האבודים נפל קורבן לנוטות החסד. פשוט כך.
את נוטות החסד קראתי ב-2009 וזה היה לגמרי הספר המרשים שקראתי בחיי. כל כך נאחזתי בו, שהייתי חייב לקרוא משהו דומה בסיומו, שימשיך את הנושא, האזור, הדרמה. האבודים בתחילתו פשוט לא מילא את החלל שנותר אחרי נוטות החסד. הנחתיו בצד. מאז למדתי שלא קוראים ספר אחרי ספר מאותו ז'אנר/אזור/שפה אם לא רוצים איכשהו להתאכזב. 11 שנים הספר חיכה בסבלנות, פתאום הושיט ידיו וביקש בתחינה "הרם אותי". הרמתי והוא הניח ראשו על כתפי. הרגשתי שהגיע הזמן.
האבודים עוסק בסיפורם של שישה מתוך שישה מיליון. לא צריך לפרט, מיליונית. השישה הם אחי הסב מצד אמו של דניאל מנדלסון המחבר, אשתו וארבעת בנותיהם. אלה חיו בבולכוב, אז בפולין, במחוז גליציה, מאוחר יותר חלק מברית המועצות והיום באוקראינה. מתוך ששת האלפים מתושביה היהודים של בולכוב נותרו לאחר המלחמה רק 48.
כשהיה דניאל ילד קטן כבן שש, שבע, שמונה, היו המבוגרים נוהגים להזיל דמעה כל אימת שנכנס לחדר. הוא הרי דומה כל כך לשמיל, אותו שמיל היפה, שהוא ומשפחתו לא שרדו. דניאל מנדלסון, עיתונאי ופרופסור למדעי הרוח, סנטימנטליסט ללא תקנה, החליט שהוא צריך לצאת למסע בעקבות אותו שמיל. אז החל צובר פיסת מידע אחת לאחת, לראיין, לשאול כל מי שיכול היה לבוא במגע עם משפחתו בעבר, דילג כפרעוש לבולכוב, לאוסטרליה, לסקנדינביה, לישראל ושוב על פני כדור הארץ. כך יצא למסע בעקבות מותו של שמיל, עד שסרט שהכין בעקבות המסע הראשון לבולכוב הופץ באינטרנט והפך לויראלי, הגיע לאוסטרליה ומשם החלה מפולת של מידע, בעקבותיו הבין שהוא צריך ללמוד כיצד מושאי חיפושיו חיו ולא כיצד מתו. וכך, בלי אזהרה, ננעצה הסכין הראשונה בלב, כשבעמוד 187 נודע מתי מתה אחת מבנותיו של שמיל. כל כך היה ההלם גדול, שהייתי צריך להניח את הספר על לוח לבי ולאחר שניות ארוכות של נשימה מדודה לשוב אל הקריאה, כולי עדיין מזועזע.
וכך הגעתי לדיון מורבידי, שדומה לו היה גם בנוטות החסד, בעמודים 281-282, ועוד סכין ננעצה בלב בעמוד 290. ספר מכֶּה והולם וחובט. כל כך חובט והולם, שסיפורים על פעוטות שהושתקו בכרית ומתברר שנחנקו למוות, כדי לא לגלות את מחבוא ההורים, הם סיפורים שגרתיים. אבל מה עושים כשילד צריך למנוע מכלבו לנבוח? עוד סכין בלב בעמוד 307.
וכאן המקום לציין, שהספר אינו על סיפורי שואה כשלעצמו. מנדלסון בונה בחכמה ספר הבנוי משני צירים: האחד, סיפור משפחת יגר בבולכוב והשני סיפורים מהתורה – סיפורי הבגידה בין קין והבל, השקר של אברהם לפרעה בנוגע לאשתו ועוד סיפורים הבאים לחזק את סיפורו של מנדלסון עצמו, סיפור משפחתו, סיפור שואה נוסף. מרתק.
וכך, מעמוד 200 בערך, מנדלסון קופץ כפרעוש על פני כדור הארץ, כבר אמרתי, מלקט סיפורים על משפחת יגר, אבל יותר משהוא לומד דברים חדשים על היגרים, הוא לומד על המספרים עצמם ובעיקר על מה שהם מסרבים לספר. על מה שהם מסרבים הוא לומד ממרואיינים אחרים והוא מבין שלא רק שהנסתר רב מהגלוי, לפעמים הנסתר מכיל חומר נפץ ומן הראוי שלא יסופר. אלא שדברים כאלה קשה להסתיר והם כמורסה המתפוצצת ומרעילה הכל.
הספר לא פחות ממדהים. הסנטימנטליסט הבלתי נלאה מנדלסון, מיטיב לתאר בכתיבה רגישה עולמות שהיו ואינם, עולמות שעדיין ישנם וממשיכים לכאוב.
השואה היתה באמת המאורע המגה מדמם האחרון של היהודים. מאז היהודים היטיבו להתפזר על פני כדור הארץ, לדלל את עצמם, את האפשרות לפגוע בהם, להוריד פרופיל. האבודים שב ומקשר מכל קצות כנפי תבל חוטים שנפרמו, ודרך סיפור פרטי יוצא אל אומה שדיממה על פני כל אורך ההיסטריה. ההגענו אל המנוחה ואל הנחלה?
כמו שנוטות החסד היה אירוע ספרותי ולצורך כך גויס ניר רצ'קובסקי להגיש תרגום משובח, כך האבודים אף הוא אירוע ספרותי ולצורך כך קיבלנו תרגום ללא רבב של אביעד שטיר.
מופת של ספר מופת.

דניאל מנדלסון, מבקר אמנות של עיתון אמריקני, עושה מסע שורשים אחרי דודו שנרצח עם בנות הדוד במזרח אירופה. הוא מאתר אנשים שהכירו אותם, את בני המשפחה הרצוחים, הוא נוסע בכל העולם, ובאחת מתחנותיו הוא מגיע לאוסטרליה, ושם הוא מצלם ניצולי שואה שהכירו את משפחתו הרצוחה כשהם עומדים על החוף - הדימוי הזה כל כך חזק שהוא כופה את עצמו עלי, הוא עולה בי בעוצמה, עם כל הריחות של חוף ים והשקט של גלים וכל הדברים האלה, שאני יכול להתגעגע אליהם עד סוף חיי גם בלי שראיתי אותם ולו פעם אחת - ושני הניצולים שהוא מראיין עומדים על קו החוף, מכנסיהם מופשלים עד הברכיים, וכאילו אין היסטוריה, עומד מאחוריהם גולש צעיר עם גלשן, והנוכחות שלו חזקה מכל היסטוריה, מכל ההיסטוריה שאי פעם נכתבה ואי פעם תיכתב. הכניסה שלו לים, התנועה שלו אל הגלים, הכוונה שבתנועה הזו, המיקוד הנחרץ והבטוח הזה, מיקוד בכחול הגדול הזה, שנמשך על פני ים שגודלו כגודל מחצית העולם, מיקוד שהוא כל כך חסר מודעות עצמית - בקצה השני של העולם - שם רציתי לא פעם לחיות.
אנקדוטה אחת מספר גדול, רצוף אנקדוטות כאלה.

איך כותבים סקירה על ספר שעוסק בשואה, ומה כבר לא נאמר על החורבן ההרס והזוועות שתבעה מלחמת העולם השנייה. ספרים נכתבו, סרטים הוסרטו, ניצולים ועדי ראייה תועדו, שירים הולחנו, אירועים נחקרו ודרכי הישרדות התוו פרקים חדשים בטיפול הנפשי/פסיכולוגי- דור ראשון שני ואפילו שלישי לשואה, גם יומנים שנכתבו נמצאו ופורסמו. האזרח הפשוט בכל נקודה שהיא בעולם, לא יוכל להכיל להבין וגם לא להעלות בדמיון את הרוע האנושי, והמציאות הכאוטית, שהיו נחלתם של מיליוני אזרחי אירופה, ושקיפדה חיים של מיליונים . בלתי אפשרי לנסות אפילו.

שישה מתוך שישה מיליון של דניאל מנדלסון– איש ניו יורק, פרופסור לספרות קלסית, מבקר ספרות, תאטרון קולנוע ותרבות, עתיר פרסים וידע ודמות מיוחדת בפני עצמה, הנו מסע מופלא לחקר גורלם של ששת בני משפחה- משפחתו שלו, דוד אמו ואשתו וארבעת בנותיהם שנספו ועקבותיהם נותרו חקוקים בקומץ מכתבים שנשמר במשפחה המורחבת זו שהצליחה להימלט ולחמוק מאותה הזוועה .

בדרכו המסקרנת ויוצאת הדופן, ולאחר שצרר במוחו מאז ילדותו כל חלקיק מידע ששמע, מחליט מנדלסון באמצע החיים, לצאת למסע רווי הפתעות ,שאורך שנים וחוצה יבשות, כדי לפתור את החידה על חייהן ומותם של הנפשות הקרובות האלו, בני משפחת אמו, בתקווה להחיות מחדש את זכרם, ואת מי שהם היו, ולנסות לארוג מכל פיסת מידע מה הם לבשו, את מי אהבו ומי לא, ולברר במה היו מוכשרים, ומי היו החברים של הבנות של הדוד, שעשה חיל בבולוכוב מקום מגוריו, והדודה עם הרגליים היפות, ממה היו מורכבים החלומות שלהם ומי היה עם מי בדקות האחרונות שלפני הסוף. המטרה הייתה ללקט כל פיסת מידע שניתן יהיה לדעת יותר על אופיים ובעיקר על חייהם ואיך הם מתו. לדייק עד כמה שניתן, אם עדיין נשאר מי שיוכל לספר ממקור ראשון - והיו ! כי לפעמים הסיפורים שאנחנו שומעים ומספרים הם דיווחים על מה שקרה, ולפעמים הם תיאור של מה שהיינו רוצים שיקרה, מעין צידוקים לא מודעים לחיים שבסופו של דבר הם קרובים יותר לחיים שלנו. כי כל אדם הוא בן זמן מסוים ובן מקום מסוים וכמובן מושפע ומונחה מנסיבות חייו שלו.

"ממרומי גילי" – ורב הידע התיעודי שכבר צברתי, חווית הקריאה בספר הזה הייתה לגמרי שונה. היא הייתה מלאת רוך לצד הכעס, גם אם האימה שניתנה במשורה הצליחה להדהד לאורך כל הספר. זו הייתה חוויה מסתורית ומרגשת טרגית ומצחיקה בעת ובעונה אחת. כזו שהאירה את עיניי בגוונים נוספים שהצליחו להנכיח את החיים דווקא, ואת יופיים, וזו בהחלט הייתה מבחינתו של מנדלסון משימה ענקית שהצליחה .

"אין שיעור ליופיו, זהו ספר אדיר" ועוד ועוד הן רק חלק מהסופרלטיבים שבהם הוא זכה, "רב עוצמה ומלא רגש על שישה אבודים ועל העבר האבוד של משפחה – כזה שמזכיר את פרוסט ואת הטקסטים החמקניים של זבאלד – הישג מדהים " – זה עוד ציטוט ממה שנכתב אודותיו...

חברים - חייבים לקרוא אותו . למה ? כי - יש רגעים כאלה בחיים שאתה מגיע אליהם או חווה אותם, שאתה אומר לעצמך וואו – זכיתי !!
למשל, כשאני מנשקת את נכדתי יחידתי בת השנתיים וחצי, ביתה של בתי היחידה, אני ממלמלת די בקול רם לעצמי ולמי שנוכח לצדי – ששווה היה לחיות את החיים האלו בעבור הרגע הזה...זו גם תחושה שמתעוררת באופן דומה לנוכח עוצמתו של הטבע על יופיו וייחודו, לצד חוויית צפייה באומנות גדולה ומפעימה, או כל יצירה אחרת, וכך גם דינה של הכתיבה. ובמקרה של הכותר הזה, חדוות החיים והצידוק שלנו לחיות אותם, נסמכת על שורשים, על ההיסטוריה הפרטית וזו השייכת לזהות היותר רחבה שלנו, ולכן יש תיעוד שכדאי ומומלץ לא לפספס ...

וזה הזמן לומר תודה מיוחדת לחברנו "מחשבות" שמרבה בקריאה, ומבין דבר אחד או שניים באיכות... חחחחה, ובזכות המלצתו החמה והנחרצת, זכיתי לחוויה מזככת, מטהרת, מרגשת וסוחפת שלא אפשרה להניח ולו לרגע את הספר בן 640 העמודים הזה. ומבלי לדלג אפילו על משפט אחד שנכתב בו .

ספר שמנסה להתחקות אחר המתים ובדרכו האינטלגנטית והרגישה מגיש לנו על הדרך גם את יופיים של החיים ואת עוצמתם .

דניאל מנדלסון פתח במסע חיפושים אישי אחר אח של סבו, שנספה בשואה עם אשתו וארבע בנותיו. החיפוש החל באקראי והפך למסע אובססיבי, לכאורה חסר-סיכוי בגלל הוואקום הגדול שאחרי שנות המלחמה ובגלל מרחק הזמן הגדול. והנה הסתבר שבמאמץ גדול הוא הצליח ללקט פיסות אינפורמציה, כאשר לשם כך הוא נסע ברחבי העולם לפגוש את בני דורם של האבודים. היכולת לאסוף פיסות אינפורמציה אלו, שנתנו לו לפחות שחזור חלקי של מי היו אנשים אלו, כיצד נראו, כיצד חיו וכיצד מתו - הביאה ארוכה לנפשו.

הספר מרתק, מין סיפור בלשי הנקרא בשקיקה. אני חושב שגדולתו נובעת משלושה דברים: 1) כפי שהמחבר אמר כבר במהלך הספר, שואה, ששה מיליונים, שטניות - אלה מילים מרחיקות, סוגרות. חשיפת הסיפור של כמה אנשים בודדים הופכת את הסיפור לניתן להזדהות אישית של הקורא, לאפשרות לדמיין את מה שקרה, את הייאוש, את הסתר הפנים. סיפור כזה מאפשר לקורא לדמיין, להשתתף במשהו. 2) הסיפור אינו סיפור שמבקיע בגלל האנשים או בגלל ייחודיותו של הסיפור שלהם. מן הסתם היו הרבה אנשים כמותם וסיפורים דומים. גדולתו של הספר הוא בכושר הסיפור של המחבר: זוהי כתיבה מרתקת, משתפת, שהופכת את מסעו של המחבר לסיפור בלשי של איסוף פיסות מידע כנגד כל הסיכויים. המחבר משתף אותנו במחשבותיו ובמצבי רוחו בשלבי החקירה, בתיאורים אנושיים וציוריים של העדים הזקנים אותם פגש, והופך בכך את כל המסע לסיפור מרתק. 3) בעיני, יש בספר התמודדות מעניינת עם הזמניות והסתמיות של חיינו, והקשר השואה כאן הוא טפל, רק תפאורה. במקרה הספציפי הזה, היה זה אירוע היסטורי כביר שמחק בן-לילה את זכרם של האנשים. בעולם רגוע יותר - הזמן מוחק את זכרם, ועושה זאת לאט-לאט ע"י השמדת עדויות ועדים. וכך, כולנו יכולים בגיל מבוגר להתעורר לשאלה מי היו הורינו והורי-הורינו בצעירותם (לא רק כשנכנסו בערוב חייהם לדמות זקנה בהצגה על חיינו-שלנו) וכיצד נראו חייהם ומה באמת היה הסיפור שלהם. אבל כאן אנחנו נתקלים בקיר: העדויות הולכות ונעלמות במהירות. ולכן קשה לנו להפיח רוח בדמויות המעורפלות שבידינו או באלבומינו. במקרה של האבודים, היכולות העצומות של מנדלסון ומסע אישי אדיר הצליחו להציל DNA חי מהעצמות, אולי בזכות העוצמה הרגשית של השואה. במקרים אחרים ובחיינו-אנו אין הרבה סיכוי שנצליח להכניס רוח בעצמות היבשות. ולכן זו תמיד שאלה שנותרת ללא מענה: איך באמת היה העבר, איך באמת נראו דמויות קרובות לנו לפני שנולדנו וכיצד היו חייהם.

ולבסוף, המחבר משלב בספר ניתוחים מרתקים של פרשות מספר בראשית, שבעצמם גרמו לי חוויה. ספר מומלץ

ספרות שואה הינה הדרך היחידה שלנו,הדור הנוכחי,להתחבר איכשהו לשורשי האימה והזוועה.ואני יכול להגיד לכם,באחריות,שלאחר קריאת ספרות ענפה בתחום השואה,ספר זה יכול בשקט לעמוד לצידם של ספרים כגון זה של פרימו לוי "הזהו אדם",או "דיוקן עצמי עם צלקת" של רומן פריסטר וכמובן כל ספריו של ק.צטניק, כמסמך תיעודי מן המעלה הראשונה של התקופה הבלתי נתפסת הזאת בחיי העם היהודי.
למי שמתכוון לצאת למסע הארוך של קריאת הספר המיוחד הזה,אני ממליץ לארוז הרבה סבלנות,וגם שקט נפשי כדי לתת לחויה למלא את התודעה כפי שהיא מילאה אותי למשך תקופת הקריאה והרבה זמן אחריה.
הסיפור של דניאל מנדלסון הוא סיפור כמעט "רגיל" של בן למשפחה "ניצולת" שואה(אם אפשר בכלל לקרוא ככה למשפחה שרוב ענפיה נכרתו שם)שהחליט לחקור חקירה כמעט בלתי אפשרית מה עלה בגורל משפחת סבו,וזה בעקבות קטעי משפטים,ומכתבים מעטים שבהם נתקל.
לחקירה מביא מנדלסון הרבה כלים אישיים כאיש משכיל עם תחומי ידע רחבים אבל מעל לכל הביא הרבה פתיחות גם לתחומים שהיו רחוקים ממנו(כמו התנ"ך).הגישה הזאת הביאה לכתיבת יצירה שלקחה סיפור חיים של משפחה רגילה לרמת ניתוח עמוקה המוצאת הקבלות בין הסיפור המשפחתי לסיפורים התנ"כיים והלקח שאפשר ללמוד מהם.
לכל אורך החיפוש של מנדלסון אחר מידע על בני המשפחה האבודים אנו נתקלים(כמוהו)בצירופי מקרים כמעט מיסטיים המעוררים בקורא צמרמורת.גם מנדלסון המעיד על עצמו כאדם רציונלי,לא ידע להסביר לעצמו "סימנים" שליוו אותו לכל אורך המסע,בתחנות רבות על פני הכדור שלנו(כולל ישראל כמובן),שלא נתנו לו להרפות עד להגעה לתמצית של התמצית של גורלם האומלל של אחי סבו ובנותיו.גם עכשיו בכתבי ביקורת זאת(כמעט שנה עברה מאז קראתי הספר,ורק עכשיו הרגשתי מוכן לכתוב על כך)עולה לחלוחית בעיני ושוב אותה צמרמורת אוחזת בי.
הכל אמיתי,הכל נכון,הכל מוחשי.
רק חבל שדניאל מנדלסון ומשפחתו לא למדו את הלקח העליון שעלה ל"אבודים" בחייהם.זה עדיין לא מאוחר.ארץ ישראל מחכה גם להם בסבלנות.
אל תרתעו.תקראו!

מדובר בספר שזכה בפרסים "מקיר לקיר" והוכתר כספר הטוב ביותר לשנת 2006 ע"י עיתונים נחשבים כ"ניו-יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" ואחרים. בעקבות שלל הפרסים והכתבה בעתון "הארץ", רכשתי את הספר עב הכרס וגמעתי אותו תוך מס` ימים.

זהו סיפור מסע חובק עולם של דניאל מנדלסון, יהודי תושב ניו-יורק, פרופסור לספרות קלאסית, מבקר ספרות, תיאטרון, קולנוע ותרבות. המסע נולד במטרה לנסות ולפתור את תעלומת חייהם ומותם של אחי סבו שמיל ייגר, אשתו אסתר וארבע בנותיהם – אלו הם ששת "האבודים". מנדלסון מספר כי מגיל קטן הוא גילה עניין מיוחד בקורות בני משפחתו. את עיקר המידע קבל מסבו הנערץ, אבל זה מילא פיו מים בכל מה שקשור היה בגורלו של אחיו שמיל ובני משפחתו. שמיל, שהיה איש עסקים מבריק, הגיע לארה"ב כמו שאר אחיו בראשית המאה העשרים, אך החליט, החלטה גורלית יש לומר, שהוא חוזר לעיר הולדתו בולחוב כיוון שהוא מעדיף להיות, כלשונו, "דג גדול באגם קטן". מנדלסון הקדיש שנים ארוכות , עוד משחר נעוריו, לאיסוף מסמכים ותמונות וכל פרט שהצליח לדלות על בני משפחתו ורק סיפור שמיל ובני ביתו נותר כחלל אותו היה חייב לסתום.

מנדלסון קיווה כי באמצעות התמקדות בפרטים הקטנים (סיפור בני משפחתו) ניתן יהיה ללמוד על התמונה כולה (השואה בכללותה). מנדלסון משלב לאורך כל הספר את הפרשנות של רש"י ושל הרב פרידמן (פרשן מודרני) לפרשיות מספר "בראשית" מתוך נסיון לערוך הקבלה בין הסיפורים המקראיים לבין הסיפור על משפחתו והשואה בהקשרה הרחב יותר. בתחילה ההקבלה הזו מעניינת אולם לטעמי ככל שהקריאה נמשכת, זה מתחיל להעיק וקוטע את רצף הסיפור.

מנדלסון מספר איך עידן האינטרנט סייע לו בהשגת מידע ומסמכים שלא יכול היה להשיג קודם. הוא צילם והקליט עדויות של ניצולי העיר (בולחוב שמה) אותם איתר בכל רחבי העולם בדרך לא דרך. אלת המזל שיחקה תפקיד משמעותי ביותר בדרך ואין ספק שלולא אותו מזל הסיפור היה יכול להיגמר אחרת לגמרי. מנדלסון, שהוא איש משכיל ורחב אופקים, מסביר תופעות שונות שקשורות בשואה באמצעות ניתוח של כרונולוגיות הסטוריות, כמו לדוגמא בהסבר שלו (אותו לא אתאר) למשפט שחזר על עצמו מפי הניצולים: "הגרמנים היו גרועים, הפולנים היו גרועים יותר אבל האוקראינים היו הגרועים ביותר". אני, כמי שמכיר לא רע את ההסטוריה של התקופה הארורה ההיא, למדתי כמה דברים שלא ידעתי.

הספר כתוב בדרך כלל בצורה מרתקת, לעיתים הוא "נמרח" יותר מדי, אך בסיכומו של דבר מדובר במסמך מרתק שמשיג את מטרת מחברו בכך שהוא משליך מה"מיקרו" אל ה"מאקרו", כלומר דרך סיפורם של שישה אנשים , אנו למדים על סיפורה של עיר , אחת מיני רבות, ש- 99.2% מתושביה היהודים הושמדו בשואה, ודרך סיפורה של העיר אנו מקבלים את התמונה הרחבה יותר והיא מהותה של השואה כולה כדבר יחודי בהסטוריה האנושית.

מנדלסון יליד שנת 1960, כלומר מבוגר ממני בשנתיים. אין תימה איפה שחלקים גדולים הקשורים בהווי המשפחתי שלו מוכרים לי היטב ממשפחתי שלי. ולכן אני חושב שהספר, מלבד היותו כאמור מסמך חשוב ומרתק, ידבר בעיקר לבני דורי שכן הוא נכתב , בין השאר, גם עליהם.

האבודים – שישה מתוך שישה מליון
646 עמ`
תירגם מאנגלית אביעד שטיר
הוצאת "ספרי עליית הגג – ידיעות ספרים

קריאת הספר של דניאל מנדלסון היתה חווייה מטלטלת עבורי. החווייה שמנדלסון מעביר, בכתיבה האטית, בחקירה המתמשכת, בסקרנות האינסופית, ברגשות שהוא מצליח לעורר, ובעיקר בחשיפת העובדות המזוויעות, היתה עבורי חווייה טוטלית. הרגשתי שדניאל עשה עבורי את מה שאני כנראה לא אצליח לעולם לעשות: לנסות לדעת מה קרה לבני משפחתה של אמי, סבה וסבתה, דודיה ודודותיה, שנספו כולם בשואה, כנראה בנסיבות דומות למשפחתו של דניאל.
דניאל מנדלסון לא הצליח לגלות מה באמת קרה, ולא יצליח לעולם, אבל בדרך ובחיפוש אחר גורלם של בני משפחתו, הוא עובר חווייה מטלטלת, וכך גם כל מי שקורא את הספר.
ספר חובה לכל מי שרוצה לנסות ולהבין, ולו במקצת, מה עבר על אנשים בתקופת השואה.

מסעו של דניאל, יהודי-אמריקאי, בעקבות גורל אחי-סבו ומשפחתו אשר נספו בשואה בפולין. בחיפושיו הוא מגיע לאוקראינה, שבדיה, ישראל ואפילו אוסטרליה בעקבות רסיסי מידע ויהודי המקום ששרדו ונפוצו בעולם. התוצאה – בדמות הספר – מביאה למעשה בעיקר סיפור אחר, סיפורם של היהודים ששרדו את השואה ומנסים להמשיך לחיות אחריה, כל אחד עם הסיפור האישי שלו ודרך ההתמודדות הייחודית – היסגרות, בריחה, הקמה מחדש של הקהילה באופן וירטואלי - באינטרנט, הירתמות למאבק של מדינה ישראל וכיו"ב. במידה מסוימת זהו גם סיפור של יהודי אמריקאי שמנסה להבין מאין הוא בא.
העלילה משלבת שני עקרונות שלא התלהבתי מהם – יש נסיון להקביל כל פרק בספר לפרשה מספר בראשית (בריאה, גן עדן, מבול) לטעמי נסיון מאולץ ומיותר, כמו כן המחבר מנסה לכתוב בצורה של סיפור בתוך סיפור (הוא מצהיר על כוונתו זו במפורש) וגם מתקבלת במקרים רבים תוצאה מאולצת. אעפ"י כן הספר מעניין ומרגש ונהניתי מקריאתו.

עוד ספר שהבשיל לאיטו על המדף, כמעט בדיוק חמש שנים, וכמה שטוב שכך.
אני זוכר בדיוק למה בגיל שבע עשרה נמשכתי אל הספר הזה כל כך. בגלל הפתיחה שלו: "לפני שנים, כשהייתי בן שש או שבע או שמונה, קרה לי לעיתים שכאשר נכנסתי לחדר אנשים מסוימים היו מתחילים לבכות". בכריכה האחורית תוקצר על דניאל מנדלסון העיתונאי שיוצא במסע חובק עולם במטרה לגלות מה עלה בגורל אחיו של סבו, דוד שמיל האגדי, ובגורל אשתו וארבעת בנותיו שנספו כולם בשואה. וזהו. לא צריך יותר מזה בכדי לקחת את הספר אל חיקך כבדרך אגב ולחזור לחפש משפטי פתיחה מבטיחים אחרים על המדפים. בבית, כשהמשכתי בקריאה גיליתי שאותם אנשים היו היהודים הזקנים של לונג איילנד, בני משפחה קרובים ורחוקים, שעיניו של דניאל מנדלסון הקטן הזכירו להם את עיניו של דוד שמיל האבוד.

זוהי, בכל אופן, נקודת הפתיחה. בהמשכו של הפרק הראשון נע מנדלסון בתוך ההיסטוריה המשפחתית, פורש את פיסות המידע היחידות שהיו ידועות למשפחה אודות ששת האבודים, מספר על סבו, סבתו, דודיו, על ילדותו ועל אחיו, ואמו ואביו, ושב ומפטפט על שואה ושב ומדבר שמיל ומדי פעם מופיעה איזו פרשנות חילונית על פרשת בראשית. אני בן שבע עשרה ולראשונה נרדמתי מספר. סגרתי את הספר בעמוד מאה ועשר והנחתי אותו בצד. ידעתי שיהיה עלי לקרוא הכל מחדש, אבל זה לא יקרה היום ואפילו לא בעוד יומיים.

עברו חמש שנים.
המפגש המחודש עם החיפוש אחר ששת האבודים היה מדהים וגם עכשיו, חודש אחרי תום הקריאה, עדיין מעסיק אותי. מסתבר שמנדלסון מאז ומתמיד היה ההיסטוריון של המשפחה (משפחה יהודית טיפוסית מלונג איילנד, עם זקנים דוברי יידיש ובר מצווה רפורמית), פיתח אובססיה קטנה לאבודים שלו ובתום הפרק הראשון הוא משכנה את אחיו לטוס איתו לבולוכוב, אותה עיירה פולנית (כיום, אוקראינית) שבה חיה הקהילה היהודית שממנה הגיע סבו של מנדלסון ובה נרצחו שמיל ומשפחתו. כאן, אחרי האוקספוזציה הארוכה והסוחפת, מתחילה שרשרת מסעות טיסות ראיונות שיחות אימיילים מכתבים והרהורים, כולם בעקבות האבודים. בדרך יש הרבה 'סיפורי שואה', הרבה מפגשים עם ניצולים, וכל פרק ופרק תחום בתוך פרשה מספר בראשית שאותה מפרק מנדלסון ומקשר לסיפור המשפחתי בקטעים קצרים, חילוניים מאוד ומהפנטים מאוד, חלקם רמיזות לבאות, חלקם פרשנות חתרנית לסיפור המסע, וכולם נהדרים. ויש עוד. יש דיונים והרהורים על חיפוש ועל שואה ועל תיעוד השואה והסיכוי להציל משהו ממלתעות השכחה.

ומילה על הכתיבה: סוחפת. המחשבה על לעזוב את הספר באמצע הקריאה נראית כמחשבת שטות. הרצון לדעת 'מה יקרה עכשיו', רצון שעומד בבסיסה של הספרות אבל נוכח לעיתים רחוקות בפרוזה מוערכת ולעיתים נדירות יותר בספרי עיון (וכן, זה הז'אנר אליו משתייך ספר זה), הרצון להמשיך לקרוא ריתק אותי אל הספר לכל אורכו, ויותר מזה- למרות 648 עמודים רציתי שאורכו לא יתקצר ושהפתרון לא יגיע. הדיונים שמחוץ לסיפור כתובים בבהירות כזאת שגם אם המסקנות שעולות מהם מנוגדות לדעותי כריתי אוזן והקשבתי. ולמדתי דברים חדשים. תיאורי המשפחה של מנדלסון צובטים את הלב ולעיתים מבזיקים מחדש במקומות ובהקשרים בלתי צפויים, ובכך צובטים את הלב. קראתי איפשהו שכתיבתו של מנדלסון מושפעת מפרוסט, אבל את פרוסט לא קראתי ודווקא עכשיו עלה בי החשק לעשות זאת. אולי כי התמכרתי לחיפושים אחר זיכרונות אבודים, מי יודע.

וגם נשאר מוסר השכל: אם סבתא מדברת ומספרת סיפורים, תעצרו הכל ותקשיבו. מי יודע איפה תהיה סבתא כשפתאום יעלה בכם חשק בוגר לעצור ולהקשיב לה. ואם אתם כבר סבים וסבתות בעצמכם: תדברו על העבר ואל תתביישו, תדברו עד שישתיקו אתכם ועוד קצת אחר כך.

כן, ממולץ.