יש לי חברה שגדלה עם אם שלוקה בסכיזופרניה פרנואידית. יש לה סיפורי אימה כמו סיפור על ליל שבת שבו אחרי הקידוש והארוחה היא והאחים שלה הובלו לחדר האמבטיה על מנת שיקיאו, כי האוכל כולו מורעל. זו דוגמה אחת ויש לה עוד הרבה סיפורים כאלה, ובמפתיע היא בכלל לא כועסת על אמא שלה, שכן לדבריה "היא חולה, לא ממש שולטת בדברים שהיא אומרת או עושה", וכל הכעס שלה מופנה כלפי אבא שלה שלא שמר ולא הגן עליהם מפני הדברים האלה.

טום רוב סמית. קראתי את ילד 44 והשתעממתי ולכן לא טרחתי לקרוא את ההמשכים. את הספר הזה קראתי בהמלצת החברה שאמרה שזה בדיוק מהדהד את החוויה האישית שלה וכך אפשר להבין מה היא חוותה בנערותה. אזז לקחתי את הספר וקראתי אותו, וזאת למרות שהמלצה של ג'וג'ו מויס על הכריכה האחורית היתה צריכה בפני עצמה לשמש אזהרה מספיקה ולגרום לי לעזוב את הספר. לא משנה.

אז אנחנו עם דניאל, שהוא צעיר בריטי, הומוסקסואל בארון, שחי עם בן זוג מארק אבל מסתיר אותו מהוריו. הוריו של דניאל הם אב בריטי ואם ילידת שוודיה שגרה בבריטניה רוב חייה, עשו מעשה דרמטי קצת ועברו בגיל פנסיה לגור בחווה מבודדת בשוודיה. בתחילת הסיפור דניאל מגלה שאימו עברה התקף פסיכוטי, אבל לפני שהוא מספיק לטוס לשוודיה, היא כבר בורחת מהאשפוז, יוצאת מהארץ ומגיעה אליו לבריטניה, אל הבית של מארק בן הזוג שלו. שבעים אחוז מהספר מהווה בעצם סיפור בתוך סיפור - אימו של דניאל מספרת לו "לפי הסדר ומהתחלה" סיפור מעשה מבולבל תוך שהיא מציגה בפניו עדויות. בכל החלק הזה החלוקה לפרקים היא אקראית ולא ברורה, נקודת המבט של דניאל או אירועים שקורים בזמן הזה מובאים בצורה מועטה ביותר, ומה שיש כאן זה מונולוג כמעט בלעדי, מודפס בגופן מודגש ובטור צר. אם היתה כאן כוונה מצד המו"ל או המעמד לייצר את תחושת העצבנות והקושי אצל הקורא ולהדגים לו איך ההקשבה קשה, הרי שזו הצלחה. בשלושים אחוזים האחרונים של הסיפור דניאל נשאב כולו אל הסיפור של אמא שלו, מקבל את חלקו כעובדות ואת חלקו האחר כפרשנות והוא נוסע לשני אתרים בשוודיה כדי לאמת את הדברים ואולי לתת פרשנות שונה. הוא נוסע אל החווה המבודדת שקנו הוריו ורואה אותה לראשונה, ואחר כך הוא נוסע לבית סבו, שאותו לא פגש מעולם. כל אחד מהמקומות נותן לו עוד מידע ובסופו של דבר דניאל מבין שלא רק שהפרשנות של אמא שלו שגויה, אלא גם העובדות. החלק הזה, השלושים אחוזים האלה, יכולים היו להיות ספר מתח חביב עקרונית, בדיוק על מה שנכתב בהתחלת הספר "למי אני מאמין?", אבל הסיום שנבחר הוא סיום פחדני שלא נראה כמותו מאז הסיום של הספר שומרת אחותי. שתי דמויות שמופיעות בספר - אבא של דניאל ובן זוגו מארק, נשארות שטוחות לאורך כל הדרך, עד שלא ברור למה הן הוכנסו פנימה לכתחילה. בקיצור, רעיון יפה וביצוע על הפנים. אפשר לוותר בקלות.

להיות או לא להיות, שאל המלט נסיך דנמרק. היה או לא היה, הפשר לא נודע לי, שאל אלכסנדר פן, קרה או לא קרה, שאל דניאל את עצמו כששמע את גרסאותיהם הסותרות של אביו ואמו בספר שלפנינו. ספר טוב או ספר רע, שאלתי את עצמי מול הביקורות של קוראי סימניה.

אולי כדאי שנתחיל מהתחלה, כי כמו שאמרה אמא של דניאל, כדי להסיק מסקנות צריך לשמוע את הסיפור מראשיתו.
נתחיל בכותב הספר, טום רוב סמית', שכתב ספר מצויין, שהוא "ילד 44", ספר מופרך וגרוע: "הנאום הסודי", ספר שעליו ויתרתי מראש: "סוכן מספר 6", והחווה. אני יודעת שסימניה משופעת בפיינשמקרים, שהעוו את פיהם ואת חוטמם על ילד 44, אבל אני עומדת על דעתי (עניות דעתי), שהספר טוב מאוד. (הסרט איום, ראו הוזהרתם, לא מובן בכלל, לא מנומק ומוגזם ביותר).
על הנאום הסודי כתבתי, שנדמה כי עלילתו המופרכת הוטלאה מכל החומר שנשאר על רצפת העריכה של ילד 44.

הביקורות המגומגמות ונטולות ההתלהבות על החווה גרמו לי להתעלם מהספר, אלא שמישהו השאיל לי אותו בשבוע שעבר ובלעתי אותו במהלך השבת.

עובדה שאומרת משהו. תסלחו לי, כן? אני מתנצלת מעומק לבי על העובדה המצערת, כי בדעתי להעניק לו ארבעה כוכבים. אני יודעת שיש בי איזה שדון מרדן עמוק בפנים, או טרול, אם אנחנו עוסקים בספר זה, שבו לטרולים תפקיד מכובד, ולפעמים אני מאוד אוהבת לבעוט במוסכמות. אתם חושבים שהספר גרוע? אני חושבת שהוא טוב מאוד. אה? איך אני? אמיצה, לא? חושבת מחוץ לקופסה ומסתכנת לעמוד לצידו של טום רוב סמית' שצוחק כל הדרך אל הבנק, למרות דעתכם, ולא משתף אותי באחוזים.

עכשיו נחה עלי חובת ההוכחה.

דניאל, בחור לונדוני, מעצב גינות על גגות, מובטל למחצה והומו, שעשה רק חצי צעד אל מחוץ לארון, מקבל שיחת טלפון מאביו שבשבדיה, כי אמו מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. דניאל המופתע מארגן טיסה לשבדיה, אבל בעודו ממתין לה, הוא מקבל שיחת טלפון מאמו כי היא שוחררה מבית החולים והיא בדרכה להית'רו כדי לספר לו על פשעים שבוצעו על ידי כמה אנשים, ביניהם אביו.
הוריו של דניאל יצאו לגמלאות מניהול משתלות ועברו לגור באיזו חווה מבודדת בדרום הכפרי של שבדיה. אמו היתה ילידת שבדיה והיא עזבה אותה בעודה נערה.

כשאמו מגיעה, היא משביעה אותו להקשיב לה ולא לאביו המתעתד להגיע ולכבול אותה לשקריו. בשורת מונולוגים, שהיא רוב רובו של הספר, פורסת בפניו אמו את חייה המוזרים בשבדיה, את חשדותיה בקשר לפשעים שבוצעו ואת הדרך שבה דחקה אותה חבורת גברים אל הקיר, כדי להוכיח שהיא חולת נפש.

מכיוון שאנחנו למודי ספרי מתח סקנדינביים, נהניתי לקרוא ספר שמתאר את שבדיה הכפרית, מנהגיה, חגיה, שיסודם פאגאני דווקא, ולא נוצרי, הפסטיבלים העממיים ובעיקר, על חיי המשפחה הפאטריאכלים, המסוגרים, שמרניים, מדיפי ריח של סגירות ועובש, יושן והתפוררות, כאילו היה מדובר בסיפור שארע לפני עשרות בשנים.

ואמנם, יסודו של הסיפור הוא במה שקרה עשרות שנים קודם לכן, אבל הכפריים מתוארים כאוסף של אנשים שרדיית דבש ובישול ריבות, שלא לדבר על גידול חזירים, הם שיא אינטלקטואלי בשבילם.

לאחר שהוא שומע את סיפורה המוזר של אמו, מגיע אביו כדי להכחיש ולהפריך, אבל דניאל נוסע לשבדיה כדי למצוא את התשובה האמיתית, ומגלה להפתעתו כי ישנה גרסה שלישית אמיתית למבוך הזה.

הספר מרתק לכל אורכו. לטעמי, אם היו בו יותר קטעים על התבוננותו המבקרת של דניאל וספקותיו ועל ההלם שאחז בו והאופן שבו מתפרקות כל האמיתות של ילדותו, הוא היה שלם ועמוק הרבה יותר.

כמו כן, הפריעו לי המשתנים בזמן. לפני ארבעים שנה, לפני חמישים שנה, לפני ארבעים שנה, פעם אחר פעם סמית' נוקב בציר הזמן המשתנה הזה וגם כותב כי הוריו בשנות השישים לחייהם, מה שאינו מדוייק. אמו היתה בת 16 כשעזבה את שבדיה, וארבעים שנה עברו מאז. הווי אומר, היא בת 56. ואם היו עוברות 50 שנה, היא הייתה בת 66, וזה לא מסתבר מפני שאביה בן 85.

יש לי רגישות גבוהה מאוד לתיארוך נכון ולרישום זמנים מדוייק (זוכרת לי, 25 שעות ביממה...) וכבר לעגתי למיסטר ז'ואל דיקר, שפיספס קשות בספר "האמת על פרשת הארי קברט". מי שכותב ספר, מוטב שגם ידע חשבון בסיסי, מה גם, שבכל מחשב וטלפון חכם וגם טיפש מסתתר לו מחשבון.

אז היה לא היה, קרה או לא קרה, תקראו את הספר, טוב או לא, תשפטו בעצמכם.

העמוד הראשון בספר תפס אותי בגרון. דניאל, בחור בן 29 שגר בלונדון, מקבל טלפון מאביו המתגורר בחווה מבודדת בשבדיה לשם פרש עם אמו. אביו מספר לו שאמו לקתה בפרנויה והיא מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. בעודו מתכונן לטוס לשבדיה מתקשרת אמו וטוענת שאביו שקרן ושהכל מזימה שנרקחה נגדה בשל פשע איום שבוצע, פשע שבו שותף אביו. למי להאמין?

אין כמעט ילד לא מכיר מצב של ריב בין הורים. לפי אחוז הגירושין הגבוה בימינו הרבה ילדים עדים למצבים שהם הרבה מעבר לכמה חילופי מילים וצעקות, נמשכים על ידי כל אחד מן ההורים להאמין כי השני הוא המרושע ומקור כל הרע. אבל מה קורה כשאחד הצדדים לוקה במחלת נפש? לצערי הסיטואציה הזו אינה זרה לי. כתבתי עליה בביקורת שלי לספר "קצה".

דניאל המום. הוריו תמיד חיו בשלום וללא מריבות. אנשים שקטים ורגילים שפרשו לגמלאות. כיצד יתכן שאביו הוא איש מרושע וחסר מצפון כפי שאמו טוענת? ואיך יתכן שאמו חלתה פתאום במחלת נפש? לדניאל אין אפשרות להתעמק ולבדוק מי מהוריו צודק. אמו מודיעה לו שהיא מגיעה ללונדון כדי לספר לו הכל, ובשלב מסויים גם האב מודיע שהוא טס ללונדון. דניאל מוצא את עצמו במרכז ההתרחשות בעל כורחו, כשהוא בתפקיד המפוקפק של שופט.

הספר מתקדם בקצב מסחרר, כמעט כולו דיאלוג ישיר בין דניאל לבין אמו, כשברקע טלפונים מהאב. כמו דניאל, גם הקורא אינו יודע למי להאמין. התנהגותה של האם פרנואידית ללא ספק. היא רזתה מאוד, לבושה מוזנח שלא כהרגלה, והיא מסתובבת עם תרמיל מרופט שבו נמצאות "ההוכחות" שלה לסיפור. מצד שני, היא רהוטה, הסיפור שלה עקבי, ודניאל מגלה שאביו אכן שיקר לו בכמה דברים, אלא שלא ברור אם השקרים הללו משמעותיים או סתמיים. שרשרת האירועים נותנת פתח להבין את המציאות בדרכים שונות. גם העובדה שהעלילה מתרחשת במרחק מקשה על השיפוט הן של דניאל והן של הקורא. דניאל מעולם לא ביקר בחווה של הוריו בשבדיה, מסיבותיו שלו. הוא לא מכיר את האנשים שבקרבם חיו הוריו. כך יכול כל אחד מהם לטעון שהוא לא יכול לתאר לעצמו עד כמה השתנה ההורה השני. דניאל מופתע מההתנהגות של שניהם. מה קרה שם בחווה ההיא שגרם להוריו להיות אנשים כל כך שונים ממה שהוא חשב?

הספר סוחף ולא יכולתי להניח אותו מהיד. זירת ההתרחשות הזרה סגורה ומבודדת הזכירה לי את אגתה כריסטי והיצ'קוק. אהבתי את העובדה שעד כמעט לסוף הספר לא ברור אם אכן התרחש פשע ושכמעט כל העלילה היא בראשן של הדמויות. אהבתי גם את השאלה שמעלה הספר – עד כמה אנחנו מכירים את הורינו? אותם אנשים שתמיד שם בשבילנו ונראה לנו שהם האנשים הכי בנאליים ומשעממים בעולם, האמנם הם באמת כאלה או רק שומרים על חזות חיצונית כזו למעננו?

גיגול מהיר הראה לי שהבסיס לספר הוא אמיתי. הוריו של רוב סמית אכן רכשו חווה בשבדיה, ואמו באמת נולדה שם. גם הוא קיבל שיחת טלפון מאביו המודיע לו שאמו אושפזה בבית חולים לחולי נפש, וגם שיחה מאמו שטענה שהיא לא חולה ושאביו שקרן. במציאות רוב סמית בחר להאמין לאביו ועזר לו לאשפז את אמו במוסד פסיכיאטרי. בספר סמית רקח עלילה מסובכת יותר.

הסיבה שנתתי ארבעה כוכבים ולא חמישה היא שסוף הספר לא משכנע לטעמי. ההסבר לתעלומה הוא לא אמין. אבל האמת היא שהדרך כל כך מפתה ומותחת עד שכנראה שום סוף לא היה נראה לי ראוי דיו.

לרוב סמית היה רעיון מעולה לספר מתח: אביו של דניאל מתקשר אליו משבדיה, לשם פרש עם אמו, ומספר לו שאמו אושפזה בשל התקף פסיכוטי קשה. זמן לא רב אחר כך מתקשרת האם ומצהירה שלא רק שהיא בריאה, אלא שאביו של דניאל הוא שקרן ופושע, ואין להאמין למילה אחת מפיו. באותו זמן מתברר שלא רק דניאל קרוע בין הסיפורים הסותרים בטלפון לגבי הוריו, ומתקשה להחליט למי מהם להאמין, אלא שגם הוא מסתיר מהוריו עובדה משמעותית ביותר על חייו, ובו בזמן חושב שהוא קרוב להוריו - במיוחד לאמו - ששלושתם מנהלים יחסי משפחה מצויינים, ואהבה שורה בכל. מבולבלים? בצדק.

אני מאלה שאהבו את "ילד 44": הוא היה מרתק בעיני, כתוב היטב, סיפור קולח, שלמרות מינון הזוועות והאלימות הגבוה, היה ספר שהשאיר רישום. את שני האחרים באותו נושא לא קראתי, כי אני לא אוהבת ספרי המשך. ואז קראתי את הביקורת המצויינת של בלו בלו והחלטתי לקרוא את ספרו הרביעי - שאינו ספר המשך - של רוב סמית. ומה אומר לכם - מצער שרעיון מצויין זקוק גם לסיפור מצויין, כדי להיות ספר. כי לו רוב סמית היה עוצר בשלב הרעיון, הוא היה מקבל ממני 5 כוכבים.

מהביקורת של בלו בלו הבנתי שרוב סמית כתב סיפור שהוא חווה: שהוריו באמת פרשו לשבדיה, ארץ הולדתה של אמו, שיום אחד באמת קיבל טלפון מאביו, וכו'. יש יתרון, אני חושבת, למי שנושא סיפורו מוכר לו אישית. יחד עם זה קיימת סכנה שהמעורבות היתרה תגרום לו לחפש פתרונות שיאפשרו לדמות האהובה להיות "יפה" ו"נקייה", וזה סוג הפיתרון שרוב סמית מצא, פיתרון שבקושי עובר את סף ה"יכול להיות" למרות שהוא קיים במציאות. הוא מגייס חלקים מהמיתולוגיה השבדית כולל טרולים, מתאר תאורי נוף אותנטיים כנראה של חוות מבודדות, חורפים בלתי נגמרים, חשיכה וחיי קהילה משונים.

כמו שהבנתם כלל לא אהבתי - חשבתי שהכתיבה פה אינה טובה, הסיפור "נתקע" בעיקר בתחום האמינות, הדמויות סהרוריות. מה שכן גם כאן רוב סמית כותב על פשעים, עבירות לא קלות בכלל וזוועות אחרות. אני מקווה בשבילו שהספר הזה מייצג את לחצי ההוצאה ולא את כשרונו כסופר.

ספר טיסה קלאסי- מהיר, מעניין, זורם ומותח. בכנות, הרעיון יותר טוב מהביצוע, ואמנם המתח נובע מסיפור "בילוש" מעט שונה- אבל בכל זאת (ובמידה מסוימת גם יותר) מצליח לשמור עליך במצב של דפדוף מהיר. וכשרוצים להעביר את הזמן- זה מה שחשוב בעצם, לא?

כן חסרים קצת עומק בדמויות ובעיסוק בהיהבט ה"פסיכולוגי" של המותחן. כמו שאמרתי סה"כ הרעיון מאוד טוב, והביצוע אמנם טוב פחות אבל בכל זאת מוצלח כשהמטרה היא לקרוא ספר מתח יחסית אינטליגנטי. ההרגשה היא שלעלילה יש התחלה, אמצע וסוף. סימני השאלה שמופיעים לאורך הספר אכן מקבלים תשובות (אם יש משהו שאני לא אוהב בספרי מתח זה שאתה מתחיל לשאול עוד ועוד שאלות תוך כדי, ובמכוון הן לא מקבלות מענה). ההרגשה היא שאולי כתיבה מזווית שונה (הספר מסופר כמעט לכל אורכו כסיפור של ההתרחשויות מאם לבנה) הייתה מצליחה להוסיף עוד כמה רבדים לספר.

ספר מופרך ומעייף.
חקירה של אישה בשנות השישים לחייה למזימה מסתורית בחווה,
על הדרך מתגלים כישוריה הבלשיים, מעין אגטה כריסטי מודרנית. כשהגעתי לעמוד 170 הבחנתי שכל כמה
עמודים אני מגלגל את העיניים לנוכח הפנטסטיות (מ-פנטזיה) של הסיפור ותגובה פיזיולוגית זו רק
הלכה וגברה...כל כך סיפורים מותחים יש בעולם הראליסטי, למה צריך לכתוב את זה כל כך פנטסטי?
הייתה לי תחושה בקריאה שהנוסחה של סמית היא, כמה שיותר טוויסטים ומתח, כך הסיכוי יותר גבוהה
לרב-מכר, ולעזאזל עם האמינות...

ספר מהסוג שנחמד לקרוא פעם ב...אף פעם.
עלילה יבשה, לא מעניינת, מאוד צפויה.
ספר מהסוג שלא משאיר טעם לעוד, לא משאיר עקבות...
לקרוא ולשכוח.

זהו טום רוב סמית במיטבו, בדיוק כמו שהיה בספרו 'ילד 44'!

אני אתחיל מהסוף - ספר נהדר, כתוב מדהים, רעיון נפלא ותצורה של ספר פשוט נהדרת!

דניאל, בן לטילדה וכריס, מתגורר בלונדון בעוד שהוריו מתגוררים בשנה האחרונה בחווה נידחת בשוודיה. יום אחד הוא מקבל שיחת טלפון מאביו שמודיע לו כי אימו עברה התקף פסיכוטי ומאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. דקות לפני עלייתו למטוס לשוודיה הוא מקבל שיחה נוספת, הפעם מאימו. האם נשמעת לחוצה ומודיעה לדניאל שהיא בדרכה אליו ללונדון וכי הוא חייב להאמין לה ולא לאביו מכיוון שהיא עומדת במרכז פרשה שמלאה במסכת פשעים מזעזעים.

דניאל נשאר בלונדון ומחכה לאימו. ברגע שאימו מגיעה מתחיל הספר לקבל עניין. היא מתחילה לספר לו את סיפורו ומנסה לגרום לו להאמין לה מה שדורש בעצם להאמין לכך שאביו הוא חלק מפשע נתעב שהתרחש בשוודיה. הוא עומד בפני צומת - האם להאמין לחשדות של אימו ולגשת למשטרה או שמא עליו להאמין לאביו ולקבל את העובדה כי אימו חולה במחלת נפש שקשורה בסיפור מילדותה?

לכאורה נשמע מעט משעמם, אך לא כך הדבר. הספר כתוב בצורה שלא ראיתי באף ספר. הוא בעצם מונולוג בתחילת הספר, המונולוג של דניאל שבו הוא מספר בכמה עמודים על עברו ונותן מין סיפור רקע וכאשר האם מגיעה זה הופך להיות המונולוג שלה - כל הספר (עד מס' העמודים האחרונים) הוא בעצם המונולוג של האם, היא מספרת את הסיפור לדניאל, כאשר הקטיעות בסיפור הוא רק להראות שדניאל עדיין שם, עדיין מקשיב ומחובר להכל. הספר הוא זרם סוחף של מילים ושל הסיפור שהאם בנתה ושאותו היא מעבירה לבנה. הסיפור כל כך משכנע שמצאתי את עצמי נשאבת לתוכו, מנסה להיכנס לנעליו של דניאל ולראות אם אני מאמינה לה, התחושה שמקבלים היא כאילו טילדה מספרת את הסיפור לי. אל לכם לטעות, הסיפור לא בנאלי ופשוט! הוא מורכב מתפניות, ממתח, מפחדים שונים ואף מקבל את התפנית המפתיעה מאוד בסוף.

הסוף של הספר, שבעצם בו מחזירים לדניאל את שרביט הדיבור, גורם לכל קורא להרגיש איך העולם שהוא בנה סביב הספר מתפורר לו בין הידיים וכיצד כל מה שהוא חשב בעצם לא נכון.

סמית עשה כאן עבודה נהדרת, אני לא יכולה להרבות במילים אבל אני מחייבת אתכם לקרוא את הספר הזה. הוא מתנתק לגמרי מכל מה שחשבנו על ספריו הקודמים ומביא ז'אנר חדש, אחר, בעל כתיבה מדויקת ומותחת להפליא, עד כדי כך שקשה לעזוב אותו וללכת לישון גם אם השעה 3 לפנות בוקר (כן כן, זה קרה...). סמית הוכיח לי שאחרי 'ילד 44' אפשר לאהוב אותו עוד יותר.

וכפי שהתחלתי - ספר נ ה ד ר, פשוט לקרוא עכשיו ומהר!

החווה הוא הספר הרביעי של סמית שהזדמן לי לקרוא, לאחר טרילוגיית ילד 44 המוצלח, הנאום הסודי. עד כה נראה היה שהסופר משלב באופן מאוד אותנטי את רוח התקופה הסובייטית בספריו, את תחושת הרדיפה הסובייקטיבית תחת משטר טוטליטארי ..לצד ניצנים של התפכחות מוסרית אצל גיבוריו ומצליח לרקום סביב אלו עלילת מתח משובחת.

הפעם באופן שונה , תקופת הזמן שונה ועכשווית יותר, מתרחשת בלונדון, ומביאה את סיפורו של בחור צעיר שמקיים זוגיות בורגנית "קלאסית" עם בחור נוסף , מנותק מהוריו שהתנחלו בשוודיה ומשוכנע שהאידיליה הזוגית של הוריו ממשיכה להתקיים אף מעבר לים. המציאות טופחת על פניו בטלפון אחד שבו אמו של הבחור חושפת בפניו קונספרצייה מינית שאביו במרכזה - או שמא מדובר על פסיכוזה נושנה של האם (לפי גירסת האב). אשאיר אתכם במתח.

העלילה ברובה מתנהלת כדיאלוג בין האם לבנה , בו היא שוטחת את טיעוניה ומנסה לגייס אותו כשותף סוד כנגד אביו. שוב טווה רוב סמית את העלילה סביב הפראנויה של היחיד...שבסופה מנצחת החמלה והאמונה והמעגל המשפחתי...מוטיבים שחוזרים בעלילות ספריו. מוצלח קצת פחות מילד 44 אך עדיין מומלץ.