שואה שלנו הוא בעיני ספר חובה לאלו שרוצים להעביר את הידע והזיכרון לדור הצעיר. השילוב של הומור בספר מהווה "שמן" עליו מחליק הסיפור הקשה. כתיבה נהדרת של ספרות ישראלית העכשווית במיטבה. כל מילה נוספת מיותרת – ספר מומלץ.

כנראה שבלתי אפשרי יהיה לחזור על ההצלחה של "נוילנד". בעוד ש"נוילנד" מהווה עבורי מגדל אור בספרות העברית המקווה האחרון בסיביר הוא עוד ספר אחד... ספר טוב אבל בפירוש לא יותר מזה. באתי אל הספר בציפיות עצומות וכגודל הציפיות כך הייתה האכזבה. ברור לי לחלוטין שיש כאן עניין סובייקטיבי ושאלה פילוסופית משמעותית: האם יש להתייחס לספר ללא קשר לספריו הקודמים של הסופר? בכל מקרה אני לא הצלחתי. יתכן שהבעיה היא באשכול נבו אבל יתכן לחלוטין שהבעיה היא בי. הקוראים ישפטו.

לפעמים צריך התמדה והיא משתלמת. לא היה לי פשוט להיכנס לתוך הספר וליהנות מחוויית הקריאה. החלק הראשון מהווה סוג של חסם שאם מצליחים לעבור אותו הספר יותר זורם. ריבוי השמות והפרטים יוצא אווירה וינאית אבל מעייף את הקורא. אינני מורגל בספרי עיון וייתכן שהייתי צריך לקרוא אותו בתחילה במנות קטנות. אין ספק שזה ספר חשוב שמחבר את הקורא עם ההיסטוריה של יהודי אירופה במאה ה-19.

כנראה שאני בעמדת מיעוט.
אין כל ספק שהספר הוא ספר חשוב שעוסק בחוויה של חיפוש "שורשים" או גורל קרובים בשואה. לדעתי הספר מנופח באופן לא טבעי. הכותב לועס שוב ושוב את אותה עלילה ולכן הספר מתאים רק לרצים למרחקים ארוכים. יתכן והתרגום הוא הבעיה ואולי צריך לקרוא את הספר בשפת המקור שהיא אנגלית. אינני מבין את ההתלהבות של המבקרים.