז שמעתי מה עשו מהסרט.
דבר ראשון הייתי בין התלבטות של צחוק לבכי לטירוף.
כי נמאס לי, באמת שנמאס לי מספרים שהם טובים, ואומרים, "אוקיי, הספר מוצלח, נעשה סרט!".
אז לא. באמת שעדיף שלא יעשו סרט.
גם ככה ישנם ספרים מעטים שהסרטים אפילו עמדו בציפיות של המעריצים הקוראים.
וחבל, פשוט חבל לנפץ להם את הספר עם סרט שהדבר היחיד שבטח אותו הדבר זה השמות של הדמויות והסיפור המרכזי (ערפדים, מכשפים, אנשי זאב, חייזרים, עולם אחר, וכו').

❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄


⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂חלק בעל ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

נקודות קטנות:

- אני חושב שאני היחידה שאהבה את אוון במובן מסויים למרות מי שהוא, זה שהוא שיקר, זה שהוא ירה בה, זה שהוא חלק מהאחרים.
כי אני לא יודעת להסביר את זה בדרך שיבינו אותי, כי גם אם מנסים, בדר"כ זה לא בדיוק עובד איתי.
אז אני פשוט אסתפק בזה שתקראו את החלק הראשון למעלה ותבינו שאולי במובן מסויים זה נגע לי איפשהו. ולא ממש לא בגלל המראה והעיני שוקולד או ריח הפה שלו או הידים הרכות שלו. אחד הדברים האחרונים שמעניינים אותי זה איך מישהו נראה.

- פאריש. אם לומר את האמת לא אהבתי אותו. אבל אהבתי את זומבי.
לא יודעת להסביר את זה כ"כ, אבל הם הרגישו לי כמו שתי דמויות מנותקות. כמעט כמו קאסי שלפני וקאסי שאחרי.

- מהרגע שאוון מצא אותה ועד הרגע הוא הצית את הבית שלו, הבנתי שעבר זמן, ולא עשרה ימים כמו שעברו עשרה עמודים. זה הרגיש גם כאילו עבר יותר זמן. הרגשתי שהיו דילוגים בעלילה פה ושם כדי לא למתוח כמו מסטיק את הכל. אני חושבת שדיי הערכתי את זה. אולי בגלל שהיה את זה גם בעוד מקומות. שבמקרים מסויימים קוצרו קטעים שיכולו להיות מסטיק ארוך מאוד, ובמקום זאת הם קוצרו להיות כמה שורות-פסקות קצרות יחסית מובנות ובהחלט ברורות מספיק כדי אני אתר לעצמי מה קרה בשביל למתור את הקטע.

- לא ציפיתי לגל החמישי.
כאילו, ידעתי שהוא יגיע. לא ציפיתי שהוא יהיה מה שהוא.

- הסוף.
לא אהבתי כל כך את הסוף הזה. ואני לא בטוחה כ"כ שיש לי מה להרחיב על המשפט הזה.


היו לי עוד דברים להגיד.
אבל
מוח
לא
עובד
כל
כך
עכשיו.
אני
פשוט
רוצה
לישון.

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂סוף החלק בעל ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄

אני חושבת שהמשפט הכי אהוב עליי בספר שאני זוכרת ברגעים אלו הוא המשפט על הכריכה:
"ברגע שהם מצאו אותנו, הלך עלינו".
ואני אפילו לא בטוחה למה כל כך...

ועוד משהו שאהבתי ואני חושבת שזה מתאר טוב דברים שחוויתי:
יש הרבה הבטחות. הבטחות שהופרו, הבטחות שמנסים לקיים, והבטחות שקויימו.
"הוא מבטיח.... הוא מבטיח.... אז הוא מבטיח."



❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄



אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הנאום הזה שלי, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD

וסליחה על הביקורת הקודרת וחסרת הצבעים הזו.
מצב הרוח שלי לא בדיוק בשמיים ברגעים אלו.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•S-E-5914
מקוללים

מקוללים

ג'וזפין אנג'ליני

מקוללים.
מקוללים #1.
ג'וזפין אנג'ליני.
שלושה כוכבים.







ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עצמה תכיל ספויילרים, אבל אני אזהיר עליהם מראש.]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי}






❄ ❄ ❄

כמה זמן זה היה?
שנה כמעט? אולי יותר... לא זוכרת. לצורך העניין נגיד שזו הייתה שנה.
במשך שנה אחת החברות שלי אמרה שלי לקרוא את הספר הזה. היא כל הזמן אמרה שהיא ספר טוב, שהיא ממש אהבה אותו, שהיא רוצה שגם אני אקרא אותו, אתם יודעים, הנוהל הרגיל.
אז היא השאילה לי אותו לפני כמה חודשים וחיכתה שאני אקרא אותו.
אבל בית ספר, אז זה לא קרה כל כך מהר, וגם כאוס היה יותר חשוב לי אז סיימתי אותו קודם.
אבל בסוף קראתי, הלוא לשם ביקורת על ספר הנ"ל אני פה ^^ (איזה כיף זה שפה גבוהה לפעמים חיחי).

❄ ❄ ❄

כפי שכתוב בתקציר, בספר מסופר על הלן שהיא גרה על אי, ואלים, וקללה, ואהבה אסורה, ובלה בלה בלה בלה. אם אתם רוצים להתעקש על התקציר אתם מוזמנים לעצור וללכת לקרוא אותו להנאתכם.

בכל מקרה, כמו שהתחלתי לומר.
התקציר הוא בעצם המראה החיצוני של הספר, הקנקן לצורך העניין.
וכמו שאומר המשפט הידוע: "אל תסתכל בקנק, אלא במה שיש בו".
משפט מופלא.
מתאר כמעט כל מה שאני מאמינה בו - לא לשפוט כלום לפני שחווים אותו (במקרה של החיים), קוראים אותו (במקרה של ספר), רואים אותו (במקרה של סרט, סדרה, תוכנית וכו'), מכירים אותו (במקרה של אנשים) וכו'. אני מאמינה בלבדוק את הדברים ולבד ולהחליט אחרי זה. בגלל זה גם קראתי את "מכשפה וקוסם" אפילו שאמרו לי שהוא גרוע ואני עושה את טעות חיי, ועוד אחרים.
עדיף לשפוט בעצמי ולהחליט לבד מאשר להסתמך על דעה של אחרים.

נחזור ל"מקוללים".
כל פעם לפני שאני קוראת ספר אני מרגישה מחוייבת לסקור את כל צדדי הכריכה ולקרוא לפחות פעמיים את התקציר.
וכמו רבים, שמעתי מיתולוגיה יוונית ואלים, משהו אצלי נדלק קצת.

❄ ❄ ❄

סגנון העלילה כמובן מוכר לכולם.
ראינו אותו באלפי ספרים לנוער, וגם בסדרות.
העולם קטן וכל רעיון קטן כבר נחשב לחיקוי של משהו אחר.
אבל פה זה התחיל קצת שונה, והיו פרטים שהשתנו. אם כי הבסיס לספר נוער טיפוסי נשאר.


❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂חלק בעל ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

הלן.
וואי היו קטעים שהיא פשוט עצבנה אותי.
"אוי לוקאס אני רוצה אותך" "אני צריכה אותך" "המגע שלך" "כל כך יפה" "אני מעדיפה להיות איתך מאשר באימון שיכין אותי להתקלות עם מישהו שמסוגל להרוג אותי" "אני מוכנה לנסוע איתך לכל מקום ולנטוש את האבא הפגוע והמסכן שלי מאחור" וכו'.
היו פשוט קטעים שזה נשמע כל כך פתטי ומטומטם עד כדי גלגול עיניים מזלזל.

ולוקאס.
הוא חמוד ומתוק ברור.
אבל גם לא הבנתי את הקטע שהוא מנשק אותה על הצוואר, מחזיק לה את היד בכל מקום, וכו' וכו'. אבל אסור לו. סבבה אסור לך את תתחיל אפילו. תתמרד? גם טוב. אבל מה הקטע שאתה עושה את הכל ואז כשהיא רק מנסה לשים לו יד על הכתף כניחום הוא לא מרשה.
טימטום.

קלייר וג'ייסון.
סורי נוט סורי, אבל הם הזוג האהוב עליי בספר הזה.
הם רבים כל הזמן ומהרגע הראשון היה לי ברור מה הולך לקרות. אבל הם כל כך חמודים ומצחיקים.

דפני.
"אני צריכה לבוא להציל את הבת שלי אחרי שש-עשרה - שבע-עשרה שנה שלא ראיתי אותה. אבל אני צריכה לחטוף אותה בשביל זה. הו, ואולי על הדרך אני אעשה קצת בלגן ואשחק את עצמי סתומה, חפה מפשע וכאלה."
מבחינתי זה בייסקלי מה שלדעתי היא חשבה.
והשקר הסתום הזה שהלן ולוקאס, שסוף סוף כשהם היו ביחד הצלחתי להתחיל איכשהו לאהוב אותם ולא לגלגל עיינים על כל מעשה דפוק או מטומטם שלהם, שהם בני דודים. וואי פשוט הזוי לדעתי. ועוד לפני שפנדורה אמרה משהו על זה שאחיה מת לפני 19 שנה וזה לא הגיוני ובלה בלה. זכרתי שאמרו שההוא שמתחבא (שכחתי את שמו) לא יצא כבר עשרים שנה, מאז המוות של האח הצעיר. והלן אמרו שהיא חגגה רק 17. ואיך בדיוק, אם כל הכבוד לסיבוכים בעלילה, איך בדיוק אל-למחצה מת יכול להכניס אלה-למחצה להריון שלוש שנים אחרי?! הסבירו לי את ההגיון ואיך אף אחד לא חכם מספיק כדי להפעיל את המוח שלו?!

קללת אחיות הדם.
רק לי זה נשמע דיי דפוק.
מלא בין הבתים, מובן, מקובל.
אבל בתוך בני המשפחה אם מישהו הורג קרוב. מבינה את ההגיון אבל זה נשמע דפוק.
כאילו קריאון הרג את פנגורה, אז באה הקללה הזו, ואז הקטור מרגיש מחוייב להרוג את קריאון, ואז כשהוא עושה את זה הקללה באה עליו, ועכשיו לוקאס וכל שאר בית בתי מרגישים את הצורך להרוג אותו. ותחשבו אם לא היו עוצרים אותם זה היה פשוט מעגל שלא נגמר ולא נגמר ולא נגמר לעולם.

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂סוף החלק בעל ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄

עם כל מה שאמרתי בחלק עם הספויילרים.
חשבתי שהספר היה יחסית טוב.
העלילה דיי זרמה.
היה מתח מידי פעם לפעם.
היו גם קצת קטעים שלא חזיתי.
הכתיבה לא הייתה הכי טובה שיש, אבל הייתה ברורה וזורמת בעין.

❄ ❄ ❄

עוד לא החלטתי אם שווה לי לקרוא את ההמשכים, באנגלית או עברית או בכלל, כי הספר בהחלט השאיר בסוף טיפה שמץ של עוד.
אבל אני עוד לא יודעת אם בכמות מספיקה כדי שאני באמת אקרא את הספרים הבאים אם יש לי ברירה אחרת.

❄ ❄ ❄

הו, והערה אחרונה שכחתי להגיד, לכל מי שנרתע או לא מהספר כי כתוב "סקסי" - אפשר להירגע. אין בו שום דבר "סקסי". (לדעתי לפחות.)


❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄



אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הנאום הזה שלי, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD

לפני 10 שנים•
★★★★★
•S-E-5914
הסכין והרקיע

הסכין והרקיע

פטריק נס

הסכין והרקיע.
סדרת כאוס #3.
פטריק נס.
חמישה כוכבים.







ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עצמה תכיל ספויילרים, אבל אני אזהיר עליהם מראש.]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי}



והנה אני שוב, מסדרת את הבסיס הרגיל לכל הביקורת שלי. את שם הספר, סדרה, סופר במודגש בהתחלה. דואגת שיהיה כתוב את הביקורת בגדול, שיהיה ברור שזו דעה שלי. אפילו כבר מעתיקה את המשפטים הקבועים שלי לסוף הביקורת.
ובכל זאת.
אי אפשר לומר שזו תהיה ביקורת רגילה.
זו תיהיה ביקורת סופית.
כי זה הסוף.
אין יותר.
אין יותר את הדמויות שאני אוהבת, שלמדתי לאהוב, ששנאתי עד הסוף. אין יותר אותן. העולם הזה נגמר ונחתם.
והדמעות עומדות לי בעיניים ואני לא בטוחה שאני קולטת שזהו זה. זה הסוף....
אין יותר עולמחדש, אין יותר ספקלים, אין יותר טוד, אין ויולה, אין אף אחד.
והספר לידי.
והוא סגור.
ואין סימניה בתוכו. היא לידו.
והחיים אלה, עם סדרת כאוס לצידי נגמרו. אין עוד ספר. ואין עוד המשך.

❄ ❄ ❄

וואו זה קשה.

❄ ❄ ❄

בערך שבוע ימים לפני שהספר השלישי יצא לחנויות החלטתי שאני רוצה לקרוא את כל הסדרה מההתחלה. בעיקר בגלל שעברו שנתיים בערך מהפעם האחרונה שקראתי אותם. אבל גם רציתי להיזכר, ולחוות את הכל מההתחלה ועד הסוף בלי הפסקה באמצע.
אבל היו לי הפסקות כמעט כל הזמן, כי כמו שאתם יודעים תיכון זה לא בדיוק שנים עם הרבה זמן. אז כל הלחץ והמשימות הרגילות נכנסו באמצע ואני הייתי בשוק אם היה לי זמן לקרוא חצי שעה בשבוע. וכן, גם החופש-לא-חופש חנוכה שהיה בדרך לא בדיוק עזר במשהו.
אבל בכל זאת קראתי, לקח זמן, אבל סיימתי.
וכפי שהבנתם עד עכשיו הסוף פגע בי קשה.
אבל עצרתי את כתיבת הביקורת ונרגעתי ועכשיו הכל בסדר. בערך.

❄ ❄ ❄

אחח.
אוקיי.
וואו.
אז פטריק - כידוע, הוא סופר מוכשר ומרושע AF, כי מה לעשות רוב הסופרים הטובים הם כאלה - מוכשרים וגאונים להפליא, אך גם מרושעים.

תמיד אהבתי את הכתיבה של פטריק בסדרה. זה היה יום-יומי, פשוט, אפילו לפעמים ילדותי ברמה של בהמשך רואים איך שהדמויות גדלות ואיך שהסיפור גדל איתם ואיך שהכל משתנה והזמן הקצר הזה שבו קורה הסיפור - זמן שהוא אפילו לא שנה! - אתה מרגיש כאילו הדמויות הראשיות בעיקר מתפתחות וגדלות והגיל שנתנו בהתחלה על פי העולמחדש כבר לא נשמע הגיוני. כי הדמויות גדלו והתבגרו, הן אחראיות יותר, מבינות יותר, אפשר להבין אותם.
ו- ו- וואי אני לא מצליחה לקלוט את זה. איך הדבר הזה שאני מחשיבה ליצירה מדהימה כל כך, איך הוא הגיע לסיומו? ואיך לעזאזל עוד אנשים לא קוראים את זה, מבינים עד כמה הרעיון של זה גאוני, עד כמה משתי מחשבות קטנות שאחרת מהם דיי מטופשת וחמודה, אפשר להגיע לסדרה מדהימה?

❄ ❄ ❄

לקרוא בקטעים זה מייאש.
זה מייאש וזה מעצבן ויש פעמים אתה רוצה לזרוק על מישהו משהו רק כדי שתוכל להמשיך לקרוא.
אבל פה זה לא היה מייאש.
בכלל לא.

פה זה היה פשוט מייסר.
כל כך מייסר שלא רציתי לזרוק משהו, רציתי לעצור את כל העולם רק כדי להמשיך לקרוא.
רגעי המתח האלה שקוראים הורגים אותי.
ואין פרקים הפעם. פשוט אין.
יש חלקים, ונקודות מבט מתחלפות.
ווואו כשהן מתחלפות.
זה פשוט נוראי. שיא המתח.
נקודות מבט שונות וכל אחת אם מתח משלה.
וכל אחת עם אופי אחר וזווית אחרת ושנאה ואהבה ורצונות ותקווה ובקשות.
ואי אפשר לבחור אחת. אין אפשר לבחור נקודת מבט מסויימת.
כי פשוט אי אפשר.
כי פעם מתחברים לדמות הזו ופעם לאחרת. פעם אחת המחשבה שלך ככה ופעם ככה.

והדברים שפשוט הרגו אותי היו הדברים שקרו.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני אישית שונאת שהדברים צפויים לי מידי. אני אוהבת להיות מופתעת. אני אוהבת שעושים לי התקפי לב בספר. כי בתכלס אם זה לא יקרה אני אשתעמם ממנו.
אבל מה שהכי גרוע זה מה שפטריק עושה לך בסדרה הזו ובעיקר בשלישי.
וזה מתחלק לשניים:
אחד - אני מבינה מה הולך לקרות, אני צופה את זה, אבל מתפללת שלא, כי לא רוצה את זה, אבל ההרגשה הזו, הסיכוי הזה אוכל אותי מבפנים. וכשזה קורה. בום!!! אני מרגישה כאילו בחיים לא ראיתי את זה בא. זה נוחת עליי ואני לא בטוחה מה לעשות עם עצמי.
השני - אין לי שמץ מה הולך לקרות, אני פותחת כל אפשרות שאני מסוגלת לראות, ואני ממשיכה לקרוא ואני ממשיכה, ואם זה קטע מושך ומותח ולעזאזל עם פטריק כזה, אני קוראת יותר מהר ומאיצה את הקצב, כאילו זה חלק מהעלילה. ואז מהכל מה שפתחתי לעצמי, מכל האפשרויות, לא דיימנתי שום דבר כזה. וה בום!!! הזה מגיע ואני שוקלת לפעמים לזרוק משהו על מישהו.

ואפרופו לזרוק משהו על מישהו, וכמה קטעים מהסוג הזה. כי זה אף פעם לא בא בקטע קטן ויחיד זה תמיד יבוא במולטי, בהרבה, בחלק ארוך. :
קראתי, בזמן היחיד שיהיה לי זה זמן רב. ואני בתוכן הקטע ואני מרגישה שאני עוד שנייה בתוך הספר עצמו (לא רק נפשית). ואחותי באה להציק לי. הדברים היחידים שהיה לי ביד או באזור שלי היו ספר, שמיכה וכרית. ולאצ' פייס איט - לא עמדתי לזרוק שום דבר מאלה, ועל כן היא רק קיבלה את הצרחות של החיים שלה, נבהלה וחזרה למקומה המתאים.
מוסר ההשכל היומי: לא להציק לי בזמן שאני קוראת ספר. במיוחד לא אם אתה יצור אנושי. ^^

נמשיכה:

טוב, אז כבר אמרתי על הכתיבה והתפתחות הדמויות, על הקטעים המדהימים והמרושעים של פטריק (מזכירה לאוהבי פוב, שלא מדובר על פטריק הזה, פה מדובר על פטריק נס. אם כי שניהם גאונים מרושעים וחמודים). הממ מה עוד...?


אה כן.

אני לא בטוחה אם עשו לכם ספויילרים כבר, או שראיתם ראיונות עם פטריק, או שקראתם על זה באיזשהו חור. אבל הקטע הזה תלוי בכם אם אתם רוצים לקרוא אותו. כי בעיקרון , אני לא מחשיבה אותו בספויילר כל כך. לפחות לא את החלקו הראשון, אבל זו החלטתכם.

קיצר, אם ידעתם או לא, או אם קראתם או לא,
כידוע:
בספר הראשון ישנה רק נקודת מבט אחת - של טוד.
בספר השני ישנן שתי נקודות מבט - של טוד ושל ויולה.
בספר השלישי פטריק אמר שיהיו שלוש נקודות מבט.

וואו, כמו שהזכרתי בקטנה מקודם - זה היה פשוט קאבום אחד גדול לראש שלי.


⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂חלק בעל ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

כל ההתחלה חיכיתי לראות מי לעזאזל יהיה הדמות השלישי.
וואו.
בחיים לא הייתי מנחשת את זה.
זה היה כל כך גאוני.
ולעזאזל.
זה - היה - פשוט - גאוני - !
אהבתי שהוא לא הכניס אותו על ההתחלה, אלא רק אחר כך.
ושגם אז הוא היה כמו חלק נפרד.
אבל אחר כך הכל היה מעורבב אחד בתוך השני.
וזה היה כל כך משונה ומדהים לראות איך הספקלים חושבים, איך העולם נראה מהצד שלהם. להבין לראות.
וכל השפה שלהם והכינויים.
"הסכין" . "הרקיע" . "המקור" . "הארץ" . "הפער" .
זה פשוט כל כך. פשטני וברור, אם כי היה דיי קשה לי לקלוט את הכל בקטע הראשון של "הרקיע" החדש.

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂סוף החלק בעל ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

❄ ❄ ❄

ידעתי שהספר הזה יעסוק במלחמה.
אבל אני לא יכולה להגיד שאפילו ציפיתי לדבר כזה.
התככים, המזימות, הצבאות, המנהיגים, החיילים.
אני כמעט ולא יכולה להגיד על שום דבר שציפיתי לו.
והדברים הקטעים שכן, איכשהו יכולתי להצביע עליהם. התגלו כדברים גדולים בספר, ובסיפור בכלל.

❄ ❄ ❄

אני חושבת שאני לקראת הסוף אסכם בכמה ספויילרים קלים שאני פשוט חייבת להוציא ממני.
(ראו למטה המשך קל #מרגישהכמוספרהלימודבאדריכלותשלי)


⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

נקודות קלות:
- אומייגאדדדדדדדדדדדד. בן חי. הוא פאקינג חי. אני מודה ומוכירה את הספקלים המדהימים שעשו זאת. טנקיו יו "הארץ"!
- הסוף. כשראש העיר פשוט נכנס לים ו האממ של דג עצום ונוו מור ראש עיר. זה היה פשוט... אני אפילו לא בטוחה איך לתאר את זה. כי זה לא כמו אהרן שהיה פשוט מטורף לגמריי ושמחתי שהוא היה ביי-ביי בסוף. אבל פה. ראש העיר היה מאניק ומגעיל וזוועתי ואינטרסט ובעל אגו וחסר כל אמפתיה ועוד כל כך הרבה דברים. ובכל זאת, דיי ריחמתי עליו. הוא היה מישהו שכבר נכנס עמום מידי ואי אפשר היה להוציא אותו. וחבל לי על אנשים כאלה. כי בבסיס כל אחד ואחת מאיתנו טובים, וזה מעצבן אותי שמישהו נכנס עמוק כל כך שהים כבר סוחף אותו. פאק. לעזאזל עם הדאבל משמעות.
- קויל. וואו. מטורפת על כל הראש. אני לא בטוחה שיש לי עוד מילים להגיד עליה במצב כזה, חוץ מזה שחלק ממה שאמרתי על ראש העיר תקף גם אליה. (עכשיו כשאני חושבת על זה. אולי כדאי לשדך ביניהם.... קויוויד חיחי ^^ ).
- הסוף. של טוד זא (זא = זאת אומרת). וואו. כאילו. וואט. דה. פאק. למה? למה לעשות לי את זה? למה לעשות לויולה את זה? למה לעשות לבן את זה? למה פטריק למה? (#מרגישהכמוגרי). אני קראתי את הכל כל כך מהר, שלא הייתי בטוחה שאני בכלל קוראת. זה היה פשוט הזוי. ומזלך, פטריק, שלא רצחת אותו לגמרי, כי באמת שהיה חבל עלייך. אבל העיקר שטוד חי, בעל רעש, והוא בא.
- כבר הזכרתי שפטריק סופר מוכשר, נכון? אז לא רק זה. הוא גם יודע לכתוב ספר בעל אהבה, בלי קיטשיות מיותר. לכתוב ולספר על נשיקה, או החזקת ידיים אפילו, בצורה כל כך מדהימה והכי חשוב - לא קיטשית. זה היה כיף לקרוא את זה.


⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂סוף ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

אחח יש לי כל כך הרבה לדבר עליהם. וכל כך הרבה ספויילרים ודעות ו...
אבל דיי. מספיק.
יש לי עוד סקול סטאפ לעשות.
וגם חפרתי כבר דיי והותר.

❄ ❄ ❄

ובכל זאת רק דבר אחד:
בן פעם אמר: "המלחמה הופכת אנשים למפלצות".
וזה נכון. וזה לא רק בספר.
זה גם במציאות. ואנחנו חיים במדינה, שמה לעשות, אלו חיי היום יום שלנו. בעיקר בימים האלו, אפילו שזה כבר פחות מוזכר. אנשים רגילים. וזה עצוב בפני עצמו.
בן צדק. מלחמה הופכת אנשים למפלצות. והעם סובל כי הוא נותן את הטובים שבאנשיו למלחמה.
יש אנשים שמורעלים למלחמה, אולי חושבים שככה אפשר להשיג הכל. אבל לדעתי לא הרבה אפשר להשיג במלחמה. לדעתי אפשר להשיג הכי הרבה בלהיות אנושים. בלי שום קשר לדת, או למין, או למי ההורים של כל אחד. כי בתכלס. תחשבו על זה. שנגיד עוד עשרים וחמש שנים, חמישים שנה, מאה שנה, האנשים שהיום מובילים את הכל, כבר לא יהיו. אבל מה שישאר יהיה העולם הזה, כדור הארץ הזה שאנחנו חיים פה עכשיו. ולא פעם פטריק מזכיר את העולמישן, ואני לא יודעת אם לדעתכם הוא מתכוון לעולם הזה, אבל לדעתי כן. הוא אומר שגם פה הייתה מלחמה, שהיה פה כאוס, שהיו בעיות - גם אם בעקיפין זה מצויין, אבל זה מצויין.
ובאמת שהוא צודק. כי אם אנחנו לא נעשה משהו לא יקרה כלום. אנחנו נשאר בין כל המלחמות. אנשים ימותו - מכל הצדדים. העולם בסופו של דבר יגע אל קיצו. בין אם זה בגלל הדור העכשיוי או האחד שיבוא אחריו או אחריו או אחריו או לא משנה מה.
זה מה שיש לנו. ובינתים אין לנו מקום אחר.
אנחנו עם אנושי אחד.
ולדעתי זה עצוב שמה שמפריד בינינו זה מלחמה של כמה אנשים אינרסנטים בעלי אגו והרצון או המחשבה שבלי מלחמה אין להם קיום.
וכבר ראינו שגם שני אנשים יכולים להוביל מהפכה. אז אולי כדי לכם להיות אנשים האלה.

❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄

במהלך הקריאה החוזרת שלי כתבתי לי את הציטוטים שאהבתי מהספר, ואלו כמה מהם:

"הרעש זה בנאדם לא מסונן, ובלי, סינון, בנאדם זה פשוט כאוס מהלך".
- החור שברעש, עמוד 45. (אפילו שסנואו דיי גנבה לי אותו...)

"איך יודעים שחיים אם זה לא כואב?".
- השקט והשאל, עמוד 25.

"אנחנו הבחירות שלנו, לא יותר, לא פחות".
- השקט והשאל, עמוד 25.

" 'כולנו נופלים, אמרת' עכשיו אני לופתת אותו בכוח. 'כולנו נופלים אבל לא זה מה שחשוב. מה שחשוב זה לקום אחר כך.' ".
- השקט והשאל, עמוד 373.

"הגרוע שבכולם הוא מי שמבדיל בין רע לטוב ואף על פי כן לא עושה דבר".
- הסכין והרקיע, עמוד 89.


אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הפאקינג נאום ההזה שלי, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD

לפני 10 שנים•
★★★★★
•S-E-5914
אלוף

אלוף

מרי לו

אלוף.
סדרת אגדה #3.
מרי לו.
חמישה כוכבים.







ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עלולה להכיל ספויילרים. אני אשתדל להודיע עליהם, אבל עדיין היזהרו לכם...]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי}



דיי אגדה.
יוני עילוי.
מי יהיה האלוף?
ככה זה מתחיל.
פחות או יותר.
בהתחלה באמת ניסיתי לחפש מי זה יהיה.
מי יהיה האלוף.
בשלב מסויים הפסקתי.
ועכשיו, סוף הספר, ויש כל כך הרבה דמויות שהתיאור הזה מגיע להן.
אבל,
מי שבאמת מגיע לו התיאור הזה הוא
הספר.
הספר הזה אלוף.
הוא מדהים.
מרתק ומותח.
מעניין.
לא כל כך צפוי.
מלא אקשן ופעולה (כמו כל סדרת אגדה של מרי לו).


הספר לדעתי, היה טוב מקודמיו.
הוא היה מיוחד.
אני אפילו לא יכולה לתאר במילים כמה אני אהבתי את הספר. כמה הוא מדהים בעיני ברגעים אלו.
אני לא יכולה להסביר כמה הסוף היה....
אחח אין לי אפילו את המילה הקטנה לתאר אותו.

כנראה שכדי להבין אותי, אתם תצטרכו לקרוא את שני הספרים הקודמים ואז את הספר הזה.
הספר הזה שסוגר לכם את הסדרה בצורה מדהימה, שבחיים לא הייתם רואים אותה באה.



⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

נקודות קלות:
- סוף סוף הצלחתי להבין את דיי ויוני. סוף סוף אני רואה את מה שלא ראיתי עד עכשיו. אני רואה אותם. אני מבינה את החיים שהם היו יכולים לקבל ולחיות. אבל אולי הם עדיין יכולים. כי אומנם הספר הסתיים, אין המילים לתאר את הסיפור שלהם. אבל בדמיון שלנו הם יכולים להמשיך לחיות מחדש.
- מעולם לא הצלחתי לדמיין את דיי עם שיער ארוך - כפי שהוא מתואר איתו מהספר הראשון. תמיד דמיינתי אותו שונה. הוא תמיד יהיה שונה. ואז הגיע הסוג של אחרית הדבר של הסופר - ודיי, הוא עם שיער קצר, פרוע ויפיפה. כפי שתמיד דמיינתי אותו. כפי שהוא תמיד יהיה.
- ועדן, הוא בריא ושלם וחכם ומדהים. והוא קיבל סוף פשוט מדהים. אני גאה בו כל כך.
- הרפובליקה VS. הקולוניות. זה היה צריך לבוא. היה צריך שיקרה משהו איתם. ומה שקרה היה כתוב בצורה מדהימה. אין ספק שמרי לו מתחילה לעשות את זה בכל פעם, להביא את התפנית האדירה, את הבעיה המקסימלית, ולפתור אותה בדרך שלא היית רואה כל כך מהר. אני שמחה שבסוף הכל הסתדר בין שני העולמות, שהרפובליקה והקולוניות הצליחו להגיע משהו חדש.

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂סוף ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

עוד משהו קטן:
יוני אף פעם לא הייתה דמות אהובה עליי בספר.
אבל משהו פה.
משהו מאיזה כמה פרקים לפני הסוף גרם לי לשנות את הדעה שלי אליה.
אני פתאום רואה בה משהו אחר. מישהי אחרת.
אני סוף סוף יכולה להגיד שאני לא שונאת אותה.
אני יכולה להגיד עכשיו, שלא רק שהדמות שלה בסדר וכתובה טוב, אני יכולה עכשיו גם להגיד שהדמות עצמה היא טובה ושיש לי חיבה אליה. אני יכולה להגיד עכשיו, שיוני היא דמות ששווה להכיר אותה עד הסוף.



אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הביקורת שלי, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD

לפני 10 שנים•
★★★★★
•S-E-5914
מבחני הכווייה

מבחני הכווייה

ג'יימס דשנר

מבחני הכוויה.
הרץ במבוך #2.
ג'יימס דשנר.
אין לי שמץ של מושג כמה כוכבים. לבסוף הוחלט 4.5 כוכבים.







ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עלולה להכיל ספויילרים. אני אשתדל להודיע עליהם, אבל עדיין היזהרו לכם...]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי}



פיפול אני חושבת שנדבקתי במחלה.
אני לא מצליחה לקבוע כמה כוכבים לתת לספר >נתעב. כרגיל. אבל אלוהים, זה נשמע כאילו זה ארגון שמורכב מאנשים בעלי בעיות שפויות קשות ביותר.
היה מבחן חדש. בעצם, היו כמה מבחנים חדשים.
היו הרבה דברים מוזרים וחסרי שפיות ברמות.
וכו' ועוד וכו' ועוד וכו'

בתכלס.
הספר הזה היה מדהים, אם לא מעולה.
אבל היו גם דברים שפחות אהבתי.
כמו עצם העובדה שבקושי היו לניוט קטעים, אבל זה חוץ מהעניין.
היו עוד דברים, נורמליים יותר ולא של משוגעת כמוני, שלא אהבתי.
אבל דיי קשה לי להסביר אותם.
וכן, אני שוב שונאת את עובדה שאין אפשרות לתת 4.5 כוכבים.

ועכשיו לשאלה האמיתית:
לאיזה צד לעגל? לחמש כוכבים או לארבע כוכבים?
הממ...
מחשבות
צד נורמלי מוביל
מחשבות
הצד המשוגע חלקית מוביל
מחשבות
הצד המשוגע מאוד מאיים לצאת
מחשבות
הצד המשוגע מאוד נפסל
מחשבות
צד נורמלי
צד משוגע חלקית
צד נורמלי
צד משוגע חלקית
מחשבות
מחשבות
מחשבות


הממ
המלחמה הייתה קשה.
יש צו איסור פרסום על הצד המנצח.
ועל כן, אתם תדעו את התוצאות בלבד.
אבל מן הסתם שאתם תצליחו לנחש לבד מיהו הצד המנצח.
נראה לי.

"הוחלט לתת ארבע כוכבים.
הסיבות הינם בגדר צו איסור פרסם.
אנו מצטערים על חוסר הנוחות שלכם.
בתודה מראש,
פיצולי האישיות של אס אי ^^"




אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הביקורת שלי, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD


מצטערת שהביקורת הזו, כמו הקודמת, לא נותנת לכם הרבה ברירות אלא רק לקרוא את הספר ולהחליט בעצמם.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•S-E-5914
בת העשן והעצם

בת העשן והעצם

לייני טיילור

בת העשן והעצם.
לייני טיילור.
אין לי שמץ של מושג כמה כוכבים.







ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עלולה להכיל ספויילרים. אני אשתדל להודיע עליהם, אבל עדיין היזהרו לכם...]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי}



ו
שוב אני במשבר לא משברי במיוחד, אין לי שמץ כמה כוכבים לתת לספר.
ושוב אתם כבר יודעים כמה נתתי אחרי התלבטות עמוקה.
וזה נורא מוזר כי אני מהעתיד אנד שיט...
אבל עדיין, הבנתם את מצבי.


במחשבה קלה, אני מבינה למה קשה לי לתת מספר כוכבים לספר הזה - אין לי ממש דעה עליו.
הוא היה טוב ומוסבר מעולה.
כל הסיפורים והרקע והדמויות.
הכל.
כמובן כמו בכל ספר היו גם פאשלות, או דברים שלא אהבתי.
אבל באמת שאת רוב הספר אהבתי.
אבל לא יודעת.
אין לי ממש דעה עליו.
כן, הוא עניין אותי ואני בשוק בכל שהצלחתי לקרוא אותו וסיים אותו בשלב יחסית מוקדם מבחינת זמנים, ובעיקר עם כל הסיבוכים של הלימודים וראש השנה והכל.
אבל מצד שני, בהשוואה לספרים אחרים, ולא מבחינת תוכן, אלא מבחינת האהבה האמיתית לספר - אני לא באמת יודעת אם הספר הזה עשה לי משהו.

מאז שהתחלתי את הביקורת עבר זמן.
כל פעם אני מביטה בספר שמונח לידי. העיניים של הכריכה מביטות בי חזרה בחדות, אולי אומרת לי משהו, מפצירות בי לעשות משהו. אבל אני לא מבינה אותן, אני לא מצליחה להבין את כל המשמעות שהן מבסרות לי לאחר הקריאה של הספר.
הספר - אני מבינה פתאום את התמונה וסגנונה. אני מבינה את השם הכתוב עליה "בת העשן והעצם", מבינה למה הוא נקרא ככה, את המשמעות שלו. אני רואה את שם הסופרת, מבינה את הסיפור שכתבה. אני רואה את ערמת הדפים מלאת המילים שבין צידי הכריכה ויודעת את הסיפור שמסופר שם, שואבת את השאריות האחרונות ומחדירה את המילים האחרונות לראשי. אני יודעת שבצד השני של הכריכה יש את התקציר חושבת איך הוא אחד מיני מעטים שאולי כן מתאימים לסיפור.

אבל כל כאלה.
כל הפרטים האלה.
הם לא באמת עוזרים לי להחליט.
אין בהם את כל הדברים שאני רוצה לדעת כדי שיעזרו לי לבחור בכמות הכוכבים המתאימה.

החסרונות בספר רצים בראשי (:)

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

- חסר לי מה קורה עם החברים שקארו השאירה מאחור. אולי בספר הבא, אם כן.
- חסר לי מה באמת הלך שם עם ברימסטון, והעולם-אחר. מה באמת קרה שם עם עקיבא.
- חסרים לי עוד פרטים על העולם הזה. העולם של הכרימה והשרפים. אולי זה רק לי, אבל רציתי עוד. אז אולי זה בכלל לא נחשב חסרון.
- חסרה לי טיפת הומור. רציתי שהיה משהו נעים בספר שקצת יצחיק אותי. אבל לא היה לי ממנו.

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂סוף ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

חיבותיי לספר, גם הן רצות בראשי (:)

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

- אהבתי שהסיפור מסופר מכל נקודות המבט האפשרויות. שהסופרת לא מנצת סתם את הזמן כדי לספר את סיפורם בדיון ארוך ולא מובן. היא לקחה את זמנה בספר וסיפרה את סיפור כל אחת מהדמויות מכל אזורי הזמן האפשריים.
- נהנתי לקרוא את דרך הכתיבה שלה. אולי רק אני אהבתי, אולי לא. אבל אני חיבבתי את דרך הכתיבה.
- היה עניין ומתח לאורך כל הסיפור בשבילי. כל פעם שהייתי צריכה להניח את הספר בצד לאחר קריאת פרק או שניים ולחזור ללימודים, הרגשתי מן עצב וחוסר רצון ללמוד. רציתי להמשיך ולסיים אותו. עוד פרק, עוד דף, עוד קצת.
- אחד הדברים שממש בלטו אצלי בספר הזה היו שאהבתי את סיפור האהבה הדיי קיטשי והפחות... מציאותי(, נקרא לזה מציאותי). אני לא תמיד מצליחה להתחבר ולאהוב את הסיפורים האלה. זה מרגיש לי תמיד חסר אמת, משהו פנטזי, מעצבן כזה, שאין סיכוי שזה יקרה לי. בעצם קשה לי לאהוב כל סיפור אהבה כלשהו... אני מאוד ממורמרת. אבל בכל זאת, משהו כאן, בספר הזה, כן הצליח להיכנס מעט, אפילו אם רק מעט. זה היה מאוד נחמד ושונה. לא הרבה ספרים הצליחו לעשות את זה, ואפילו שפה זה היה מועט, אני דיי מחשיבה את זה ונותנת לספר קרדיט קל. (אם סופרים... הממ... גג שבע... כולל זה (?)).

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂סוף ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

הכל מערבל לי בראש.
כל דעה ולו הקלה שביותר על הספר הזה.

ואני מתחילה בשיטת השלילה:
כוכב אחד - לא. נפסל
שני כוכבים - לא. נפסל
שלושה כוכבים - מגיע לו יותר מזה. נפסל.
ארבעה כוכבים.
חמישה כוכבים - לא מגיע לרמה של הספרים הטובים ביותר שקראתי ולכן נפסל.

ארבעה כוכבים אם כך.
אם כי אני חושבת שכבר במשך שנתיים הם צריכים שיהיה אפשר לתת ציון של 1-10, יותר מקל על הבחירה ויש הרבה פחות בעיות של 4.5 ו2.5 וכל זה.


אני יודעת - הביקורת היה כמעט ומיותרת לחלוטין ואלוהים יודע למה קראתם אותה בכלל.
אבל אני רציתי לשתף. גם ככה אין מי שישמע את זה בכללי, אז פה אני יכולה לדבר אל מסך ולחשוב שיש מישהו שזה משנה לו.

אני גם יודעת שאין לי כל כך המלצה לספר.
לכן, פשוט מאוד - תשפטו אותו בעצמם.
כמו שצריך לעשות עם כל ספר.
לא צריך להקשיב כל הזמן לדעות של אחרים ואפשר לנסות ולחוות בעצמך.
כי יכול להיות שאתה תהיה האחד היחיד שאוהב את הספר מהסיבות הפרטיות שלך.
ואם מישהו יצחק עליך - יצחק.
אף אחד לא צריך להישפט בגלל הדעה שלו לדבר זה או אחר.




אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הביקורת שלי, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD

לפני 10 שנים•
★★★★★
•S-E-5914
המבחן

המבחן

ז'ואל שרבונו

המבחן.
ז'ואל שרבונו.
ארבעה כוכבים.







ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עלולה להכיל ספויילרים. אני אשתדל להודיע עליהם, אבל עדיין היזהרו לכם...]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי}



הממ
אני מוצאת את עצמי משתמשת הרבה במילה הזו לאחרונה.
בכל מקרה.
המבחן.

אני לא יודעת למה הופתעתי כשהסתבר לי שוב, שהתקציר לא מתאים כל כך לספר. הריי אין הרבה ספרים כאלה.
אבל זה לא משנה עכשיו.
אני אפילו לא זוכרת איך הספר הגיע אל מדף ה"לקרוא" אצלי בחדר. אבל אני כן זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו.
הייתי בחנות ספרים (כי שם תמיד הכל מתחיל) והסתכלתי בספרים שיש בחלק התחתון של המעמדים, המדפים הקטנים שלרוב לא מסתכלים עליהם. עברתי על כל הצדדים, שלפתי ספר אחד, קראתי את התקציר והחזרתי אותו. המשכתי בסיבוב ואז ראיתי את הספר הזה. לתומי הוצאתי אותו וקראתי את התקציר. הוא לא היה מלהיב כל כך, אך הוא היה נשמע נחמד. החזרתי אותו למקום והוצאתי את הטלפון שלי, כדי לרשום את שם הספר באחד הפתקים בטלפון כדי שאני אזכור אותו.
אבל זה היה ממזמן.
אני חושבת שקיבלתי, או קניתי או אלוהים יודע מה, את הספר בשנת הלימודים הקודמת בשלב מסויים.
ומשום מה רק עכשיו קראתי אותו.
אל תשאלו אותי איזה יום היום, או מתי התחלתי לקרוא את הספר כי אני לא יודעת. החזרה ללימודים משפיעה עלי רבות...
אחד הדברים שאני כן יודעת זה שאתמול בערב קראתי את רוב הספר וסיימתי אותו.
אבל מה? טעות אחת.
אני אוהבת לקרוא ספרים בשקט שלי באזור יחסית מבודד. ולצערי אחות תפסה את החדר שלי. אז הלכתי לסלון, שהיה ריק. הסתדרתי לי שם וקראתי.
לונג סטורי שורט - כשסיימתי את הספר לא הייתי היחידה באזור.
אני פלטתי צווחה קטנה וההורים שלי חשבו שקרה לי משהו ונבהלו. וופסי?!
אבל כן קרה משהו.
הסופר המעצבן הזה סיים את הספר בצורה ממש מעצבנת. אני חושבת שאיזה חמש דקות עברתי על הדפים כדי לוודא שלא חסרים לי דפים בספר. ואז כשהלכתי לאינטרנט גיליתי שאין המשך בארץ המעצבנת הזו. אז חיפשתי את ההוצאה ושלחתי לה הודעה. אני מקווה ששבוע הבא תהיה לי תשובה אם מתכוונים להביא המשך לארץ...


אז אחרי החפירות הללו,
(מצטערת עליהן >- "המבחן" מאת ז'ואל שרבונו, הדמות סיה, עמוד 302.

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂


אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הביקורת שלי, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD

לפני 10 שנים•
★★★★★
•S-E-5914
הבחורה על הרכבת

הבחורה על הרכבת

פולה הוקינס

הבחורה על הרכבת.
פולה הוקינס.
ארבעה-חמישה כוכבים.







ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עלולה להכיל ספויילרים. אני אשתדל להודיע עליהם, אבל עדיין היזהרו לכם...]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי}



הממ
אני לא יודעת עד כמה כמה היה חכם להתחיל לקרוא את הספר הזה בארבע בלילה.
בטח שלא להמשיך לקרוא אותו עד ללפני חמישים דקות פלוס-מינוס, מהרגע הזה. (לא כולל שלוש הפסקות קלות, אשר עשיתי באמצע.... מה לעשות בן אדם נהיה רעב אחרי הרבה זמן ובטח שהשעה כבר שש בבוקר).
אבל אחזור לענייננו ואגיד שזה בהחלט היה שווה את זה.
הספר פשוט הפך למרתק בשלב מסויים.
אני פשוט הייתי חייבת להמשיך לקרוא.
לא יכולתי להוריד את הידיים שלי מהספר הזה.
הוא היה פשוט מרתק.
נכון, היו פה ושם רגעים מעצבנים / צפויים / סתומים. אבל הם היו מעטים יחסית.
בהתחלה לקח לי זמן והיכנס אליו וקראתי אותו וסוג של קהות חושים מוזרה. אבל אחר כך, בשלב כלשהו פשוט רותקתי אל העלילה. על כל הדברים שחשבתי על העלילה ועל הדברים שקרו בה לאורך כל הדרך, אהבתי אותה.
אהבתי איך שהסיפור מסופר ואיך שיש שתאריכים ואפשר לעקוב אחריהם לאורח כל הספר.
אהבתי את הדמויות. איך שהן לא מושלמות. איך שהן בנויות בצורה שלא מעוררת חשש לגביהן. אהבתי שהדמויות זרמו ואת כל הפיתולים שהיו באישיויות השונות.
אני חושבת שהדבר היחיד שהכי הכי הפריע לי בספר בסך הכל, ובלי ספויילרים, היה שהיו כמה דברים שהרגשתי שנשארו פתוחים.
אבל בסך הכל, אני אכן ממליצה על הספר הזה.
למרות שאני עדיין מתלבטת בין ארבעה לחמישה כוכבים....
אני חושבת שאני אעגל כלפי מעלה ואתן לו חמישה.
אני במצב רוח טוב כרגע.


קצת ספויילרים:
כי אני צריכה לשחרר קיטור.

~ ספויילר ~ ספויילר ~ אזהרה ~ ספויילר ~ ספויילר ~~ ספויילר ~ ספויילר ~ אזהרה ~ ספויילר ~ ספויילר ~~ ספויילר ~ ספויילר ~ אזהרה ~ ספויילר ~ ספויילר ~~ ספויילר ~ ספויילר ~ אזהרה ~ ספויילר ~ ספויילר ~~ ספויילר ~ ספויילר ~ אזהרה ~ ספויילר ~ ספויילר ~~ ספויילר ~ ספויילר ~ אזהרה ~ ספויילר ~ ספויילר ~~ ספויילר ~ ספויילר ~ אזהרה ~ ספויילר ~ ספויילר ~

נקודות קצרות:

#1
אנה.
אלוהים כמה שהבחורה משוגעת ומעצבנת ברמות.
כל דבר בה פשוט חירפן אותי.
הבחורה הזו פשוט מעצבנת.
היא חושבת שהיא כל כך מושלמת ושהיא המלכת העולם.
אה ושמגיע לה הכל, כמובן.

#2
רייצ'ל. דיי. כמה אפשר כבר לשתות?
וכמה אפשר כבר לאהוב את הבעל שעזב אותך לטובת חתיכת #$&, שאלוהים יודע מה הוא מצא בה?!
אבל העיקר שהתעשתת על עצמך בסוף.

#3
יש מישהו שהוא כן שפוי בדעתו בספר הזה?!
עד כמה שזה הופך את הספר ליותר מעניין וטוב.
הייתה חסרה לי דמות שפויה. אחת לפחות.
אולי זו התינוקת? איבי?

#4
הסוף? שהן הרגו את טום.
וואו.
אני לא חושבת שציפיתי לזה.
ציפיתי שהמשטרה תתפרץ באמצע.
שאולי אפילו סקוט יבוא.
אולי אפילו סתם שכן.
אבל היה נחמד איך רייצ'ל קיבלה שכל והתמודדה עם זה לבד, יחסית. כי אי אפשר באמת ליחס משהו למשוגעת הזו, אנה.


~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~






אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הביקורת שלי, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD

לפני 10 שנים•
★★★★★
•S-E-5914

ביקורות נוספות על "הרץ במבוך"

הרץ במבוך

הרץ במבוך

ג'יימס דשנר

ספר ילדים נחמד פלוס, השני בסדרה בינוני מינוס, השלישי רע ומר. תעצרו בראשון או שלא תתחילו

לפני 3 חודשים•גנדלף
הרץ במבוך

הרץ במבוך

ג'יימס דשנר

אני מסתכנת לצאת מהסקירה הזאת מבוגרת וקפדנית, שלא לומר צינית ומרירה. אז לפני הכל אני אומר לזכותי שאני אוהבת ספרי נוער. כלומר, כשהם כתובים טוב. את "הבכורה" אהבתי. גם את "משחקי הרעב".

תומס מגיע בצורה מסתורית למקום מסתורי ולא מובן. והוא גם לא זוכר שום דבר מחייו הקודמים. כאילו לא מספיק קשה לכתוב על אדם מחוסר זיכרון במציאות רגילה, או על אדם בעל זיכרון במציאות מוזרה, מאחד דשנר את שני הדברים האלה גם יחד. וכך עובר חלק ניכר מהספר בניסיונות של תומס להבין מה קורה, ומי נגד מי, ובניסיונות של דשנר להסביר את זה לקורא.

מתברר שהמקום מסודר היטב, ושיש כללים וחוקיות ברורה. אחד מהדברים הכרוכים בחוקיות הברורה היא הגעה קבועה, אחת לחודש, של "חדש" למקום. ועוד חוקיות ברורה נוספת היא שהחדש מגיע נטול זכרונות מחייו הקודמים ונטול כל הבנה והכנה למקום החדש על כלליו הנוקשים. במקרה כזה מה שהיית מצפה זה שתהיה דרך פשוטה וברורה שבה יוסבר למשתתף החדש מה קורה, ומי נגד מי. אלא שלא. תומס מגלה שהוא צריך להסתדר לבד, ולהבין לבד, ושכועסים עליו כשהוא שואל שאלות. ואז הוא עובר על כלל עלום, יוצר בלגן ונענש.

אבל זה בקטנה. באמת. בספר יש בעיות אמינות גדולות בהרבה.
כל יושבי "הקרחת" , זה המקום המוזר שתומס נחת בו, הם בני נוער. וכולם בנים.
שאלה: מה קורה לקבוצה גדולה של נערים שנמצאים יחד במקום מוזר, בלי הורים ובלי השגחת מבוגר?
א. הם יקימו חברת מופת דמוקרטית ונאורה, ויצליחו לשרוד לאורך שנים.
ב. הם יצליחו בכוחות תושיה ושכל לשתף פעולה ולהיחלץ מהמקום.
ג. יהיו כמה חיכוכים, אבל בסופו של דבר השכל יגבר על הרגש, והם יתעשתו ויתארגנו.
ד. לכו לקרוא את "בעל זבוב".

שאלה: מה יקרה לחבורת בנים בני 12-17 אם פתאום תימצא בחברתם נערה בת הגיל שלהם?
א. הם יתייחסו אליה בעדינות ובאצילות.
ב. הם יטפלו בה עד שתבריא.
ג. האופי שלה וחוכמתה הרבה ישפיעו על כולם טוב, והם ישפרו את דרכיהם הנלוזות משכבר.
ד. לכו לקרוא עיתונים.

יש לי עוד תהיות נראטיביות, אבל להפתעתי גיליתי בעמוד האחרון שזה רק חלק א' בספר. כלומר - יש המשך. או המשכים. מה שאין לו סימן וזכר על שום צד של הכריכה. אז יכול להיות שיש דברים שיסתדרו טוב בהמשך, אבל אני לא בטוחה שאני רוצה לבדוק את זה.

ובקצרה: בשביל סיפור ריאליסטי והגיוני על חברת נערים במקום מבודד, יש לי את "בעל זבוב". בשביל סיפור מותח ורומנטי בתנאי אכזריות משתנים וחוסר ודאות, יש לי את "משחקי הרעב" וההמשכים. בשביל סיפור מדע בדיוני על חידת מבוך מתוחכמת ועל טבע האדם יש לי את "האדם במבוך" המעולה של רוברט סילברברג.

אבל הי, אהבתי את הסלנג. גם משהו.

לפני 12 שנים•נצחיה
הרץ במבוך

הרץ במבוך

ג'יימס דשנר

זה הספר שגרם לי הכי הרבה התלבטויות האם לכתוב או לא לכתוב עליו ביקורת. מצד אחד, טענתי, יש עליו המון ביקורות. כל אחד ימצא פה משהו שיתאים לו. מצד שני, חשבתי, אז מה? זה לא הפריע לי בעבר לכתוב על ספרים. מצד אחד, קיטרתי, מי רוצה לקרוא עוד קטילה על ספרי נוער? מצד שני, גרסתי, קטילות הן טעם החיים. אז מה אם אוסיף את השקל תשעים שלי? בסוף אתם רואים מי ניצח...

זה ספר שמהדהד מהמון ספרי נוער אחרים ומנסה "לספק את הסחורה". יש בו הפתעה התחלתית - נער שמתעורר במקום לא מוכר בלי שום זיכרון למעט שמו הפרטי. ומגלה מחנה שמאכלס כמה עשרות נערים, שאף אחד לא עונה שם על שום שאלה, כלומר על כל שאלותנו "מה קורה?" עונה הסופר "תקראו עד הסוף ותדעו..." ולמרות שלא קראתי עד הסוף - הגעתי עד האמצע וכשלו כוחותי - אני איכשהו מטילה ספק בזה שמי שיקרא אותו עד הסוף יידע. במיוחד מאז שראיתי שיש ספר המשך הגורר אחריו, מן הסתם, המשכים נוספים.

יש ספרי נוער שיש בהם ייחוד, ראשוניות, שייצרו משהו שלא היה קודם. סדרת ספרי "הדמדומים", סדרת "שבע הממלכות", סדרת "משחקי הרעב" הם מהסוג הזה. הם היו כתובים היטב, מותחים בדרכם, העלו על הפרק נושאים חדשים לזמנם. אבל כל ספר כזה גם גרר בזמנו המוני ספרים-מחקים שרובם היו סתמיים וחלקם ממש גרועים. כל סופר בעיני עצמו אמר "גם אני!" והחליט לכתוב ספר הרפתקאות נוסף לנוער...
לצערי אין לי אלא להסיק שהסופרים האלה אינם חושבים טובות על קהל קוראיהם. ולצערי הרב יותר קהל הקוראים מוכיח להם שהם צודקים...

אז ככה - דשנר כנראה לא קרא את "בעל זבוב" (סליחה נצחיה, גנבתי את ההשוואה ממהביקורת שלך) וגם לא את "אי הילדים" הנפלא. הוא ממציא עולם שכל החוקים שאנחנו מכירים אינם מתקיימים בו, ומתאר חבורת נערים החיים בדמוקרטיה כה נהדרת, שאתה אומר "הלוואי עלינו..." הוא ממציא "סלנג" מלים הדומות למלים אחרות ובזה, נראה לי, הוא מילא את חובתו ליצירתיות. ממש יופי.

בטח תגידו שלא יפה לכתוב ביקורת על חצי ספר. מסכימה איתכם. זה לא יפה. אשתדל שזה לא יקרה שוב.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•yaelhar
הרץ במבוך

הרץ במבוך

ג'יימס דשנר

הערה קטנה אך חשובה (לי, לפחות)- מבחינה כרונולוגית (מילה חביבה, היישר מתוך מאגר המילים החביבות שלי) הביקורת הזו נכתבה אחרי הביקורת של "הזיות", אבל לוקח ל-"הזיות" יותר מדי זמן לעלות (זה עלה להזיות בכוכב שנתתי לו בפרץ נדיבות בלתי מוסבר שעבר ברגע שאחותי ביקשה שאעביר לה את השוקולד שיובא אתמול מבלגיה. אני אוהבת ביקורים משפחתיים).

הצצה לחייה של הבלגית המעופפת במהלך בקור שגרתי אך נדיר מדי לספריה:
"היי, זה חדש. ג'יימס דשנר." מפעילה את הזיכרון האסוציאטיבי שלי "זה מר פטנט-לעתיד&" פותחת בעמוד אקראי, מרחרחת היטב וטורקת במבט ביקורתי "אף אחד עוד לא קרא אותו. איך קוראים לו באנגלית? (זהו אחד מהשיקולים שאני עושה לפני שאני לוקחת ספר מהספריה). Maze runner."

מיפ מיפ. ווושש&
בלגית אחת כמעט מתעתקת לדלפק של הספרניות, מגלה שאין לה מקום במנוי ולוקחת על המנוי של אחותה, אפילו שהיא רצתה לקחת את "עליזה בארץ הפלאות" בהפסקת הצהריים

מקום להערה קטנה (אני שופעת הערות קטנות היום)- אני מודעת להבדל בין Maze runner ל-Road runner, אבל בכל זאת כיף לעשות "מיפ מיפ" לפני שאני הולכת לקרוא. לפעמים עצרתי רק כדי לעשות "מיפ מיפ" שוב.

עבר לי החשק לכתוב. אבהה קצת בלא-שיזוף שלי.

לא. גם זה לא מתחשק לי. לכתוב נבחר בפה אחד (שלי).

רשימה- מדוע חיבבתי את הספר (חשק לרשימה& זה דבר נדיר. נצלו את החשק, כי זה עוהר מהר יותר ממני בריצה לסטימצקי בביקור התלת שנתי שלי שם).
א. אני אוהבת מבוכים. תכניסו אותי לתוך מבוך, ואני אמשיך ללכת עד שאמצא את היציאה (כנראה שאשתמש בטריק של יד ימין, אבל בסוף אגיע). זה לא יניח לי עד שלא אפתור את המבוך. כמו משוואה עם איקס שורש שלוש, רק שמבוכים אני אוהבת. ואני לא אניח להם עד שהם יפתרו, לעומת משוואה אי-רציונלית. סיכום הנקודה הוא (אכלתי משהו לא בסדר? או שפשוט לא בא לי לבהות בלא-שיזוף?) שמבוכים היא דרך בטוחה לכבוש את לבי. ושוקלד מריר עם אגוזים (יש לי יום הולדת עוד 53 ימים. מי שמביא לי אחד מאלה מקבל סוודר סרוג ביד ממישהי שהוא לא מכיר, בתנאי שהוא מצרף מידה, ברכת יום הולדת וחמישה כדורי צמר בצבע המבוקש).
ב. תומס. שמות לועזיים ב-ת' תמיד גורמים לי לחייך. בעיקר כי שמתי לב ש-ת' זו אות נדירה יותר ויותר בתרגומים מלועזית (על כ' בפעם אחרת, בבקשה). בגלל זה תומס ואליזבת משמחים אותי (טומס ואליזבט נראה לא טבעי, נכון?). תרזה הרחיב לי את החיוך. אני מעדיפה תומאס עם א', אבל אי אפשר לקבל הכל בחיים.
ג. אובדן זכרון- תאמינו או לא, גם אני סובלת מזה. לא בכזו צורה חמורה, אבל מספיק כדי להזדהות עם תומס מצוין.
ד. לא הבנתי חצי ממה שהם אמרו בפרקים הראשונים (כמובן שבהתחלה האשמתי את התרגום ("טוב על זה"? "שיץ"? זה נשמע כמו הלקסיקון של אחותי הקטנה כשהיא החליטה שהמון מילים הן גסויות (כמו קלמטינה, עורף ומתמטיקה), והחליפה אותן במילים כמו בוגיבאבי, קורקושפיץ והנושא-שאסור לדבר-עליו. אם הייתם שואלים אותי, המילה האחרונה עוסקת בוולדמורטולגיה, אבל לילדה בת ארבע לא באמת אכפת מי זה וולדמורט, כי הוא היה לפני זמנה. ולפני זמני, אבל לא מדברים על זה. הסיבה שהיא עשתה את זה (קצת לא טבעי להמשיך את המשפט הקודם לפני כל ההפרעות שלי): כי האחות הקטנטונת לומדת מילים כל ימין ועל שמאל, ואסור ללמד אותה גסויות. זו הסיבה שהיא סיפרה לאמא שלה. לי היא סיפרה אחר כך בגלל שהיא רוצה לשמוע אותה אומרת מילים שהיא המציאה) מילוי כדי שזוג סוגריים צמודים לא יראו מוזר), וככל שהתקדמתי בספר הבנתי את הכוונה הכללית של הביטויים, מה שעזר לי להזדהות עם תומס ולהרגיש חדשה בקרחת.
ה. יש שם מבוך עצום. והם גרים באמצע שלו. זה מקורי למדי.
ו. תומס הוא לא נערה שכתובה בגוף ראשון. הוא כן ילד חדש במקום לא מוכר, מגלה שכל העולם שהכיר התהפך על פיו, חצי מהאנשים שהוא פוגש שונאים אותו וחצי מעריצים את האדמה שעליה הוא הולך, הבחורה הכי יפה באזור- לא שזה קשה- מתאהבת בו והלאה לפי המרכיבים הסטנדרטיים של ספרות הנוער-פנטזיה בימינו. אבל לפחות הוא לא נערה שכתובה בגוף ראשון. (עוד ספר כזה ואני אקיא על הנערה המושלמת מדי שמככבת בו).
ז. אני מודה למר דשנר שלא הפך את גילויים של כל מיני דברים מסתוריים (מה זה השינוי, למה הוא טלפתי- אני הייתי שואלת את עצמי את זה- ואיך כדורי הסל הגיעו לחוטי החשמל- גם את זה אני שואלת את עצמי לא פעם) למטרת חייו של תומס, אלא סתם פרט שולי שלא באמת מפריע לו. ברגע שדמות מתעניינת במשהו לא ידוע, לא נקבל מנוחה עד שמגיע סוף הספר רגע לפני שהיא מגלה את האמת. הוא כן גמר את הספר בסוף טוב, אבל המכתב בסוף מרמז שזה לא הסוף. הוא הביא סוף מספק, שלא באמת בוער לדעת מה קורה בהמשך (הסיבה שבגללה לא המשכתי את "לב של דיו". לא רציתי לדרדר את מצבן של הדמויות. גם להן מגיע להיות מאושרות), אבל כן יש קצת סקרנות, שתבער בעמימות בחלק ההוא של המוח שמופקד על החלטות בנוגע לספרים, כדי שברגע שאראה "דשנר", ארים את הספר בשמחה, אראה שזה ההמשך של "מרד בזמן", ואניח אותו באכזבה.
ח. קוראים לו דשנר. צחקתי על זה מספיק ב-"מרד בזמן". אני עדיין מחייכת עכשיו.
ט. זה פשוט ספר טוב. אין לי איך להסביר את זה.

זהו. עבר מצב הרוח לרשימות.

התמונה של ג'יימס דשנר מפחידה. אני לא מסתכלת עליך ואתה לא מסתכל עלי, בסדר?

הפסקא הבאה עלולה להכיל קלקלנים לסרט "ארוחת בוקר בטיפאני'ס" (עלולה כי לא קראתי את הספר וישנתי רוב הסרט, אז אין לי מושג אם זה נחשב).
אם יש דבר שאני שונאת שונאת שונאת זה לחזור על מילה מסוימת כמה פעמים ברצף במשפט, ודמויות שברור בדיוק לשם מה הן קיימות בסיפור, ואין להן ממש עומק כי הן ממילא צריכות רק למלא את תפקידן ולהיעלם. זוכרים את פרד מ-"ארוחת בוקר בטיפאני'ס"? הייתי עייפה, ראיתי חמש דקות מהסרט, התהפכתי על הפוף וביקשתי מאמא שלי להעיר אותי כשפרד מת (בלי כפל משמעויות. לא& פרד& נזכרתי שוב& קראו לאח שלה פרד, נכון? אחרת נזכרתי לשווא&). הוא מת, לא התעוררתי (הפוף ממש נוח. ואני ישנה מצוין כשברקע סרט שלא מעניין אותי). אני שונאת דמויות שמכניסים כדי להרוג אותן (ובגלל זה גם לא משקיעים בדמויות האלו יותר משתי תכונות, וגם זה בקושי), בשביל שיהיו לדמויות האחרות מניע לנקמה, ולגרום לקוראים לבכות (אני לא בכיתי. פשוט נכנס לי משהו לעין. התירוץ הזה לא עובד עם משקפי מגן כמו שלי, אבל אני חושבת שעבדנו ביחד על פיתוח הדימיון). אני שונאת את זה כמעט כמו משולשי אהבה.

נגמר הקלקלן ל-"ארוחת בוקר בטיפאני'ס"

וכל הקטע לקראת הסוף- מהרגע שתרזה מתעוררת- עובר מהר מדי, והרגשות של תומס לא ברורים (לא סובל את צ'אק, נשבע להחזיר אותו לאמא שלו, חושב על איך להציל אותו מהמאמללים, רוצה לדחוף מהצוק. אולי תחליט?). פחות כוכב.

אבל היי, הם במבוך ענקי. כבר אמרתי בביקרות הזו שאי אפשר לקבל הכל בחיים.

אין ספק שהוא טוב בהרבה ממרד בזמן (לדעתי. אתם יכולים לסתור אותי, אני לא אתווכח אלא פשוט אזמזם שיר כמו היי ג'וד או יילו סאבמרין ואבהה בזבוב מעניין מאוד שעף לכם קצת מעבר לכתף שמאל). דשנר משתפר. אולי באמת אמציא פטנט כזה. למרות שגם מסעות בזמן אני אוהבת, "מרד בזמן" עסק בצד הפחות מעניין (הצד המעניין זה הצד המכני, כדי שאוכל לבנות מכונת זמן בבית, להרוג את הסבתא של ילדה שאני שונאת ולראות האם פרדוקס הסבתא פועל. רגע, זה פועל רק אם אני הורגת את הסבתא שלי. טוב, אז בלי הרג. פשוט אחזור בזמן ואקח את ביצת הפסחא העצומה והיחידה שאחותי מצאה כשהייתי בת ארבע. זה עדיין מוזר בעיני שאני צריכה לתת לה חצי מהביצים שלי והיא יכולה לאכול לגמרי לבד קילו שוקולד חלב בלי להתחלק. ואז היא לא תמצא כלום, נתחלק ובעיה אחת שמטרידה אותי תיפטר. אסתכל על עצמי כשאני נרדמת& מסע בזמן זה דבר מלהיב). במבוכים, אין צד פחות מעניין. יש רק את הפתרון.

מיפ מיפ. וווושש&

בלגית אחת מתעתקת לכיסא שבו היא ישבה במהלך כתיבת הביקורת כדי להמשיך לפתור תרגילים בגיאומטריה אנליטית.

נ.ב.
4 ביקורות ברצף. המחברת הזו עושה לי חשק לכתוב.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•הבלגית המעופפת
הרץ במבוך

הרץ במבוך

ג'יימס דשנר

גילינו קיר נוסף של מדפי ספרים בחנות.
אני לא מבינה איך לא ראינו אותו עוד קודם. הוא פשוט היה... שם. ולא ראינו אותו.
באמת.
בכל מקרה, אחרי הגילוי המפתיע של קיר שלם של אושר מרוח על דפים, היה לנו מבחר די גדול, וחזרנו הביתה עם שקית די כבדה. זה התחיל ב"חור שברעש", "האימפריה האחרונה", "עונת העצמות", "הבחירה", והסתיים בספר הזה- "הרץ במבוך."

עכשיו, ג'יימס דשנר... מאיפה השם מוכר לי? אה, נכון. "מרד בזמן". זה מסביר כמה דברים, כמו כל האירועים שקורים ביום אחד, וכל האנשים שתומס מתחבר אליהם ונהיה "כמו אח" שלהם ביומיים.
לפחות בספר האחר הדמויות הראשיות היו נסבלות, אבל במקרה הזה- תומס, צ'אק וכל שאר הדמויות החשובות שלא טרחתי לזכור את שמם רק האריכו את הסבל שלי.
הסיפור עצמו, עם העלילה והאווירה שנוצרה בגלל חוסר ההבנה של מה שקורה בקרחת, היה מתסכל מאוד. אף אחד לא מספר לנו שום דבר, ולתומס אין זיכרונות שיצרו איתו הזדהות כלשהי (טוב, בעיקר בגלל שהוא אידיוט, אני חייבת להודות). הרעיון המעולה של הסיפור סופר בצורה מאוד... הממ, מה המילה? צרת אופקים? נדושה? כלומר, במקום לפתח את הרעיון הסופר גרם למקום להיראות כמו פנימייה חקלאית כלשהי. תומס הוא "הבחור החדש" וכל שאר הדמויות לא שונות בהרבה אחת מהשנייה.

בואו נתחיל מההתחלה.

1. הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה עד כמה הסיפור התקדם במהירות. איך שהתבקש מתומס להשלים עם מה שקורה שם, איך שהוא התחבר לצ'אק במהירות שכזאת, איך שבלי להספיק להתחבר ולהבין את תומס אנחנו נאלצים להתקדם הלאה ופשוט להשלים עם העובדה שככה הספר הולך להתנהל, כשתומס לא מראה שום רגש לגבי העובדה שהוא לא זוכר כלום חוץ מ-כמובן- כעס חסר הגיון. מה שאני מנסה להגיד זה שלא היה לנו הרבה זמן להסתגל למה שהולך לשם, מה שלפחות לי הפריע.

2. כל הדמויות מעצבנות. המחשבה הזאת חזרה להציק לי כל עמוד חדש.
חבורה של בנים מתבגרים יכולה להיות מעצבנת בפני עצמה (אין שם בנות חוץ מהבחורה ההיא! זה לא הוגן!) אבל הבעיה איתם בספר הזה היא שלאף אחד מהם לא הייתה אישיות משלו, וכולם היו כל כך קשוחים ודרמטיים ולא יכלו לחוש טיפה של אמפתיה כלפי הבחור החדש, ובכלל- מישהו.
הזכרתי קודם שכל הדמיות המשניות דומות אחת לשנייה- אז זה אומר שאין שם אפילו דמות אחת שיכולתי ללמוד לחבב בין כל הדמויות עם בעיות השליטה בכעס והנטייה לקלל קללות עלובות למדי.

3. בעיה פחות גדולה שהייתה לי עם הספר היא הצורה בה הדמויות מקללות. כלומר, אין לי בעיה לקרוא על דמויות שמקללות (אפילו אם בתכיפות כזאת) אבל זה פשוט היה... מטופש. ברגע שאחת הדמויות פותחת את הפה אני לא יכולה שלא להתחיל לצחוק.
קלאנק? שפיץ? ברצינות?

4. הכתיבה חוזרת על עצמה.
הסיפור לא מתקדם לשום מקום בפרקים הראשונים. כל מה שקורה זה שתומס ממשיך לשאול שאלות, ושאף אחד לא עונה לו. וככה זה ממשיך. וזה מתיש ומייאש אפילו לקרוא את זה. גם לקראת האמצע מצאתי שאו ששום דבר לא מתקדם, או שהכל מתקדם בבת אחת. היה אפשר לפזר כמה מהאירועים המשונים לכל אורך הספר, ולא רק בכמה הפרקים האחרונים.



ו... בשלב הזה גנבו לי את דף ההערות. היו לי עוד כמה שאולי היו מסבירות את האכזבה שלי מהספר הזה בצורה יותר טובה... אבל... טוב, אין לי מה לעשות בעניין.
בכל מקרה לא היו יותר מדי הערות- אחרי כמה פרקים לא הצלחתי להמשיך לקרוא, והחלטתי לעזוב את הספר עד שלפני כמה זמן סוף סוף בחרתי לסיים אותו. גם אז הדעה שלי לא השתנתה במיוחד.

מה שרציתי להוסיף לפני סוף הביקורת זה שלספר היה הרבה פוטנציאל, שפשוט התבזבז. הרעיון מעולה, והטוויסט בסוף היה גאוני, יחד עם העובדה שתומס ותרזה היו חלק חשוב כלשהו בתכנון המבוך (למרות שהסופר לא הלך עם הרעיון עד הסוף, וכתב שהם לא עשו את זה מרצון. אני חושבת שהיה יכול להיות מעניין אם היה בוחר בדרך אחרת). הביצוע היה מאכזב, וזה הרס את מה שהספר יכל להיות.

בסופו של דבר, אני לא יכולה לתת יותר משני כוכבים.
אז...
היה שלום, תומס.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מגדת העתידות
הרץ במבוך

הרץ במבוך

ג'יימס דשנר

בהתחלה לא התלהבתי מהרעיון. היה נשמע לי לא משהו.
דקה אחרי שפתחתי את הספר שיניתי את דעתי.
העלילה היתה מצוינת ומרתקת, שלא לדבר על המתח.
כל פעם אמרתי לעצמי "עד סוף הפרק" ולא יכולתי שלא
להמשיך לפרק הבא כי כל פרק מסתיים במתח, ואי אפשר
שלא להמשיך לקרוא.
לסיכום, זה ספר מעולה, מעורר מחשבה ומומלץ לכולם.
בתור התחלה לטרילוגיה הוא מהנה בהחלט. אני כבר לא
יכול לחכות לספר השני.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אראגון
הרץ במבוך

הרץ במבוך

ג'יימס דשנר

אוקיי אז זו הביקורת הראשונה שלי באתר, כי פשוט סיימתי לקרוא את הספר לא מזמן והחלטתי שאני רוצה לנסות לכתוב ביקורת, מה כבר יכול להיות? אז, אני מסוג האנשים האלה שאף אחד מהחברים שלהם לא קורא ספרים, אז כל פעם שאני מגלה ספר חדש זה עקב סרט שנתקלתי בו בטעות, אהבתי, ואז גיליתי שהוא מבוסס על ספר. אותו דבר קרה עם הרץ במבוך, די התלהבתי מהסרט אז החלטתי שאני חייבת לקרוא את הספר כי הוא גם בטח יהיה טוב יותר פי אלף, ואני מצטערת לבשר לכם שדי טעיתי. אבל, הספר לא גרוע, פשוט לקח הרבה זמן עד שזה התחיל לעניין אותי, ב200 העמודים הראשונים בערך די הכרחתי את עצמי לקרוא, אבל אחרי זה זה נהיה די טוב.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Lian
הרץ במבוך

הרץ במבוך

ג'יימס דשנר

בארבע מילים: רעיון טוב, כתיבה נוראית.

הכתיבה הלוקה בחסר היתה הדבר הראשון שבלט לי בעין. המטאפורות והדימויים הכושלים ("למרבה הפלא, הוא חש שהפחד שלו מתנדף כמו נחיל של יבחושים שנסחפו ברוח, ואת מקומו תופסת סקרנות עצומה" – עמוד 6 (והדוגמה הזאת נורמלית יחסית למה שהולך בספר הזה)), הנטייה לחזור על אותו הרעיון במילים אחרות ("הוא ידע שזה מה שצ'אק עושה, אבל הנער מעולם לא רצה לדבר על כך. סירב לדבר על כך." – עמוד 105), והכי גרוע – זה:
"לאחר שעבר תומס עשה או שנים עשר מטרים בתוך היער, כשהוא מתכופף ומתחמק ומאבד מכוחו מרגע לרגע, קפץ החרק-חרב" – באמת, דבי אילון? באמת? – "על עץ גדול במיוחד וטיפס במהירות על גזעו. אבל עד שהגיע תומס לעץ, כבר לא היה שום זכר ליצור. הוא נעלם עמוק בעלווה – כמעט כאילו לא היה ולא נברא.
הוא איבד את הבן-זונה."
כן, זה בהחלט היה השיא.

כמובן, התרגום הצולע לוקח חלק לא מועט באשמה, אז מתוך סקרנות רפרפתי בספר באנגלית. זה היה יותר טוב, אבל לא בשמיים. קצת מזכיר לי את "בני לוריאן".

קשה נורא להתחבר לדמויות בספר. בחמישים העמודים הראשונים בערך עדיין חשבתי שתומס הוא סתם שחצן פלצני. בהמשך כבר למדתי לחבב אותו, אולי בגלל שדשנר הפסיק לציין כל חמש שניות ש"הסקרנות אכלה אותו" וש"הוא חש צורך בלתי נלאה לשאול שאלות". גם תרזה עדיין קצת עולה לי על העצבים. מכל הדמויות, צ'אק הוא היחיד שהתחברתי אליו באופן כמעט מיידי. אבל אני חושבת שהיה אפשר לפתח את הדמות שלו יותר. ספויילר ספויילר ספויילר - - - - - - אהבתי שצ'אק החמוד קלט בסוף את הקטע עם הצופן וה"לוחצים". - - - - - - - סוף ספויילר (איך לעזאזל מבליטים פה את האותיות?!)

הספר לא הצליח להפתיע אותי. חיכיתי לאיזה פתרון מבריק שיצליח להדהים אותי, משהו גאוני שארב כל הזמן מתחת לפני השטח, משהו שיגרום לי לחבוט בראשי ולתהות איך לא הבנתי את זה. אבל - ספויילר ספויילר ספויילר - - - - - - חוץ מהגילוי הנחמד של תומס עם נייר השעווה והצופן, לא היה שום דבר כזה. כמובן, תומס קיבל מקצת מזיכרונותיו בחזרה וגילה כמה דברים חשובים, אבל זה לא מה שרציתי. רציתי פתרון שמתבסס על רמזים מטרימים, לא תכנית מוגמרת שמתבססת על ידע נתון. - - - - - - - סוף ספויילר
והיו כמה דברים שפשוט חירפן אותי שהם לא קלטו. ספויילר ספויילר ספויילר - - - - - - לדוגמה, - כשהם גילו את החור של המאמללים, המחשבה הראשונה שלי היתה לנסות להשתמש בו כדי לברוח מהמבוך. ואני חיכיתי וחיכיתי שמישהו יגיד את זה כבר. אבל לא. תומס היה צריך להיעקץ על ידי מאמלל, לקבל את הזיכרונות שלו בחזרה ולארגן התכנסות דחופה כדי לבשר לכולם את הבשורה המסעירה. - - - - - - - סוף ספויילר

אבל מה שכן – הספר היה מותח. מעמוד 110 (אני אשכרה חיפשתי איזה עמוד זה היה כדי לא להוסיף עוד ספויילר לביקורת גדושת הספויילרים הזאת) פשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא. הרבה זמן לא קראתי ספר כזה שלא נותן לי להניח אותו מהיד, והתגעגעתי לתחושה הזאת.

אז בקשר לספר הבא, יש לי בקשה אחת קטנה אליך, ג'יימס.
בבקשה, אני מתחננת, לך לסדנת כתיבה. אולי תצליח להציל את הספרים הבאים, כדי שיהיו קצת יותר מרעיון טוב וכתיבה נוראית.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•תולעת ספרים
הרץ במבוך

הרץ במבוך

ג'יימס דשנר

תחילה הספר נראה לי חסר תוכן ועלילה, נמנעתי מלקרוא אותו.
כולם אמרו דברים כמו "אם אהבת את משחקי הרעב, בטוח תמותי עליו!", מה שגרם לספר להישמע כמו חיקוי זול של טרילוגיה מופלאה.
אבל זה לא דומה למשחקי הרעב.
בסופו של דבר נכנעתי וקניתי את הספר,
על מה מסופר?
כבערך חמישים נערים נכנסים למבוך. אחד בכל חודש.
הם מקבלים אספקה שבועית, בלילה דלתות המבוך נסגרות- כך הם מוגנים ממאמללי הלילה, המקום יכול היה להיות גן עדן.
אבל הם לא זוכרים כלום מחייהם הקודמים. לא זוכים אף אחד.
הקורחים לא מתייאשים, בכל יום רצים במבוך ומחפשים את הדרך החוצה, מגדלים חיות משק, מנקים, ובקיצור מנהלים אורח חיים.
אבל בתוך המבוך אורבים המאמללים הנוראיים.
יום אחד מופיעה נערה עם פתק "הכל הולך להשתנות"

אני משתדלת לא לעשות ספויילרים, אבל בואו נגיד שהספר מצא את עצמו במקרה בצד השני של החדר, ואני מצאתי את עצמי עם דמעות בעניים.
אמנם היו כמה דברים מעצבנים, כמו כל הקללות וחוסר ההגיון- שנתיים להיות במבוך ולא להתייאש. אך הספר מרתק, סוחף, מרגש- פשוט אדיר.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•dead_slug
דירוג
5.0
לפני 11 שנים

“הסיפור מתחיל במבוך, מבוך שנראה ללא מוצא, תומס מוצא את עצמו באמצע המבוך ולא מבין איפה הוא נמצא, ויותר”