הן באות אלי,

בזמנים שקטים,

בזמנים רועשים.

מצליפות ללא רחם,

חודרות עמוק בתוכי,

גורמות לליבי להתחבט

למוחי לכאוב.

הן לא מרחמות

המחשבות.

הן קרות

וחמות,

מלאות אהבה

ושנאה,

מזכירות דברים

שאני רוצה לשכוח.

הלוואי ולא היו לי מחשבות.

אני רוצה שקט,

מוח רדום וסתום

ללא מחשבות,

ללא חלומות,

ללא זכרונות.

כי הן שוברות את ליבי

שהספיק להתאחות.

ותוקעות ציפורניהן בסדקים

ופורעות ופוצעות את ליבי שוב.

המחשבות הן האויב.

הלוואי והייתי מנצחת.

החיים המשיכו הלאה, הזמן טס ועבר לו, מזמן לא הייתי מאושרת כל כך.

אך אתה עדיין בראשי, במחשבותיי, מראה פניך לא עוזב את פינות מוחי.

מה עושים כשהזמן לא עושה את שלו?

מה עושים כשהזמן לא משכיח את מה שאני רוצה לשכוח?

המוח מתנגד, אבל הלב חצוי.

הוא חצוי בין מה שהיה, הזכרונות, המראה והקול שלך

לבין מה שיש עכשיו, שהוא יציב וקיים והכי טוב בשבילי.

מה עושים כשהזמן רץ על פני, חיי משתנים לאין הכר,

אך אתה עדיין בליבי, במחשבותיי.

הלוואי ויכולתי לשכוח

כדי שאהיה מאושרת

http://simania.co.il/group.php?groupId=1914